סיפורי אגדות לאנשי העתיד

(Minghui.org)

אם מתרגל מנסה לחזק את הנחישות שלו בטיפוח-תרגול של פאלון דאפא באמצעות האזנה לסיפורי הטיפוח של אחרים במקום להגיע לאמונה אמיתית של הדאפא באמצעות הבנה רציונלית ובמקום להשיג את האמונה הבלתי מעורערת ובלתי ניתנת לשינוי של הדאפא - זה יהיה פגם. אספר את הסיפור האמיתי של חיי לפני הטיפוח בדאפא בתקווה שיעזור למטפחים אחרים שעדיין אינם יכולים להשיג את הנכונות הבלתי מעורערת שלהם בדאפא. הבה ננצור כולנו את הטיפוח-תרגול הזה יחד עם תיקון הפא של כל היקום, דבר שלא קל להשיג במשך עידנים.

כשהייתי בת 14 גילה אותי אחד המאסטרים ולימד אותי את שיטת הטיפוח שלו. באותה תקופה הייתי ילדה קטנה. בחטיבת הביניים, בעוד שהמאסטר חי למעלה מ-500 שנה. הוא היה מלמד אותי את הפא לעתים קרובות, ולמרות שהוא היה מעבד אתי נושא במשך כמה חודשים, הדברים עדיין לא היו ברורים לי. העין השמימית שלי נפתחה בתחילת הטיפוח שלי באותה אסכולה, כך שיכולתי לראות שועלים, סמורים, רוחות ונחשים שולטים במקדשים. לא היו שום בודהות בפסלי הבודהות. המחזות האיומים האלה הפחידו אותי לעתים קרובות כל כך שלא חדלתי לבקש מהמאסטר שלי לסגור את העין השמימית שלי.

כשהחלה המהפכה התרבותית, כל האחרים הלכו לבייג'ינג בעוד שאני, בגיל 26 או 27, הלכתי להר אֵה-מיי (Emei Mountain) לבדי. במקדש שהיה בחצי הדרך במעלה ההר פגשתי בראש מנזר בודהיסטי שהיה בן יותר מ-70. ביקשתי להישאר ללון. ראש המנזר הזקן אמר לי: בודהיסטית לא אדוקה, הלכת בדרך הלא נכונה. היית צריכה ללכת לכיוון הצפון. מיהרתי להסביר "לא הלכתי, הצפון הוא בשביל אנשים רגילים. אני באתי למקום הנכון בשבילי". ראש המנזר שמח לשמוע את המילים האלה ונעשינו חברים קרובים.

אחרי שנשארתי שם יומיים, שאלתי את ראש המנזר על הדרך שבה מכנסים את הקופים כי ידעתי שהקופים בהר אֵה-מיי היו על-טבעיים. ראש המנזר אמר לי: "רק תצעקי לכיוון העמק: 'שפוי (saner), בוא לאכול'. תוך זמן קצר כמה מאותם קופים הגיעו שרים ורוקדים ועושים שמיניות מולי בשמחה. הקוף הזקן ביותר הגיע חיבק אותי כשהוא מנשק אותי לעתים קרובות ומורח את הרוק שלו על כל הפנים שלי אז הוא ירק דאן (ריכוז אנרגית טיפוח); מפיו ונתן לי אותו. לא העזתי לאכול את זה בגלל שהרגשתי שזה מלוכלך. ראש המנזר אמר: "בודהיסטית לא אדוקה, יש עדיין מכשול בלבך. הוא טיפח במשך כמה מאות שנים בעבור הדאן הזה".

