על כתיבת התנסויות לאתר

היום שמעתי שיחה בין שני אנשים. אחת מהם אמרה שאחרי שכתבה בפורום באינטרנט על בעיה שהיתה לה עם בת משפחה שלה, היא פתאום גילתה הרבה אנשים שיכולים לעזור לה בכל מני דרכים, אנשים שעובדים בעבודות שקשורות לזה או אנשים שיש להם נסיונות דומים. אז החלטתי לכתוב קצת על בסיס מה שהבנתי מהשיחה הזו ששמעתי במקרה.

כבר כמה פעמים ניסיתי לכתוב התנסויות. אבל בכל פעם מצאתי שאני מחפש סיום להתנסות, איזושהי מסקנה מסכמת או הבנה ברורה. אבל בעצם זה מושג שנוצר בחברת האנשים הרגילים, שלטקסט צריך להיות התחלה, אמצע וסוף.

אבל הרבה יותר הגיוני היה פשוט לחלוק את מה שיש. גם אם זה משהו שאנחנו לא מבינים. גם זו ההבנה לא שלמה. גם כשההבנה לא שלמה, כשאנחנו מצויים בקשיים, אנחנו עדיין הרבה פעמים מבינים המון דברים. גם כשהקושי לא נגמר כבר הבנו המון, ואולי ברגע שנחלוק את זה עם הקבוצה המתרגלים יוכלו לעזור לנו למצוא את הפערים שלנו, את ההחזקות והמושגים שלנו, ולהפטר מהם. חוץ מזה, המטרה של שיתוף התנסויות היא לסייע לנו להשתפר ביחד, כשאני משתפר אני תורם לגוף האחד, כשמישהו אחר חושב איך לסייע לי, הוא גם מסכל פנימה ועלול לגלות החזקות של עצמו.

לפעמים יש דברים שאנחנו מרגישים שהם אישיים ואנחנו מעונינים לטפל בהם לבד ולא לחלוק אותם. אני חושב שזה לא נכון. אני חושב שצריך לחלוק את זה, במיוחד בנקודות שקשה, אפילו אם חולקים רק עם מתרגל אחד זה כבר שיפור וזה כבר טוב. למה בעצם אנחנו לא מספרים 'סודות' שלנו? על מי אנחנו מנסים להגן אם לא על העצמי שלנו? למה אנחנו מפחדים מביקורת של מתרגלים אחרים?

באופן אישי, הרבה פעמים אני מרגיש שאני שומר הכל בפנים כי אני פשוט לא אוכל לשאת את העניין שלמישהו יש עליונות עלי, שמישהו יכול לעקוץ אותי ואני לא אוכל לגעת בו. זו בעצם הסיבה האישית שלי לפחד ממה שיגידו עלי. אני מנסה להמנע ממצב שבו אהיה בעמדה של נחיתות. אני גם מנסה להמנע משיחות שבהן שני הצדדים יהיו במצב של אי-נעימות.

אבל בעצם, בזה שאני מסרב להוציא את הכל החוצה, בזה שאני נמנע מהמבטים החודרים (שאני מדמיין לעצמי) של המתרגלים, אני מעכב אותם. אנחנו מתרגלים, ואנחנו צריכים להשתפר. אם אף אחד לא יחלוק שום דבר, איך נשפר את עצמנו במובן של להבין ולקבל את האחר, לרצות בטובתו ולרצות לעזור לו להתעורר?

בנוסף לזה, החזקות שלנו שגדלות וגדלות, בסופו של דבר יגרמו למצבי טיפוח לא טובים. למה לחכות עד שנגיע למצב כל כך רע בשביל לספר איפה לא היינו בסדר? האם אנחנו באמת רוצים ליפול עד התחתית ולההרס?

אלו רק כמה מחשבות שמבוססות על ההבנה הנוכחית שלי, בבקשה תקנו אותי אם יש משהו שאינו יאות.