התעוררות של נשמה אבודה

קראו עכשיו

(Minghui.org) ביולי 1999 המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) ומנהיגה דאז ג'יאנג דזה-מין פתחו ברדיפה נגד הפאלון דאפא. באוקטובר 1999 בעלי נסע לבייג'ינג כדי לעתור על הזכות לתרגל פאלון דאפא, אבל המק"ס עצרה אותו וגזרה עליו מאסר בלתי חוקי. ב-2001 הוא נשלח לכלא בפרובינציה שלנו.

הכלא שבעלי נשלח אליו היה במקור עבור עבריינים, ופעם אחת נכלא שם מתנגד משטר ידוע במהלך מהפכת התרבות. במהלך עשרות השנים עוצבו במתקן הזה שיטות עינויים אכזריות וערמומיות רבות. האסירים כללו כל מיני דמויות. זו אינה הגזמה לומר שזאת הייתה מאורה של שדים.

לאחר שבעלי ומתרגלי פאלון דאפא אחרים נכלאו, הסטנדרטים המוסריים הגבוהים וחוסר האנוכיות שלהם עוררו טוב לב בקרב האסירים, והסביבה כולה עברה שינויים גדולים. היו אסירים פליליים שהעריצו את האומץ והנחישות של המתרגלים לאחר שראו אותם מתנהלים באינטראקציות היומיומיות שלהם, והיו עדים לפעולותיהם האמיצות נגד הרדיפה.

חלק מהאסירים נאבקו בחשאי למען צדק לפאלון דאפא. היו כאלה שגילו אהדה כלפי המתרגלים ודיברו לטובתם, והיו כאלה שעזרו למתרגלים להעביר ביניהם את המאמרים של מאסטר לי הונג-ג'י והעבירו פתקים למתרגלים אחרים.

אני מכירה אישית אסיר אחד כזה בשם יי-צ'נג. הוא נידון למאסר עולם עקב שוד שביצע עוד טרם מלאו לו 20. מאוחר יותר הפחיתו את תקופת מאסרו ל-19 שנה.

בשנים שבין 2000 ל-2003 הרדיפה הייתה גרועה ביותר. כל מרכזי המעצר, מחנות העבודה בכפייה, בתי הכלא ומרכזים לשטיפת מוח בהם היו כלואים מתרגלי פאלון דאפא בצעו מעשים רעים, והכלא שבו היה בעלי לא היה יוצא דופן. כמעט כל מתרגל יציב סבל מעינויים נפשיים ופיזיים חמורים. מתרגל אחד עונה למוות שם בתחילת 2003.

בעלי לא הכיר בהאשמות האלה שהוטלו עליו. הוא התעקש לתרגל את תרגילי הפאלון דאפא, ללמוד את כתבי הפא ולהתנגד לרדיפה. הוא עונה בהזדמנויות רבות. ראש הסגל טאן איים עליו פעם בבוטות ואמר: "אם תמות, אף אחד לא יוכל לעשות לנו כלום – אנחנו יכולים לזייף את הניירת".

במארס 2003 השומר וו חשמל את בעלי עם אלה חשמלית במתח גבוה במשך יותר מחצי שעה. הראש, הצוואר ואזורים אחרים של בעלי נחבלו חמורות. במאי, הסוהר צ'יו בעט בו מאחור, הפיל אותו על פניו מטה, ושבר לו שתי שיניים; פיו של בעלי התמלא בדם.

להורי בעלי לא היה מושג על המצב המסוכן בו נמצא בעלי משום שהכלא אטם בקפידה את התקשורת עם החוץ.

יי-צ'נג שוחרר מהכלא בערך בזמן הזה. הוא היה באותו צוות של בעלי. לאחר שהיה כלוא שנים כה רבות, הוא ידע בדיוק מה הסוהרים ובכירי מק"ס עשו שם. כמו אסירים אחרים, הוא נאלץ לבלוע את כעסו ולא העז לדבר על כך.

אבל כשראה שמתרגלי פאלון דאפא מחזיקים חזק ובנחישות באמונתם על אף הלחץ הכה אינטנסיבי וכיצד הם הביעו את דרישותיהם בדרך ישרה ללא כל פחד, הוא העריץ אותם. הוא אמר לבעלי שהוא מוכן לעזור לו להעביר הודעות למשפחתו, כך שבעלי נתן לו את מספר הטלפון הביתי שלי.

לאחר שיצא מהכלא, יי-צ'נג לא חזר מיד לביתו. הוא הגיע לעיר שלי ויצר איתי קשר.