הקופים בנו אז גשר קופים מעל העמק (הקופים מאחור תפסו את רגליהם של הקוף שמלפניו אחד אחרי השני) והקוף הזקן ביותר הרים אותי והלכנו מעל גשר הקופים לצד השני של העמק היכן שהייתה קבוצת קופים נוספת. ראש המנזר אמר לי "בכל ההיסטוריה רק אדם ששם המשפחה שלו היה 'הו' זכה לקבלת פנים כה אדיבה. את השנייה ויש לך שני דברים נוספים - אחד הוא הדאן שניתן לך על ידי הקוף הזקן, והשני הוא העובדה שהקופים ליוו אותך לאורך הגבול לצד השני שלך העמק. בדרך כלל אסור לקופים לחצות את ההר הזה."

יש הרבה אנשים שמטפחים את הטאו בהר אֵה-מיי, אבל אנשים רגילים לא יכולים לראות אותם. יש להם יכולת על טבעית להסתיר מהעולם את המקומות שהם שוהים בהם, בדיוק כפי שזה מוצג בסיפורי אגדות שונים. בחצי הדרך מראש ההר נמצאים אלו שטיפחו במשך 300-200 שנה. תקופת הזמן הארוכה ביותר הייתה רק קצת פחות מ-500 שנה. זו הייתה הקבוצה הגדולה ביותר, והגונג-ג'ו (עמוד האנרגיה( שלהם הגיע רק מעט גבוה יותר מחצי הדרך במעלה ההר.

בקהילת המטפחים המאסטר בוחר תלמיד במקום שהתלמיד יבחר את המאסטר. זה חסר תועלת לאנשים לנסות למצוא אותם. מעל נקודת חצי הדרך של ההר מספר המטפחים פחת בהדרגה, והמטפחים נעשו זקנים יותר ויותר. הם כולם טיפחו במשך למעלה מ-2000 שנה. הגונג-ג'ו שלהם היו כולם מעבר לשביל החלב וחלק הגיעו אפילו מעבר לטאתאגאתה, אבל הם עדיין היו מטפחים, כי לא הגיעו עדיין להארה. ביניהם היה המאסטר הקודם שלי. מאוחר יותר למדתי שבזמן שהמורה הגדול שלי מאסטר לי הונג-ג'י הלך להר אֵה-מיי, כל המטפחים שם הסתובבו לברך אותו. באותו זמן הגונג-ג'ו שלהם רקד לאורך השמיים כמו זיקוקים צבעוניים.

היה טאואיסט אחד שטיפח במשך למעלה מ-4000 שנים בהר צ'ינג-צ'נג (Qingcheng Mountain). הוא רצה שאהיה תלמידתו. אני נמנעתי בכך שאמרתי שכבר יש לי מאסטר ואני רוצה למצוא אסכולה בה אוכל להשיג את רמת הבודהא בחיים האלה. הוא אמר לי שהוא היה כאן בזמן ששאקיאמוני, ישו ולאו דזה התגלגלו לעולם האנושי והיה עד לאיך הפיצו את הפא שלהם והציעו הצלה לאנושות. המורה שלנו, מאסטר לי הונג-ג'י, אמר בהוראת הפא שבדרכו מפרובינצית סיצו'אן (Sichuan Province) צפונית לשי-אן (Xi'an City), מטפחים רבים באו מההרים ושאלו אותו מדוע התלמידים שלו מטפחים כל כך מהר. המורה שאל אותם: "התלמידים שלי טיפחו במשך חודשיים עד שנתיים. איך הם מטפחים בהשוואה אליכם?" הם האמינו שרבים מהם יוכלו להשיג את הפא שלו בעתיד. אז המורה הרשה להם להאזין להרצאות הפא שלו. בקרב המטפחים הללו היה הטאואיסט שטיפח במשך למעלה מ-4000 שנה.

