לחזור הביתה

התנסות מוועידת פאלון דאפא השנייה לשיתוף התנסויות בישראל 2003

אני מרגישה כאילו קיבלתי את הפא לפני הרבה שנים, לפני הרבה מאד שנים. בחיים הנוכחיים קיבלתי את הפא לפני שנה. אני בת 59.

יום אחד חברה התקשרה וסיפרה לי על תרגול קבוצתי בישוב סמוך. לא ידעתי כלום על פאלון דאפא. הייתי עסוקה מאד, כי תוך שבוע עמדנו לצאת לשנת שבתון בחו"ל, וגם לא היה לי רכב. היא התעקשה  להסיע אותי לשם, וכך מצאתי עצמי משתתפת בתרגול קבוצתי בפעם הראשונה והיחידה בטרם עזבנו אל מעבר לים.

משהו מאד עמוק, לא ברור, הדהד בתוכי עם התרגול. רכשתי את קלטת הוידאו של התרגילים ואת הספר "ג'ואן פאלון", ויצאנו לאוסטרליה.

אוסטרליה – מקום חדש, אנשים חדשים, נופים מדהימים; שכחתי את הפאלון דאפא.

יום אחד, לאחר חודשיים באוסטרליה, הרגשתי כאב חד מאד בבטן, כמו סכין שמתהפכת  שם. זה בא וחלף  לסירוגין משך זמן מה.

חודש אחר כך עברנו לניו-זילנד. פה נזכרתי שוב בפאלון דאפא. לא היו מתרגלים נוספים בסביבה והיה עלי לסמוך על עצמי. למדתי את התרגילים מתוך הקלטת והתחלתי לתרגל. לא ידעתי על המוסיקה המיוחדת המלווה את התרגילים ולכן תרגלתי בדממה, כשאני סופרת בלב את מספר התנועות.

הכאב החד בבטני הופיע שוב, אבל הפעם  הבנתי שזה קשור איכשהו לתרגול, אף שלא הבנתי מדוע ואיך.

תרגלתי את התרגילים כך: תרגיל ראשון 3 פעמים, כמו שמומלץ בקלטת הוידאו; התרגיל השני – תנוחת הפאלון – יכולתי להחזיק רק כדקה בכל תנוחה; תרגילים 3 ו-4 ביצעתי פעם אחת בלבד. ובאשר למדיטציה – היה עלי לשבת על כרית גבוהה, כשאני נשענת אל הקיר, ואפילו בתנוחה זו יכולתי להחזיק במאמץ רב מאד רק 15 דקות.

למרות כל זאת, מהיום הראשון של התרגול, הרגשתי שהזמן שינה כיוון, ושאני הופכת להיות צעירה יותר. כל גופי הרגיש קל. כשהלכתי הרגשתי שמישהו דוחף אותי מאחור.....

לאחר שבועיים של תרגול התחלתי לקרוא את "ג'ואן פאלון" ולא יכולתי להניח אותו. סיימתי לקרוא והתחלתי לקרוא שוב ושוב, אף שלא ידעתי אז שזה מה שיש לעשות. היו דברים בספר שלא יכולתי לקבל  או להאמין בהם, ודברים שהרגיזו אותי , אבל מעבר לכל  הוא נגע לי בתחתיות הבטן.  היה זה כאילו ידעתי עמוק בתוכי שמה שכתוב בספר הוא אמת, אך בו בזמן, ברמה אחרת, הוא זעזע  את כל עולמי והעלה הרבה חרדה.

חודש לאחר שהתחלתי לקרוא את "ג'ואן פאלון" נפטרתי מחבילה ענקית של תרופות טבעיות שקניתי באלפי שקלים .

סבלתי בילדותי . רוב משפחתי נספתה בשואה. אבי נרצח, אמי היתה עסוקה בהישרדות, והתקשתה לתפקד כאם. הרגשתי עזובה,  בודדה, ובלתי מוגנת, בעולם מאיים, עוין, ובלתי ניתן לאמון.למרות זאת  היתה בי נחישות לנהל חיים נורמליים, וקברתי את כל רגשותי עמוק בפנים. אחרי גיל חמישים, כל הרגשות האלו פרצו החוצה בבת אחת כמו לבה רותחת, מאיימים להטביע אותי.

השתתפתי באינספור סדנאות רוחניות-פסיכולוגיות. לא היתה שיטה שלא היכרתי. קראתי אינספור  ספרים של העידן החדש. היה לי ענין עמוק ברוחניות ומיסטיקה. למרות כל אלו הרגשתי שאני מאבדת את הרצון ואת הכוח לחיות.

לאחר שהתחלתי לתרגל/לטפח פאלון דאפא, הרגשתי שהתקווה חוזרת לליבי.

הוצפתי בשטפון של רגשות שלא ידעתי מה לעשות איתם. לא היו מטפחים אחרים בסביבתי  כדי לחלוק התנסויות.. היה לי קשר אי-מייל רופף עם מתרגלת בישראל.

