קארמת מחלה והתבוננות פנימה

(Minghui.org)

תיקון הפא הגיע לשלב האחרון שלו, אבל מספר מתרגלים עדיין מוטרדים מקראמת מחלה. במספר מקרים חמורים, מתרגלים אפילו איבדו את חייהם, שזו אבדה גדולה למאמצנו להצלת יצורים חיים הגורמת גם להשפעות שליליות בקרב אנשים שאינם מתרגלים. המשך דבריי הם תאור התנסויותי לגבי התגובה האחרונה שלי לקארמת מחלה, אותן אני רוצה לשתף עם מתרגלים עמיתים.

אני בשנות ה-30 לחיי ומתרגלת פאלון דאפא כבר 15 שנים. לפני שנת 1999 התנסיתי לעתים נדירות בקארמת מחלה. לפעמים זה קרה בזמני הפנוי, אבל הקארמה הזו נעלמה כשחזרתי לבית-הספר או לעבודה. לאחר שהרדיפה המרושעת החלה, משהו הדומה למחלת עור התפתח בגופי במחצית השנייה של שנת 2000. היה לי מאוד לא נוח וחוץ מפני, כל גופי כוסה בזה. לא התייחסתי לכך ברצינות אבל גם לא ידעתי כיצד להשתמש במחשבות נכונות כדי לסלק את זה. במשך חצי שנה זה היה מאוד חמור, אבל זה לא השפיע על אף אחת מהפעילויות שלי. מאז, התנסיתי לעתים נדירות בקארמת מחלה, אפילו לא בהצטננות.

בגלל הרדיפה המרושעת איבדתי את עבודתי המקורית ועברתי לסביבת עבודה חדשה. כל חברי לעבודה האמינו שאני מאוד בריאה מאחר ולא ראו אותי חולה מעולם. כך זה נמשך כ-3 עד 4 שנים. אולם באפריל האחרון, התחלתי להתנסות בכאבי שיניים וככל ששלחתי יותר מחשבות נכונות, הכאב הלך וגבר. זה כל כך כאב, שלא יכולתי אפילו להירדם. הרגשתי שזה הכאב הפיזי הגדול ביותר שסבלתי מעודי. בעבר, כשניסיתי לסלק קארמת מחלה, הכאב חדר עמוק לעצמותיי; אבל יכולתי עדיין למצוא הרגשה נוחה כלשהי בין הכאבים. הפעם זה היה שונה לגמרי. זה כל כך כאב שלא מצאתי מקום מסתור מהכאב. מאחר ולא הצלחתי למצוא הקלה מהכאב באמצעות שליחת מחשבות נכונות, התחלתי להתבונן פנימה לראות היכן טעיתי ובכך הרשיתי לרוע לרדוף אותי. גיליתי שככול שהתבוננתי פנימה הכאב הלך ופחת. זכרתי שמתרגל אחד ציין פעם שברגע שאנחנו מתבוננים פנימה, הרוע קופא על מקומו. מאחר ולא יכולתי להירדם בלילה, ניצלתי את הזמן ללמוד את הפא, לתרגל ולשלוח מחשבות נכונות. בתוך התהליך, גיליתי רבים מהחסרים שלי, תיקנתי אותם, והכאב נחלש כתוצאה מכך.

לדוגמא, לעמית שלי לעבודה במקום העבודה הנוכחי היה רושם טוב עלי, והוא השאיר לי שני ספרים טכניים. מאחר והספרים פורסמו לפני זמן רב, רוב הרישומים בספרים הם תמונות של מנהיג המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) המרושעת. מזה זמן רב רציתי לשרוף אותם אבל לא עשיתי זאת בגלל רגשות אנושיים (עמיתי לעבודה נרדף במהלך המהפכה התרבותית הגדולה והוא די פוחד לעזוב את המק"ס, סיפרתי לו על פרישה מהמק"ס אבל הוא די חשש לעשות זאת). למחרת, לאחר שהבנתי את הבעיה, הלכתי למקום עבודתי, תלשתי את כל התמונות של המנהיג המרושע מתוך הספרים, הבאתי אותן הביתה ושרפתי אותן. לאחר שנשרפו, כאב השיניים שלי פחת אבל לא עבר לגמרי. סוף סוף הצלחתי לישון בלילה. גיליתי גם החזקה נוספת. בגלל שהתנסיתי לעתים נדירות בקארמת מחלה לא באמת עזרתי לאותם מתרגלים שסבלו מקארמת מחלה או מהפרעות אחרות. לעתים נדירות התחשבתי באחרים, גם לא עזרתי להם באמת. מרגע שהבנתי זאת, ידעתי שעלי לטפח את החלק הזה (לא כדי להשתחרר מכאב השיניים). באותה שעה, קיבלנו חדשות שהרוע הולך לרדוף מתרגל מסוים. אחרי ששמעתי את זה שלחתי מחשבות נכונות חזקות ומצאתי הזדמנות לבקר אותו בביתו ולשתף איתו התנסויות.

יום לפני שכאב השן שלי החל, בני לא שמע בקולי וכעסתי עליו קצת כשהענשתי אותו. בגלל כעסי, סטרתי לו פעמיים על פניו. יומיים לאחר מכן בני ראה שאני סובלת מכאבים ושאל אותי: "זה בגלל שהרבצת לי?"

היו גם בעיות אחרות. לדוגמה, כשכאב לי מאוד וכבר לא הצלחתי למצוא סיבות נוספות ניסיתי להתעלם מזה. חשבתי : "בסדר, שיכאב, אתן את כל כולי למורה ואתן לו לסדר זאת". כעבור יומיים שלושה כאב השיניים נעלם כמעט לחלוטין אבל שן אחרת, שהייתה גם היא די רגישה, כאבה לי כשנגעתי בה. באחת הפעמים כשאכלתי, הרגשתי שמשהו נלחץ כנגד השן ולא הרגשתי יותר את השן בולטת או זזה. הוארתי לעובדה שהמורה טיפל בזה עבורי.

