דאפא הוא כמו מפתח-מאסטר

(Minghui.org)

בשבע בבוקר ב-9 בנובמבר 2001, כשפתחתי את הדלת לצאת לעבודה, מצאתי קבוצת אנשים שבאה לעצור אותי בשל היותי מתרגלת של פאלון גונג. ניסיתי ככל יכולתי להתחמק מהם, ושלחתי בשקט מחשבות נכונות.

לאחר שנלקחתי אל תוך ביתי, ישבתי על הספה והתמדתי בשליחת מחשבות נכונות למחוק את הרוע. הם לא כל כך מצאו את מה שרצו. הם החלו לחקור אותי אך לא שיתפתי פעולה. הם החלו להכות אותי. תפסו אותי בשיער, משכו אותי לרצפה, ואז שאלו על הקוד לכניסה למחשב שלי. התעלמתי מדרישתם, ואמרתי להם בשקט: "בשבילכם זה גורל קבוע מראש לפגוש בי. אני באמת מקווה שלא תצטרכו לסבול סבל אינסופי בעתיד רק בגלל שאינכם מסוגלים לטפל במפגש הזה בצורה נכונה. זה לא נוגע בליבכם לראות נערה שיכולה לשמור על שלווה כזו במצב כזה ? האם אינכם מופתעים מהגדולה והמיוחדות של הרוח שתומכת בה?". אחד מהם החל להדריך בטלפון הסלולרי שלו את הניידת המשטרתית שבחוץ. שאלתי אותם: " האם זה באמת נחוץ לטפל בנערה חסרת-הגנה כמוני כמו באויב אכזר? האם אתם כה שונים?". לפני שלקחו אותי סידרתי את שיערי לבשתי מעיל והחלפתי נעליים. בדרך לתחנת המשטרה דברתי כל הזמן בקול רם לאנשים בדרך: "פאלון-דאפא הוא האמת של היקום".

לא דיברתי מילה לאחר שנכנסתי לתחנת המשטרה. המשכתי לשלוח מחשבות נכונות למחוק את הרשע, לא לאפשר לו להיכנס למחשב שלי. בינתיים המשכתי להפיץ את הדאפא לכל אלו שבאו להסתכל עלי. הם הפכו לחברותיים יותר ויותר, ואחת אף רצתה לאמץ אותי לבת.

יומיים חלפו והם לא הוציאו ממני דבר. ביום השלישי אנשים מתחנת המשטרה והמשרד לביטחון הציבור באו יחד לראותני. הם אמרו לי בצביעות : "הסיבה שאת כאן ושלא דווחנו עלי לרשויות הגבוהות, זה שאנחנו מרחמים עליך לאחר שבדקנו את קורות חייך, הרקורד שלך בבית הספר וההמלצות". אמרתי להם: "לא משנה כמה עמדותינו שונות, כולנו יצורי אנוש. לכן אומר משהו מהלב, ואקווה שתקשיבו עם הלב". בשעה שדיברתי, יחסם שבהתחלה היה ציני, הפך לרציני יותר ויותר. אמרתי: " בימים האחרונים, השתמשתם גם בגישות רכות וגם בגישות קשות. כשנקטתם בגישה קשה, אתם יודעים מה חשבתי ומה הרגשתי? בעצם, באמת רציתי לחייך אליכם, כי כך אני תמיד מתייחסת לאנשים שאני פוגשת בגלל גורל שנועד מראש. אבל, בגלל המגבלות של הגוף הזה של בשר ודם, היה לי קשה לחייך בתוך הכאבים הגופניים. על כך אני מצרה. לא משנה מה עשיתם לי, אינני שונאת אתכם אפילו במעט. במקום זה אני מצטערת עבורכם, כי מה שעלי לעבור הוא רק לתקופה קצרה, ואילו אתם שמים את עצמכם, בגלל מה שאתם עושים, במצב שבו לא תהיה לכם הצלה. שוב ושוב אמרתם לי שאני בגיל של ילדיכם, כך שמנקודת ראות של אבות אולי אתם חושבים שמה שאתם עושים הוא לגמרי לטובתי. אבל, האם אי פעם חשבתם מה באמת טוב בשבילי? אילו באמת עשיתי מה שביקשתם ממני - לספק לכם מידע על אנשים אחרים בשביל לקנות את חירותי ועתידי, הייתם גורמים לי לסטות מהדרך הנכונה של חיי. הייתי משיגה את מה שאתם חושבים שטוב בשבילי, אבל בעצם זה היה הדבר הכי גרוע בשבילי. אין עליכם לרחם עלי, כיוון שלכל אחד יש הבנה שונה על משמעות החיים. אני בחרתי את דרכי, ולכן אין לי תלונות ולא חרטה". משסיימתי את דברי, הם נשארו שקטים זמן מה. אחד מהם אמר לי, עם בוהן כלפי מעלה: "את גדולה!".

