מאמר לעיון: שלושים ושניים אירועים של סילוק קארמה, קשיים של חיים ומוות

(Minghui.org)

הערת העורכים: במאי 1992, בפעם הראשונה, פאלון דאפא הוצג לציבור בעיר צ'אנגצ'ון שבסין. מדוע זה משך 100 מליון מתרגלים תוך שבע שנים בלבד?

בנוסף לפרסום מאמרים העוסקים בחוויות טיפוח וסיפורים מתקופת תיקון הפא, אתר Clearwisdom יפרסם גם חוויות טיפוח של מתרגלי פאלון גונג בסין מהתקופה שקדמה לרדיפה אשר החלה ביולי 1999, חוויות שמספקות הבנות לשאלה מדוע אנשים כה רבים דבקו בתרגול.

*********************************

אני מורה בגמלאות. בשנת 1983, לפני שלמדתי על הדאפא, סבלתי מדימום חמור ומאוחר יותר, הרופאים אבחנו שזה גידול. החל משנת 1992, סבלתי שוב ממחלה חמורה והיא נמשכה 4 שנים. בארבע השנים האלו אושפזתי 12 פעמים וזה עלה לי 280 אלף יואן. עברתי 3 ניתוחים גדולים ובכל הניתוחים האלו החתכים נעשו באותו המקום, כך שבבטני נותרה צלקת שאורכה כ- 30 ס"מ. הניתוח השני ארך 8 שעות. לפני הניתוח השלישי המנתח רצה שבעלי יחתום על מסמך המצהיר:

1) אם המטופלת לא תעבור את הניתוח היא תמות; הניתוח יהיה מאוד מסוכן, אך הוא עשוי לספק מעט תקווה.

2) אחרי הניתוח המטופלת עלולה להיכנס לתרדמת.

3) גם אם המטופלת לא תכנס לתרדמת, פגיעות באיברים פנימיים עלולות לגרום לה לנזקים פיזיים.

הקושי נראה אינסופי. שמונה חודשים מאוחר יותר, החיים היו בלתי נסבלים אף יותר מבעבר. כאבים חמורים גרמו לצהבת, קדחת, רעידות ואף לאובדן הכרה. באחד המקרים חום גופי עלה מעבר ל- 41 מעלות צלזיוס והייתי חסרת הכרה במשך יותר מ- 3 שעות. לשוני התקשתה ולא הייתי מסוגלת לדבר.

שלוש פעמים הייתי במצב קריטי בגלל זיהום בשלפוחית השתן. אחרי ראש השנה הסיני של שנת 1996, הרופאים כבר היו מוכנים לבצע את הניתוח הרביעי שלי. סירבתי, כיוון שלא הייתה שום ערובה לכך שאשרוד אותו או שהניתוח יועיל. הרופאים היו צריכים לנקוט בגישה שמרנית יותר.

הפכתי לשפן ניסיונות של תרופות. עוצמת האנטיביוטיקה הוגברה ללא הרף והיו סוגים רבים של משכחי כאבים. לקחתי בערך 100 כדורים רק כתוספות ובנוסף גם תרופות סיניות מרות. אחות התלוצצה על כך שמדי יום אני מוציאה סכום של טלוויזיה צבעונית (טלוויזיה צבעונית הייתה מאוד יקרה באותם ימים). בגלל השימוש הממושך באנטיביוטיקה, מספר תאי הדם שלי הצטמצם במידה נכרת. מספרן של כדוריות הדם הלבנות היה 2100/ml ומספרן של כדוריות הדם האדומות ירד ל- 2900/ml בשלבים החמורים ביותר. זה הותיר אותי מנומנמת ומרותקת למיטתי בכל שעות היממה. סימני דקירה היו לכל אורך הידיים שלי. הנקודות הקשות והנפוחות באחוריי הפכו את הזריקות התוך שריריות לבלתי אפשריות.

לפני שלמדתי על הפאלון דאפא התלוננתי תמיד על הגורל שהתאכזר אלי. אחריי שסיימתי את לימודי בסמינר למורות בשנת 1959, בגיל 17, הפכתי מייד למורה. עבדתי כל כך קשה במשך 34 שנים; השקעתי את כל זמני ומאמציי בדאגה לתלמידים. אך כל סוגי האסונות פקדו אותי, אחד אחרי השני. לפני ראש השנה של שנת 1980, ילדי בן ה- 7 נדרס למוות ע"י מכונית. 12 שנים מאוחר יותר, שוב בראש השנה, כשסבלתי ממחלה, בני בן ה- 26 נפטר מגידול לימפאטי, ממש לנגד עיניי. אותו יום היה יום הולדתי ה- 50! היה לי כל כך קשה להתמודד עם זה והצער על אובדן בני ייסר אותי מבפנים. בגלל מחלתי ומותו של בני, בעלי סבל מקטרקט והזדקק לניתוח. כל האסונות האלו הרסו את גופי ואת כוח רצוני. בעשרים השנים האחרונות או יותר, בקושי שרדתי, עם נשימה חלשה. פעמים רבות צעקתי בלבי: איפה האל? מדוע הוא בחר בי ונתן לי את כל הצרות האלו? האם יש מושיע? מי יכול להציל אותי?