לקראת סוף המהפכה התרבותית, הלכתי עם מטפח אחר לאזור קאנג-ג'אנג (Kangzhang Region) במטרה לבדוק האם אוכל להשיג את "רמת הבודהא" בחיים האלה באמצעות אסכולת הטנטריזם הטיבטי. בקרב קהיליית המטפחים היה כבר ידוע שהזרם הנוכחי של הטנטריזם בטיבט כבר מזמן התערב בפוליטיקה ואיבד את ממד הטיפוח שלו. הטנטריזם הטיבטי האמיתי נותר באזור קאנג-ג'אנג. כשהגענו לשם, נפגשנו עם אדם שהלך בהשתחוויות (קאו-טאו) לאורך כל הדרך מצ'אנג-צ'ון  (Changchun) לקאנג-ג'אנג כשהוא מחפש אחרי הפא האמיתי. יחד מצאנו מנזר שבו לאמה גדול לימד את הפא. כשהגענו הלאמה הגדול ביקש ממני לשבת לבדי לצידו ולהאזין לתורתו, דבר שהיה מאוד נדיר ונחשב לקבלת פנים נדיבה בטנטריזם הטיבטי. הוא שאל אותנו מדוע באנו לקאנג-ג'אנג בשביל הפא, ואמרנו לו שאין שום פא אמיתי בכל סין; במקום זאת יש מקדשים רבים רדופים על ידי חיות כמו שועלים, סמורים, רוחות ונחשים. אז חיפשנו את הפא האמיתי כאן. הלאמה הגדול אמר ברוגע: "זה לא נכון. יהיה דאפא שלאנשים לא תהיה הזדמנות לפגוש שוב במהלך השנים, שיהיה מופץ בפנים הארץ בקרוב, והוא יופץ ישר מצ'אנג-צ'ון. אתם יכולים לחזור ולחכות לו". כששמענו את זה מיהרתי במורד ההר והגעתי להסכמה עם החברים שמי שמגלה ראשון את הפא יודיע לאחרים. אבל המטפח מצ'אנג-צ'ון לא האמין לזה ונשאר בקאנג-ג'אנג.

בשנות השמונים המוקדמות הופיעו ילדים רבים עם יכולות על טבעיות. חלקם יכלו לקרוא באמצעות האוזניים, אחרים יכלו לראות עם ידיהם או בחלק האחורי של ראשם. אני חושבת שאפשר עדיין לחוש מה שקרה באותו הזמן. אנחנו המטפחים ידענו שאת היכולות העל טבעיות האלה אין להראות לאחרים. כתוצאה מכך הילדים האלה קיבלו הגנה ומאוחר יותר החלו לטפח בפאלון דאפא. ואילו אלו שההורים שלהם לקחו אותם להציג את היכולות העל-טבעיות שלהם במקומות שונים נהרסו כולם בחברה האנושית, והמיטו השפעה רעה מאוד על החברה. באשר לאלו שהעבירו ביקורת על היכולות העל טבעיות, אלו הם רק ליצנים שהאלים השתמשו בהם כדי לרסן תופעות כאלה מלהפריע לחברה האנושית. כמה שאנשים פחות מאמינים בקיומם של האלים כך פחות האלים ירשו לאנשים האלה לראות תופעות על טבעיות. אם האל מרשה לך לראות, זו רק דוגמה של משהו נפלא שישנה את החשיבה שלך. למרות זאת בני אנוש עדיין מרגישים כל כך גאים במדע שלהם ובטכנולוגיה המודרנית.

מדוע יש אגדות דומות כמעט בכל ארץ? לא היה אז שום ציוד תקשורתי מודרני שיעביר אותן. בגלל שבני אנוש לא מאמינים בקיום אלים, הסיפורים האמיתיים של האלים הפכו לסיפורי "אגדות" של בני האנוש. הילדים שהגנתי עליהם אמרו לי באותו זמן , "המאסטר של היקום יציע הצלה לארץ".