במשך הימים שבהם הייתי עצורה בתחנת המשטרה, בא מנהל התחנה מדי פעם לבקרני. מתוך מודעות קידמתי אצלו את הדאפא. תוכן שיחותינו היה מתיבת נוח ועד לשקיאמוני ולישו, מתיאורית האבולוציה ועד משמעות החיים, וממבנה החומר לממדים אחרים ולמשולש ברמודה. לאחר שהוא עשה כמה מאמצי שווא לשנות את חשיבתי, הפכו ביקוריו לשיחות בלבד. מאז, הם הפכו נחמדים מאד אלי. מנהל התחנה אמר לי פעם: "חשבתי בהתחלה שהמקרה שלך הוא הזדמנות נדירה בשבילי להשיג כבוד. אבל, מרגע שהכרתי אותך, המחשבה הזו נעלמה. אני באמת מעוניין לשחרר אותך, אך אינני היחיד שיודע על המקרה שלך. לכן, באמת אין לי מושג מה עלי לעשות".

מספר ימים לאחר מכן, נשלחתי למחנה מעצר. את כל מאמרי המורה שהבאתי אתי למחנה, נתתי למתרגלים העצורים שם. תמיד הרגשתי שלא אשאר שם הרבה.

המתרגלים העצורים כבר תיקנו את האווירה במחנה המעצר. כבר יכולנו ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים, והרבה עצורים שם קבלו את הפא. במשך התקופה של למעלה מ-30 יום שהייתי שם, הזכרתי לעצמי כל הזמן לא להתעצל אפילו לשניה. התמדתי בלימוד הפא ובשליחת מחשבות נכונות למחיקת הרוע.

הרגשתי שהרוע לא מסוגל לכלוא אותי. אף שגופי היה בתוך מחנה המעצר, בעצם מחקתי את הרוע בכיכר טייננמן. רצוני הוא להגן על תלמידי הדאפא שמכינים את החומר להפצת האמת על הדאפא, ולהגן על היצורים החיים שלא ישלטו על ידי הרוע. בזמן שהותי במחנה הסתכלתי גם פנימה לתוך הבעיות שלי. ראיתי שהישויות הרעות ניצלו פרצה אצלי, והיא שהורדתי ערנות, שזה עניין שקשור לאחריות כלפי הדאפא. בנוסף, המורה אמר ב"הרצאת פא בועידת הפא באזור "האגמים הגדולים" בצפון אמריקה":

 "..קיים העניין של לצאת או לא לצאת החוצה, כמה מאמץ מקדישים לנושא הזה של תיקון הפא....."

למען האמת, בתקופה האחרונה לפני שנאסרתי הייתי עסוקה כמו מכונה בעבודת הדאפא. לא נתתי כמעט את דעתי לנושא תיקון הפא. בדיוק כמו אדם רגיל שלומד דאפא.

בהגיעי לראשונה למחנה המעצר, היה מצבי הנפשי טוב, למעט חששי שאשלח למחנה עבודה בכפיה "מא-סאן-ג'יאה" (מחנה עבודה ידוע לשמצה בעיר שן-יאנג, פרובינצית ליאו-נינג, שהתפרסם בשל האכזריות בו נרדפים בו מתרגלי הפאלון-גונג). מאוחר יותר, בשעה ששיננתי את המאמר של המורה "הדאפא הוא מוצק ולא ניתן להשמדה", הבנתי באמת את המשמעות של

 "כתלמיד הדאפא כל כולך מורכב מהדאפא, מה שהוא הנכון ביותר ואפשר רק לתקן את כל מה שלא נכון." (יסודות להתקדמות במרץ II)

הפחד בהחלט לא צריך להיות חלק ממני. הוא בעצם נכפה עלי ע"י הכוחות הישנים של היקום. לאחר שהבנתי נקודה זו, הפחד שלי שאשלח למחנה העבודה הכפויה מסנג'יה נעלם לחלוטין. באותו הזמן, הבנתי באופן עמוק, שבכלל לא הייתי מתוכננת להישלח למא-סאן-ג'יאה בכלל. אמרתי לכוחות הישנים של היקום: "אין ביכולתכם ואינכם מתאימים לתכנן שום דבר בשביל תלמידי דאפא הגדולים". לאחר עשרים יום במחנה המעצר הרגשתי שהתרשלתי בטיפוח, וזה גרם לי לתסכול ולדאגה, כיוון שהמורה אמר במאמר "דרך"

"

 "זאת לא הפעם הראשונה במהלך ההיסטוריה המתנוונת שכוחות הרשע רודפים מטפחים...... המטרה של כולם היא להרוס את הרצון של מטפחי פא אמיתי." (יסודות להתקדמות במרץ II)

הרגשתי קצת מבוהלת, כי לא הייתי בטוחה שרוחי עדיין תהיה בלתי ניתנת להריסה כמו קודם, כיוון שנתתי לדברים ללכת בדרך זו. יותר מאוחר הבנתי שאם הדאפא אינו ניתן להריסה, וכל הדברים שקשורים לתלמידי הדאפא מתוכננים על ידי הדאפא, אז האם תלמידי הדאפא אינם בלתי ניתנים להריסה גם הם? מה שהמורה אמר הוא פא, ואני מאמינה באופן מוצק במורה ובפא. כך פתרתי את הספק שבמוחי.