הלכתי לפגוש אותו במזנון ליד תחנת הרכבת. גובהו היה בערך 1.76 מטר ואף שהיה כלוא במשך יותר מעשר שנים, הוא עדיין נותר עניו וחסר יומרות. הוא דיבר ישירות, בלי גינונים מיוחדים, ועיניו היו טובות. הוא סיפר לי את הפרטים על הסבל של בעלי בכלא. אף שהיה זר והיה לו רקע כל כך יוצא דופן, האינטואיציה שלי אמרה לי שאני יכולה לסמוך עליו. הודיתי לו מקרב לב ונתתי לו את מספר הנייד שלי.

הבנתי שעליי לפעול במהירות כדי למנוע עינויים מבעלי. התחלתי בכתיבת מכתב תלונה. במכתב ציטטתי סעיפים רלוונטיים בחוק הפלילי ובחוק המשטרה וציינתי כיצד מעשי הסוהרים מהווים פשעים הנוגעים ל"התעללות בעציר". הוספתי גם נספח עם דיווח תקשורת על צעיר מוו-האן בשם סון ג'י-גאנג שמת בבית מחסה בגואנג-ג'ואו. במכתב השתמשתי בעובדות ועתרתי בהיגיון. עמיתיי המתרגלים אהבו את המכתב, והאישה בבית הדפוס אפילו הזדהתה עם בעלי ותמכה במאמץ שלי.

במאי 2003 לקחתי את מכתב התלונה שלי לבית הכלא ודרשתי מרשויות הכלא לעשות מיד הערכה של הפציעות והחבלות של בעלי ולהעניש את הסוהרים שהתעללו בו. זה היה בתקופת הבקרה והמניעה של מגפת הסארס, וגורמים חיצוניים לא הורשו להיכנס לאזור משרדי הכלא. איש סגל בכלא קיבל את המכתב שלי, אבל לא הייתה כל תשובה.

ידעתי שאיני יכולה לחכות ושאני חייבת לדבר עם הממונים עליהם, אז פניתי ללשכת הנהלת הכלא של הפרובינציה. נפגשתי בהצלחה רבה עם סגן המנהל הממונה על הרפורמה בכלא וסיפרתי לו מה עשו הסוהרים. סגן המנהל, בתחילת שנות ה-50 לחייו, נראה עדין למדי. הוא הקשיב לי וקרא את המכתב שלי. הוא אמר לי שהוא יטפל בזה אם ההאשמות אכן נכונות.

זמן קצר לאחר מכן שלחה לשכת הנהלת הכלא צוות חקירה לכלא. בעקבות "החקירה", רק ארבע נקודות נוכו מההערכה של הסוהר וו באותו חודש שעינה את בעלי עם אלה חשמלית. זו הייתה סנקציה סמלית בלבד. "החקירה" כביכול הייתה לא יותר מאשר עניין פורמלי. אבל היא זעזעה את הסוהרים והבריונים בכלא שאינם פועלים על-פי החוק. כולם בכלא תהו איך ידעתי שבעלי עונה ומי העביר לי את המסר.

אף אחד מעולם לא העלה על דעתו שאלך ללשכת הנהלת הכלא ואדרוש תשלום עבור ההוצאות הרפואיות והנזק הפסיכולוגי של בעלי. זה היה חסר תקדים. הייתה לכך השפעה גדולה על הכלא. הסוהר וו היה מפוחד מאוד ממה שעשיתי והגביל בהרבה את מעשיו. סוהר אחר אמר לבעלי: "אשתך ממש קשוחה!"

מאותו יום ואילך, בעלי לא סבל יותר מתקריות משמעותיות של עינויים בכלא, והסביבה ללימוד הפא וביצוע התרגילים הפכה רגועה יותר. בעלי שוחרר בספטמבר 2003. הוא עלה במשקל והיה מלא באנרגיה. אחד מבני המשפחה ציין אפילו שהוא נראה צעיר יותר.

בתקופה אפלה כזאת, נדרש היה אומץ רב מיי-צ'נג לעמוד בלחץ ולהסתכן בהעברת המסר אליי.

למעשה, בהשראת המוסריות האדירה של הדאפא, אסירים רבים כמו יי-צ'נג הבינו את האמת על הדאפא בכלא. היו שלמדו את "הונג יין" וניסו לנהל את חייהם על-פי "אמת-חמלה-סובלנות", בכך שריסנו באופן מודע את ההרגלים הרעים שלהם ולקחו דוגמה מהתנהגותם של תלמידי דאפא. כל ההתרחשויות והשינויים הללו באנשים אימתו את הכוח האדיר של הדאפא לישר את כל הלבבות האנושיים.