עתה גם ביליתי שעות על גבי שעות בשינה. לפני הטיפוח היו לי שנים של בעיות-שינה. עכשיו, שעות השינה הארוכות היו לי לנחמה גדולה.חדשים רבים אחר כך עדיין היתה לי ההחזקה הזאת, ונאלצתי להתמודד עם ההחזקה של שינה ושל הצורך בנחמה..

התחלתי לחפור את שורשי הפחדים שלי. חלקם היו קשורים לעברי האישי , חלקם לא.

לפני שנים רבות היה לי חלום מאד ברור וחי. בחלום ידעתי שאני הולכת למות. הרגשתי מאד מאד שלווה. אחר כך  הרגשתי שהיתי רוצה להביט רק עוד פעם אחת אל כל הדברים שאני משאירה מאחורי. בהביטי לאחור הרגשתי כאב נורא, צער, וחרדת פרידה.

חלום זה חזר לזכרוני שוב, עם כל הרגשות שבו. הבנתי אז מה שידעתי במעורפל לפני שנים רבות, וזה שבשלב מסוים בחיי יהיה עלי לצאת מהעולם האנושי. שוב הרגשתי כאב, צער ופחד.

המשכתי לתרגל ולקרוא את הספר בעוד אני ממתינה בקוצר רוח לפגוש מטפחים אחרים.

לאחר ארבעה חודשים עברנו לאיזור המפרץ בקליפורניה. שמחתי לפגוש את המטפחים שם, אבל זה היה גם מאד קשה.

לא ידעתי דבר על פעילויות הונג-פא, ולא הייתי מוכנה לקראתן כלל.

הייתי מאד בטוחה ונחושה בטיפוח האישי שלי, והתייחסתי אליו כענין אישי ופרטי לחלוטין. אבל לשלוח מחשבות נכונות למול השגרירות הסינית ולהשתתף בתהלוכות והפגנות – אלו היו ענין אחר לגמרי.

מתמיד הייתי אדם פרטי מאד. מעולם לא אהבתי לחשוף את עצמי. החזקות אינספור צפו אל פני השטח, והפכו את הטיפוח לנסיון מאד קשה עבורי. יום אחד, כשתרגלתי  את  תנוחת החזקת  הפאלון בשני צידי הראש, נתקפתי בחילה עזה וסחרחורת. פתאום ראיתי מול עיני בחיות רבה את התמונה המפורסמת של הילד הקטן בשואה, מרים ידיים לאות כניעה. נפלתי על מיטה סמוכה. לאחר מספר דקות של מנוחה, המשכתי בתרגול.

הרגשתי מבוכה לא להשתתף בפעילויות שמתרגלים אחרים ארגנו. הרגשתי גם לחץ סמוי להצטרף אליהם. אבל הרגשתי גם התנגדות פנימית עזה. במאמץ להתגבר על ההתנגדות הפנימית הצטרפתי למתרגלים ששלחו מחשבות נכונות מול השגרירות הסינית. בפעם הראשונה ניסיתי להסתתר מאחורי אנשים אחרים. הסתכלתי גם לצדדים לראות אולי מישהו מהעוברים ושבים מכיר אותי. הכרחתי עצמי להצטרף לפעילויות הונג פא נוספות: מכתבים למחנות עבודה, וטלפונים לסין. כל אחת מפעילויות אלו עוררה החזקות יותר ויותר חזקות.

בשלב מסוים לא יכולתי לשאת את החרדה והפאניקה שעלו בי בפעילויות ההונג-פא, והפסקתי להשתתף בהן.. חשבתי שבמילא אין זה מתאים להשתתף בהונג-פא במצב שהמחשבה לא נקיה. לאחר זמן מה היה לי חלום חי ביותר. לא היו בו תמונות חזותיות, אבל קול מאד ברור אמר את המילים האלה: "את מתלוננת חם לי חם לי. לכי ותעשי עבודת דאפא, שתהיה טובה למדי ואז תראי מה יקרה".

הבנתי זאת כרמז מהמורה שאין עלי לחכות עד שאהיה מושלמת. עלי לעשות עכשיו מה שאני יכולה, ובאופן הטוב ביותר שאני יכולה. חידשתי את פעילות ההונג-פא שלי.

שנה לאחר עזיבתנו חזרנו לישראל. אף שזו בשבילי סביבת- חיים מוכרת, בכל זאת היא הממה אותי באינטנסיביות ובמורכבות שלה.

הרבה החזקות צפו שוב בצורה מאד חריפה. אני מנסה היום למצוא דרכים לאזן בין הטיפוח האישי שלי, פעילויות הונג-פא, חיי משפחה ועבודה ויש לי את הכוח של אמת חמלה סובלנות.

תודה לך, מאסטר.