עד שנות התשעים המוקדמות הרגשתי עצובה כי עדיין לא יכולתי למצוא את הדאפא. כרעתי יום אחד לפני דמות הבודהא ונדרתי נדר שאני נחושה למצוא פא נכון שמטפח גוף ונפש גם יחד, כזה שאוכל להשיג דרכו את רמת הבודהא בחיים האלה ואז להציע הצלה לכל היצורים החיים. "כשעשיתי מדיטציה באותו הלילה ההכרה העיקרית שלי ג'ו יואן-שן;(Zhu Yuanshen)  עפה החוצה וחיפשה בכל ממד אחד אחרי השני שואלת האם יש איזה פא אמיתי שמטפח גוף ונפש גם יחד, כזה שבו אנשים יכולים להשיג הארה בתקופת חיים אחת. יש הרבה מטפחים בכל ממד, אבל אף אחד מהם לא שמע על פא נכון ואמיתי כזה. הם אמרו לי, "אם תמצאי פא אמיתי וטוב כזה, תדאגי להפיץ אותו אצלנו ולהציע לנו הצלה". עוצמת האנרגיה שלי אז לא הייתה חזקה מספיק להגיע גבוה יותר, לכן אחד מהמאסטרים הקודמים שלנו נתן לי עגור, שלקח אותי גבוה יותר, מחפש ושואל על הפא הנכון בכל ממד, עד שלא יכולנו לעלות יותר למעלה. כל המטפחים בכל ממד קיוו ברצינות שאוכל למצוא פא טוב ואמיתי ולהציע להם הצלה. הרגשתי מאוכזבת ומיואשת. לפתע עף אלי פרח לוטוס מהשמים והרים אותי. הוא לקח אותי לארמון יפהפה ונהדר בו בודהא גדול נתן הרצאה על פא הבודהא. היו שכבות אחרי שכבות של בודהות שמאזינים לו. ככל שבודהא היה קרוב יותר לבודהא הגדול כך גופו היה גדול יותר. הטאתאגאתה היו בשכבה הקיצונית ביותר וגופם היה הקטן ביותר. ראיתי הרבה טאתאגאתות, כולל לאו דזה וקונפוציוס. והופתעתי לראות שגם ישו היה שם.

עם זאת הועידה נגמרה בדיוק כשהגעתי לארמון הבודהא. הרגשתי מאוד עצובה שהיה לי כה מעט קשר גורלי עם פא הבודהא. פרח הלוטוס הביא אותי אל הבודהא הגדול וגופי גדל, והבודהא הגדול החווה בידו לעומתי. מיד התעופפו קרניים זהובות עם דמויות של כתבים זוהרים.

שמחתי כל כך וניסיתי לתפוש את הכתבים. השניים הראשונים שתפסתי היו "ג'ואן פאלון" ו"הפאלון גונג". תהיתי: "היכן אוכל למצוא את הבודהא הגדול הזה למטה בארץ?" הבודהא הגדול מיד השתנה לדמותו של מאסטר לי בחליפת עסקים. הוא נראה בדיוק כמו התמונה ב"ג'ואן פאלון". בשנייה הבאה הובאתי חזרה לגוף הבשר ודם שלי.

חיכיתי בלהיטות לפא ותקופת הזמן הייתה בלתי נסבלת. ב-1995 פגשתי חברה שאתה הגעתי למחוז קאנג-ג'אנג. פניה היו זורחות עם הבעה ורדרדה ובהירה. אמרתי "אה, בוודאי השגת את הפא, הראי לי". דחקתי בה לקחת אותי לביתה וזה היה קשה לתאר כמה התרגשתי. כשהגענו לביתה ראיתי את הספר "הפאלון גונג" על השולחן. זה היה בדיוק מה שחיפשתי! תפשתי את זה והחזקתי את זה בחוזקה, אבל חברתי לא הסכימה לתת לי את הספר ואמרה שזה העותק היחיד שהיה לה. אמרתי "תגידי לי איפה השגת את הספר ואני אמצא אותו". היא נתנה לי את הכתובת של חנות ספרים ואני מיהרתי לשם אבל החנות עמדה להיסגר. שאלתי את הבעלים לגבי הספר הוא אמר לי שהכל נמכר. "תחכי עד הפעם הבאה". לא האמנתי לו, וחיפשתי במדפים בעצמי. לא מצאתי כלום אבל לא הייתי מוכנה לוותר עדיין. לבסוף פתחתי שידה על אחד המדפים ושם מצאתי שני עותקים זוהרים של הספר. קניתי אותם מיד.