במהלך ההתנסות הזאת, הוארתי לכך שכשמתרגלים ותיקים מתנסים בקארמת מחלה, איננו יכולים להתייחס אליה באותה דרך כפי שעשינו בשלב הטיפוח האישי, וגם אין עלינו לנסות לפתור את הבעיה בסילוק גורמי הרדיפה. הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא לחפש את החסרים שלנו, אבל לא רק כדי לפתור בעיה של קארמת מחלה בלבד. יחסים מעין אלה קשים לטיפול לאותם מתרגלים שסובלים מכאבים עזים. הכול תלוי בלימוד הפא היום יומי שלנו ואמונתנו במורה ובפא. המורה אמר בג'ואן פאלון:

”אז מדוע ניתן לעשות את זה עבור מטפח? זה בגלל שהמטפח הוא בעל הערך הרב ביותר, כי הוא רוצה לטפח את עצמו. לכן המחשבה הזאת שמופיעה יקרה ביותר. בבודהיזם מדברים על טבע הבודהא. כשטבע הבודהא מתגלה, הישויות המוארות יכולות לעזור לו".

וגם:

"אם לתלמידים יש שפע של מחשבות נכונות, למאסטר יש הכוח להפוך את הגאות". (הונג יין II)

מתוך הציטוט שהבאתי מהפא, הוארתי לכך שהמורה יכול לעזור לנו לפתור את הבעיות, כיוון שאנחנו רוצים להיות מטפחים. אם בזמן ההפרעות של קארמת המחלה אנחנו מורידים את עצמנו לרמה של אנשים רגילים, יהיה קשה למורה לעזור לנו, כי נהיה מוגבלים על ידי חוק היקום.

יש כאן בעיה נוספת. מרבית המתרגלים המבוגרים השיגו את הדאפא והחלו לטפח במטרה לרפא את מחלותיהם ולשפר את בריאותם. לכן, יש להם הרגשה מיוחדת כלפי "מחלה" הכוללת גם פחד מסוים. אם נזכר בפא של המורה, כשהגונג מופיע זה עלול להיות לא נוח. מדוע כשאנחנו מתנסים במשהו פיזי אנחנו חושבים על להיות חולים או על קארמת מחלה ולא חושבים על השגת הגונג? אני חושבת שאנחנו צריכים להסתכל עמוק פנימה בקשר לבעיה הזאת, כך אני מבינה זאת. הכוחות הישנים, הידיים השחורות והרוחות הרקובות צריכים קודם כל לזעזע את אמונתם של המתרגלים בפא, לפני שהם יכולים לרדוף אותם. ברגע שמתרגלים מאבדים את אמונתם הנכונה במורה ובפא, הם יכולים לנצל את הסיבה הזאת כדי לנהל רדיפה.

אנחנו גם יודעים שהישויות הרעות אינן ראויות לבחון את המתרגלים, כך שאם אנחנו עומדים בפני רדיפה רוב המתרגלים שולחים מחשבות נכונות חזקות עם מחשבה: "אפילו שיש לנו פרצות לא נאפשר את הרדיפה הזאת". ההבנה שלי היא שזה מה שהפא מראה ברמה אחת: שאיננו מכירים כלל בקיומם של הכוחות הישנים ולכן אין שום סיבה לקיום הרדיפה; אולם איננו יכולים להשתמש בכך כתרוץ לכך שלא נביט פנימה. כל עוד אנחנו מטפחים בדאפא, עלינו תמיד להתבונן פנימה ללא תנאי. אנחנו לא זקוקים לשום כוח חיצוני או לגורמים שידחפו אותנו להביט פנימה, וגם אין שום גורם שמוסמך לעשות משהו מעין זה (לגרום לנו להשתפר באמצעות רדיפה), כך שלכוחות הישנים אין שום סיבה להתקיים ושום תירוץ לרדוף אותנו.

מצד אחד אנחנו לא מסכימים למה שנקרא "עזרה" מהכוחות הישנים; מצד שני עלינו להתבונן פנימה. בגלל שהסתכלות פנימה היא דרישה של המורה זה אמור להיות הטבע הבסיסי של חיינו.

יתר על כן, לפעמים אנחנו גם לא יודעים את הסיבה האמיתית למשהו וגם איננו יודעים את התירוץ בו משתמשים הכוחות הישנים. לדוגמה, הרוע משמיד את ספרי הדאפא בתואנה שאיננו מעריכים אותם; הרוע מענה מתרגלים באכזריות בגלל שברגעים קריטיים הם זועקים "אמא" במקום "מאסטר" וכו'. לפני שהמורה חשף את הבעיות האלו, לא הוארתי אליהן. רק אז הבנתי שאם איננו יכולים למצוא את הסיבה האמיתית, עלינו לוותר ולמסור את עצמנו למורה. אנחנו לא מחליטים יותר, אלא רק הולכים בעקבות התכנונים שנעשו על-ידי המורה. בדרך זו, כל תירוץ בו משתמשים הכוחות הישנים הופך לחסר תוקף והמורה יתכנן את הסידורים הטובים ביותר. אולם, זה לא משהו שטחי, זה צריך לבוא מעומק ליבנו.

אלה ההבנות הפרטיות שלי. אם יש משהו לא נכון אנא מכם מתרגלים עמיתים, תקנו אותי ושתפו את הבנתכם עמי.