ב- 1995, ראיתי עותק של הג'ואן פאלון בידיו של אחד מהמטופלים. מדפדוף מהיר בלבד, נמשכתי לזה מיד. הבנתי כל כך הרבה דברים על החיים, פשוט מקריאה אחת של הספר. בפעם הבאה שראיתי את הג'ואן פאלון קראתי אותו ביסודיות, מההתחלה ועד הסוף. הייתה לי הבנה עמוקה יותר של הפא והבנתי שאנשים רגילים יוצרים קארמה מגלגול אחד למשנהו. הקארמה שלי מחיים קודמים היא הסיבה לכל האסונות והמחלות בחיים אלו. מה שעברתי היה הוגן. היה עלי לסבול קשיים כדי לשלם חוב קארמתי. כשהמורה ציין בספר שהוא לא רוצה שאנשים עם מחלות חמורות יבואו לשיעורים כי הם לא יוכלו לוותר על ההחזקה של רצונם להיפטר מהמחלה, הייתי מאוד מאוכזבת באותו זמן, כיוון שאם המורה לא רוצה שאנשים מאוד חולים יהיו בשיעורים, זה בטוח לא יעזור לי, כיוון שרק קראתי את הספר.

אז באותם ימים לא לקחתי את הטיפוח ברצינות, אך במשך 38 ימים לא הזדקקתי יותר לזריקות תוך ורידיות ומעט אחר כך שוחררתי מבית החולים. הייתי מאוד מבולבלת אחרי שעזבתי את בית החולים ותהיתי מדוע לא הייתי צריכה תרופות וזריקות במשך 38 ימים. זה באמת היה נס. האם זה היה רק בגלל שקראתי את ספרו של המורה והמורה דאג לי? האם זה היה העניין?

אחר כך, באחד הימים הייתי בחוץ עם בעלי והיו ברחוב מעט אנשים ומכוניות. כשחצינו את הרחוב, הייתה מכונית שנסעה מאוד מהר ופגעה בי לפני שידעתי על כך. לא הרגשתי שום דבר עד ששמעתי את הנהג צועק עליי. בשבילי, שהייתי כל כך חלשה ולא הייתי מסוגלת לסבול דחיפה עדינה, עמדתי בשקט, ללא פגע. זה היה בלתי ייאמן. רק אז הבנתי שזו הייתה אמורה להיות תאונה הרת אסון. זה גרם לי להכיר בכוחו של הדאפא, בהשגחתו של המורה עלי כמתרגלת ובמשמעות האמיתית מאחורי

"כשטבע הבודהא מתגלה הוא ירעיד את 'העולם של עשרת הכיוונים'" (ג'ואן פאלון).

המאסטר מציע הצלה ללא תנאי ואינו מבקש דבר בתמורה. הייתי כה נרגשת, הבנתי שיש לי יחסים קארמתים עם הדאפא וראיתי סוף לקשיים. אחרי שחזרתי הביתה למדתי את הפא בשקידה רבה. תוך שבוע, הרגשתי הבדל ניכר.

במשך ששת החודשים שחלפו מאז עברתי 32 אירועים של קשיי חיים ומוות, כדי לסלק את הקארמה שלי. כל אירוע היה קשה כמו אותם ימים בהם הייתי מאושפזת. התהפכתי במיטה, סבלתי מחום, רעידות, גירודים נוראיים שנבעו מצהבת ופצעי גירוד בכל חלקי גופי. זה החמיר יותר ויותר ובפעם האחת עשרה הכאב החמור בכבד ובמעיים גרם לי להקיא ללא שליטה. המחלה החמורה ביותר שהייתה לי אי פעם אפילו לא התקרבה לזה. נאבקתי במשך 11 שעות ולא יכולתי לסבול את זה יותר. לקחתי מנה של משכך כאבים אך הכאב החמיר לאחר מכן. לא ידעתי מה לעשות אז חיכיתי ליום המחרת. ב- 3 אחרי הצהרים כבר לא יכולתי יותר לשאת זאת. חשבתי שלא לקחתי מנה גדולה מספיק של משכך כאבים ביום הקודם אז החלטתי להגדיל את המינון בכך שהוספתי "6542" למשכך הכאבים. זה עדיין לא עזר. הבנתי שהמורה אומר לי שכיוון שעליי לסלק את הקארמה, מובן שהתרופה לא תועיל. התחלתי להצטער על כך, והתברר שהתרופה חסרת תועלת. בשעה 5 אחה"צ חום גופי היה 39 מעלות צלזיוס, היה לי קר ורעדתי למרות שהיו עלי שתי שמיכות. היו לי בבית שתי מנות תרופה להורדת החום אך הפעם הייתי נחושה לא להשתמש בהן. אמרתי לבעלי: "אם אשקע בתרדמת, אל תיבהל: במקרה הכי גרוע אמות, לא משנה לי, לא אצטער אם אמות, אני רוצה ללמוד את הדאפא בחיים הבאים." בערך בשעה 9 בערב נרדמתי עם חום. כשהתעוררתי, השעה הייתה 12 בלילה. השלכתי מעליי את השמיכות וכבר לא היה לי חום. כבר לא כאב לי יותר ושלושה ימים מאוחר יותר הצהבת נעלמה.