שאלה ניקרה במוחי משך תקופה מסוימת. הרגשתי שגיליתי את הפרצה שנוצלה על ידי כוחות הרוע, ושהתמדתי בשליחת מחשבות נכונות למחוק את הרוע ולסכל את התכנונים של הכוחות הישנים של היקום מבלי להתרשל. אז איך זה שלא קבלתי הזדמנות לצאת מכאן ? יום אחד, הייתה לי הארה מה הפירוש של "מוצק כמו יהלום ולא ניתן להשפיע עליו" . תלמיד דאפא צריך להיות "מוצק כמו יהלום ולא ניתן להשפיע עליו" בכל מצב ונסיבות.

במשך אותם ימים בהם הוחזקתי במחנה המעצר, הרגשתי שהדאפא הוא כמו מפתח-מאסטר. בכל פעם שיש מנעול שלא נפתח במוחי, הדאפא פותח אותו בדרך שאינני מודעת לה. מההתחלה ועד הסוף, הייתה במוחי כל הזמן מחשבה אחת: שאני תלמידת דאפא בתקופת תיקון הפא, ואני פה כדי לעזור להציל את כל היצורים החיים, אז בודאי שאוכל לצאת ולעשות את שעלי לעשות.

ביום השלושים, אנשים מהמשרד לביטחון הציבור באו לראותני. הם רצו לבדוק אם הגעתי למצב שלא אוכל לסבול עוד מכה לאחר שלושים יום פה. הבנתי את הקונספירציה מיד. אמרתי: "לא הצלחתם להוציא ממני כלום בעבר. גם היום לא תוכלו". חיוכי השליו הכניס אותם לבלבול. הם אמרו: "החודש הזה במעצר שיפר את הטיפוח שלך, אז אפשר להגיד שלשלוח אותך לכאן רק עזר לך". אמרתי להם בנימה של צדק : "זה לא נכון. אם הטיפוח שלי השתפר זה בגלל שלא בזבזתי אף רגע או שניה פה. זה בזכות הלימוד החרוץ של הפא , טיפוח רוחי והבנתי הנכונה. כל מה שעשיתם לי הוא בסך הכל לרדוף אותי, וזה לא עזרה מצדכם. אני לא מסכימה עם שום סידור שכזה ואין עלי להישאר פה". ואז התחלתי להפיץ להם את הדאפא. הם הוקסמו לשמוע את דברי. לפני שעזבו, אחד מהם אמר לי: "אחרי שתצאי, בואי נמשיך לשוחח".

ביום השלושים ושבעה, שלחו אותי למחנה עבודה בעיר זו, אך מחנה העבודה לא קיבל אותי, לכן החליטו לשלוח אותי למחרת למחנה עבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה. הבנתי בבירור שהמורה תכנן את הלילה הזה בשבילי. עלי לצאת החוצה. אז באמצע הלילה קפצתי מהחלון בקומה השלישית. הם היו מבוהלים כיוון שפחדו להיחשב אחראים למותי. אך אני ידעתי שאהיה בסדר גמור.מנהל תחנת המשטרה אמר שאני לא ממש חברית, כי גרמתי להם להיכשל במשימותיהם. אמרתי לו: "אני בעצם חברית מאד, כי מי שעשה באמת את העבודה המצטיינת ביותר בטיפול בפאלון-גונג יהיה בטח זה שיגיע הכי מהר לגיהינום. לא משנה אם תהיה אקטיבי או פסיבי, אם מתרגל דאפא שבידיך יוצא מפה, זה בהחלט נקודת זכות עבורך. לכן אני בעצם מאד נחמדה בשבילכם". נשלחתי לבית החולים. למחרת מוקדם בבוקר, התחלתי להפיץ בעליזות את הדאפא לכל מי שהיה סביבי, בקול רם וצלול, מראה להם את העוצמה האדירה של הדאפא. אפילו הרופאים לא הבינו את זה. אחרי שהרשעים שמעו את הדיאגנוזה של הרופא הם לא העזו להטריד אותי יותר. אז בני משפחתי לקחו אותי הביתה, וכך יצאתי מגיא צלמוות.