התחלתי לקרוא את הספר מיד כשהגעתי הביתה ולפתע דעתי נעשתה צלולה. המאסטרים האלה שפגשתי קודם לכן לימדו אותי כל כך הרבה דברים, כולל המעגל השמימי, שואן גואן (מיקום המעבר המסתורי), העין השמימית, היכולת העל טבעית לדעת את העתיד ואת העבר וכולי, לפעמים לקח להם למעלה משנה להסביר לי רק שאלה אחת ועדיין לא הבנתי לגמרי, אבל המורה שלנו השתמש רק בכמה משפטים בספר "הפאלון גונג", והפך את הכל לברור וקל להבנה עבורי. מדוע אנשים חושבים שהספר עמוק מדי מכדי להאמין בו? מדוע אנשים חושבים שהמורה שלנו מדבר בגדול? הסיבה היא שהמורה הראה לנו בפשטות את הסוד שבתוך הסוד, שאחרים נצרו כל כך ואף אחד למעשה לא דיבר על זה. איך שכל אנושי יכול להיות מסוגל לקבל בקלות את הדבר העמוק הזה? אפילו אל לא יכול להיות מסוגל להחזיק בזה. לכן יש אנשים שחושבים שהמורה שלנו מדבר גבוהות.

מאוחר יותר מתרגל הכין סיפור קומיקס המבוסס על הניסיון שלי, והראה את הספור למורה. הוא אמר : "זה יהיה סיפור האגדות של הדורות האנושיים הבאים".

הפצתי את הדאפא במחוז קאנג-ג'אנג למטפחים בהרים ולילדים שהגנתי עליהם מפני הפגנת יכולותיהם העל טבעיות. כולם חזרו אל העולם האנושי הרגיל כדי לטפח בדאפא. לעתים היה זה תלמיד צעיר שקיבל את הפא ראשון, והוא הפיץ אותו לתלמידים אחרים, ואז תלמיד מבוגר יותר היה מפיץ את הפא למאסטר שלהם. לבסוף כולם קיבלו את הפא. נזירים רבים קיבלו הנחיות מבודהיסאטווה בלילה שלפני שהמתרגלים שלנו הלכו להר אה-מיי להפיץ את הדאפא. הנזירים האלה ירדו בהר וכרעו בצד הדרך לברך את הספר "ג'ואן פאלון". המאסטר אמר: "כל האלים יודעים שאני מפיץ דאפא, רק בני אנוש אינם יודעים."

ערכתי רשימת אנשים שהם גלגולים של תלמידי שאקיאמוני, מצאתי אותם והפצתי בקרבם את הדאפא. אבל אחדים מהם אבודים מדי בעולם האנושי מכדי להיות מסוגלים ללמוד את הפא. לא כל אחד ראוי לקבל את הפא. יש הרבה אנשים שטיפחו במשך אלפי שנים ולא הגיעו להארה. כולם רצו להשיג את הפא, אבל לא יכלו. השגת הפא היא הדבר בר המזל ביותר שיכול לקרות באלפי שנים, אבל אנשים רגילים לא נוצרים את הפא הגדול של היקום.

כל האלים יודעים שזה בלתי נסלח לחטוא ברדיפה כנגד הדאפא.

מה שסיפרתי הוא רק חלק מזערי מהניסיון שלי, אבל אני רק מטפחת רגילה של פאלון דאפא.

נכתב באירופה המרכזית ב-26 בפברואר 2001 תורגם מאנגלית ב-7 לאפריל ממהדורה ערוכה.