לאחר מכן, נתתי את משככי הכאבים ותרופות נוספות למטופלים אחרים. היו לי עוד שתי התנסויות של סילוק קארמה, חמורות אף יותר. אחת מהפעמים החלה באוגוסט ונמשכה 6 חודשים; בכל פעם הכאב החמור, ההקאות והחום נמשכו 8-3 שעות. בפעם ה- 25, ללא סימני אזהרה, הגיע סילוק הקארמה. זה היה כל כך חזק שסבלתי מכאבים חמורים במשך 14 שעות ברציפות. לא יכולתי להפסיק לבכות או להקיא. לא שתיתי שום נוזלים במשך 14 שעות והרגשתי כאילו שאיברי הפנימיים זזים ממקום למקום. חשבתי "חיי כבר קרובים לגיהינום אז עלי רק לעצום את עיני ולמות". כמעט שלא הצלחתי לשמור על מחשבות חיוביות. כשעלה על דעתי שהכאב הזה הוא למעשה סילוק הקארמה שלי, הכאב פסק והבראתי תוך שעתיים. הבנתי שיש לי חוב ושעליי לשלם. אם אמות עכשיו, זה אומר שלא אשלם את החוב שלי. אם לא אשלם אותו בחיים אלו הקארמה תישאר איתי גם בחיים הבאים ועדיין יהיה עלי לשלם אותה. לא! הקארמה שאיתי בחיים אלו תשולם בחיים אלו ולכן, עלי להחזיק מעמד.

וכך זה היה, עם ברכתה של הדאפא, ששרדתי 32 אירועים של קשיי חיים ומוות. אחרי חצי שנה הייתי בריאה כמו אדם צעיר, יכולתי שוב לבצע את מטלות הבית ולרכב על אופניי כמו אחרים כדי ללמוד את הפא עם מתרגלים מבלי להרגיש עייפה. הצבע של כתמי הזקנה שעל עורי הלך והתבהר. כל מי שהכיר אותי הופתע ולא יכול היה להאמין שהחלמתי כל כך מהר. כיום אני אדם נמרץ.

המורה אמר:

"אם אתה יכול להרפות מחיים ומוות, אתה אל; אם אתה לא מסוגל להרפות מחיים ומוות, אתה בן אדם - - זה ההבדל". ("הרצאת הפא בעיר ניו יורק" מהרצאות בארצות הברית, תרגום טיוטא).

המורה גם אמר

"לכן אני אומר שהאנשים של היום הגיעו לנקודה הזאת עם קארמה על גבי קארמה. חוץ מהקארמה של המחלות יש גם סוגים אחרים של קארמה. לכן יהיו לאנשים קשיים וקונפליקטים בחיים. איך זה יכול להיות שהם רק רוצים לרדוף אחרי אושר ולא רוצים לשלם את הקארמה?" ("הקארמה של המחלות", יסודות להתקדמות במרץ).

למילותיו של המורה יש משמעות עמוקה באמת שמגלה את חמלתו האדירה של הבודהא ומציעה הצלה. כמו כן, הבנתי גם שככל שיהיו לי יותר קשיים אוותר על יותר החזקות, אסלק יותר קארמה ואשתפר מהר יותר. אני יודעת בליבי שהקשיים האלו עדיין לא הסתיימו. עליי להכין את עצמי למבחנים כואבים עוד יותר כדי לשפר את השין שינג שלי ולסלק את הקארמה!

שלושים ושניים אירועים של קשיי חיים ומוות; כל אחד הוא תזכורת ובדיקה כמה טוב למדתי את הפא ומבחן לשיפור השין שינג וההבנה. עליי ללמוד את הפא, לטפח את טבע הלב ולשפר את הבנתי כדי להגיע להגשמה.

בחיים שמלאים בהרס ובחוסר ידיעה, הדאפא לעולם אינו עוזב את ליבי. אני תמיד זוכרת את מה שהמורה אמר:

"מסלול טיפוח הגונג טמון בליבו של האדם הספינה להפלגה על הדאפא חסרת הגבולות צפה על קשיים" (הונג ין) (תרגום טיוטא).

אאמין ואטפח בהתמדה כדי להגיע לחוף ההגשמה.

31 באוקטובר, 1997