יי-צ'נג גם זכה להזדמנות חדשה לחיים מכל זה. זמן קצר לאחר שביקר בעיר הולדתו, חזר יי-צ'נג לבירת הפרובינציה ואמר לי שהוא רוצה להתפרנס כאן. באותו זמן גם אני נרדפתי בשל תרגול פאלון דאפא והייתי בקשיים כלכליים. אבל ראיתי מודעה קטנה בעיתון ומצאתי לו עבודה בשטיפת מכוניות במוסך קטן לתיקוני רכב. העבודה הייתה עבודה קשה עם שעות ארוכות ושכר נמוך של כ-300 יואן (45 דולר) לחודש, אבל הוא קיבל אוכל ולינה בחינם. באופן מפתיע הוא החזיק בעבודה שם כמעט שנתיים.

כשביקרתי אותו יום אחד, הוא הראה לי את ידיו; הן היו מחוספסות מאוד והיו עליהן שלפוחיות. כששאלתי אותו אם הוא מתכנן להישאר בעבודה, הוא ענה בחיוב ללא כל היסוס. שמחתי שהוא יכול לשאת קשיים כאלה. ידעתי שהוא באמת השתנה.

מאוחר יותר, גם הבוס הגנגסטר של יי-צ'נג יצא מהכלא. הוא יצר קשר בצורה כל שהיא עם יי-צ'נג ורצה לגייס אותו לקזינו מחתרתי. באותו הזמן יי-צ'נג כבר התחיל בעבודה חדשה כמאבטח בשוק הספרים. העבודה הזאת הכניסה לו קצת יותר כסף – 500 עד 600 יואן בחודש.

לאחר שהשאיר את עברו מאחור, יי-צ'נג לא רצה לחזור לארגון הפשע. אבל הוא חש תחושת מחויבות כלפי הבוס הגנגסטר שלו ולא ידע איך לסרב ולדחות את ההצעה שלו. הוא שוחח איתי על כך והחלטנו שהוא יכול לדחות בטקט את ההצעה באמצעות בת משפחה.

למעשה, מעולם לא התמודדתי עם אף אחד בעולם התחתון וקצת פחדתי. אבל ברגע שחשבתי על טוב הלב והאמון שנתן בי יי-צ'נג, הפחד שלי נעלם. לבסוף הבוס הופיע עם חברתו, שהוצגה כבתו של סוהר בכלא בו הוחזק הבוס הגנגסטר.

נפגשנו במסעדה קנטונזית פופולרית. שלא כמו בסרטים בהם הבוס הגנגסטר היה איזה גבר חסון עם הרבה קעקועים, הוא היה גבר שמנמן, רגיל למראה ובגיל העמידה. אולי שנים של כליאה החליקו את התנהגותו המחוספסת. הוא היה מנומס מאוד, כך שלא הייתי עצבנית כלל.

נהנינו מהאוכל ושוחחנו כמו חברים. יי-צ'נג אמר מעט מאוד. אמרתי בנימוס לבוס הגנגסטר שהמשפחה שלנו מקווה שיי-צ'נג יוכל לעשות עבודה חוקית בעתיד ושגם יי-צ'נג חושב כך. הבוס לא התנגד או הראה אי הסכמה כלשהי. הוא הסכים לבחירתו של יי-צ'נג ומעולם לא הטריד אותו שוב.

אף שיי-צ'נג החליט ללכת בדרך הנכונה, זה לא היה קל. בלי תואר כלשהו או ניסיון בעבודה, הדרך של יי-צ'נג להתפרנס הייתה קשה. משטיפת מכוניות במוסך לתיקוני רכב, ועד למאבטח בשוק ספרים ועובד קפיטריה בבית חולים עירוני – כל העבודות האלה היו עם שעות ארוכות ושכר נמוך. אבל יי-צ'נג התגבר על הקשיים והצליח.

יי-צ'נג הפך ממישהו שבמקור רצה לעשות הון מפוקפק בן לילה וסיים בכלא, למישהו שהיה מסוגל לשאת קשיים כדי לפרנס את עצמו. הוא עבר שינויים עצומים.

מאוחר יותר, יי-צ'נג נאלץ לחזור לעיר הולדתו כדי לטפל באביו החולה. הענקתי לו ספר אלקטרוני במתנה עם "ג'ואן פאלון" עליו ונפרדתי ממנו לשלום. מאוחר יותר נאלצתי לשנות את מספר הטלפון שלי ואיבדתי את הקשר אתו.

עברו יותר מעשר שנים. לא בעלי ולא אני שמענו מיי-צ'נג. אבל אנחנו מאמינים שבכל מקום בו יהיה, הוא תמיד יזכור: "פאלון דאפא הוא טוב! אמת-חמלה-סובלנות זה טוב!" וילך בדרך הישרה. הסיבה לכך היא שאדם שראה את האור ואת השמים הצלולים, לא ירצה אף פעם להמשיך ולהישאר שוב באפלה!