לחצות נכון את נתיבנו

(Minghui.org)

המאסטר אמר:

"בבטיפוח של פוא פא עליך להתקדם במרץ ובעוז" (ג'ואן פאלון)

זאת כדי לומר שחתירה קדימה בצורה נועזת ובמרץ היא מצב המחשבה שנדרש ממטפח, במיוחד אנו שמטפחים בפא הפונדמנטלי של  היקום, וחיים באותה תקופה של תיקון-הפא של המאסטר. בהיסטוריה לא הייתה הזדמנות חסרת תקדים שכזו והיא לעולם לא תינתן שוב. המזל הטוב שלנו הוא מעבר לכל תאור מילולי בשפה כשלהי וכלל היצורים החיים ביקום מעריצים אותנו. האין זה נכון שגם הכוחות הישנים מקנאים בנו? האם אין עלינו לנצור את ההזדמנות הזו? במיוחד עכשיו כשתיקון-הפא הגיע לסוף השלב האחרון, אנו מתרגלי הדאפא צריכים להתמיד יותר. בואו נשאל את עצמנו, האם אני מתמיד? למרות שאולי אחרים חושבים שאני מתמיד, זה לא מספיק לפי הדרישות של הדאפא. לפי אמות המידה של סרגל המידות של הדאפא, אני אפילו לא חצי מזה. פעמים רבות, חשתי כה מבויש שלא העזתי אפילו להביט בתמונה של המאסטר.

למרות שטיפחתי את עצמי בכל יום ותמיד זכרתי להביט פנימה, חשתי שהיה סוג של מכשול שמעולם לא יכלתי לפרוץ דרכו. בכל פעם שחשבתי על הדרישות של הפא חשתי כל כך רחוק מהן, ומאוד לא בנוח. מהו תלמיד דאפא של תיקון-הפא? האם אני עדיין תלמיד דאפא של תיקון-הפא? חשתי כאילו תעיתי אל תוך אזור לא נכון, ומצאתי שזה קשה למצוא בעצמי שמץ מהכוח האדיר לחסל את כל הרוע שביקום. לעתים קרובות חזיונות כוזבים השפיעו עלי. חשתי רק עצלות ולא רציתי לעשות הרבה עבודת הבהרת-אמת. ידעתי שהייתה בעיה, אבל לא ידעתי מה גרם לה. כמובן, עדיין טיפחתי, ודרך קבע עשיתי פריצות דרך ושיפרתי את עצמי. דאגתי להתבונן פנימה בטיפוח האישי שלי, ועמיתי המתרגלים חשבו שהולך לי מאוד טוב. אבל כששאלתי את עצמי ואמדתי את עצמי מול הסטנדרטים של הדאפא, ידעתי שמשהו אינו כשורה. המאסטר הזכיר במספר מקרים שהזמן לוחץ, אך אני לא חשתי את הדחיפות. זה היה כיוון שעדיין הייתי במצב של טיפוח אישי. בקלות חשתי מאוד טוב לגבי עצמי ולא הצלחתי לעקור את שורש הסיבה במחשבותיי על בסיס הפא.

לפני כמה ימים, קראתי מאמר ברשת קלירוויזרום ששמו "ניצול הדאפא הוא חטא בלתי נסלח," (http://www.clearwisdom.net/emh/articles/2003/10/21/41486.html) לו הייתה השפעה רבה על כמה מתרגלים. אבל אני לא חשתי הרבה מזה, ותמהתי כיצד עדיין יכולות להיות לנו בעיות כגון זו כעת. למרות זאת, כן חשתי שאיני במצב מחשבה נכון, כך שהרגעתי את לבי והתחלתי לבחון את עצמי. למשך זמן מה נראה היה שנפלתי שוב אל תוך טיפוח אישי, ולמרות שעשיתי פריצות דרך ושיפרתי את עצמי צעד אחר צעד, חשבתי שלא יכלתי לנוע אל מעבר לגבולות הטיפוח האישי. אני תלמיד דאפא של תקופת תיקון-הפא ועלי לאמת את הפא עם דפוס החשיבה של ישות שמימית. זה נכון שלא הייתי במצב שהוזכר במאמר, וכן עשיתי מאמץ טוב מספיק בהתבוננות פנימה ובטיפוח אישי יציב. יכלתי לעשות דברים ללא רדיפה ולהיטמע בפא ולטפח ללא רדיפה. אבל כשחפרתי עמוק יותר שאלתי את עצמי האם הפניתי יותר מדי תשומת לב לטיפוח אישי ושיפור-עצמי? כשהסתכלתי על כך באופן זה, חשתי כאילו קיר נותץ וסוף כל סוף יכלתי לראות היכן נחה הבעיה שלי. בהחלט, הייתה בעיה בנקודת המוצא שלי. בשביל מה באתי? האם באתי רק כדי לטפח ולשפר את עצמי? לא! באתי כדי להציל יצורים חיים! בן רגע חשתי הבנה צלולה הרבה יותר. המאסטר הגיע כדי להציל יצורים חיים. טיפוח אישי הוא כאין וכאפס בהשוואה לתיקון-הפא, ואימות הפא הוא החשוב ביותר. הצלת יצורים חיים היא האחריות הכבירה יותר שלנו.

במאמר "הוראה כבדת משקל" מעורכי קלירוויזרום, המאסטר אמר:

"לא משנה איך הוא 'מתמיד בלימוד הפא ועשיית התרגילים' בבית, הוא נשלט על ידי שדים ו'מתעורר' לאורך דרך רעה." (תרגום לא רשמי)

באותו זמן הייתי מעט מבולבל, בחשבי שלמרות שהאנשים האלה לא צעדו קדימה, הם עדיין המשיכו ללמוד את הפא ולעשות את התרגילים בבית, והם הסתכלו פנימה וטיפחו את עצמם כשנתקלו בבעיות. איך הם יכלו להיות טועים? איך המאסטר יכל להגיד ש

"הוא נשלט על ידי שדים ו'מתעורר' לאורך דרך רעה"? (תרגום לא רשמי)

בתחילת הצרה, הכוחות הישנים של היקום ארגנו את המבחן הגדול ההוא. הוא כוון אל הפא. מתרגלי הדאפא שחררו את החיים והמוות וצעדו קדימה כדי לאמת את הפא, מה שהיה הנחת בסיס מוצק-כיהלום של הפא בעולם האנושי ואימות שהדאפא הוא בלתי ניתן להריסה. עקב זאת כל מחשבות שהיו בחוסר התאמה עם כך היו לא נכונות, והם היו מחשבות לאורך דרך רעה. כעת עברנו את השלב ההוא והמשימה הנוכחית שלנו, שהיא גם המשימה האמיתית שלנו, היא להציל יצורים חיים. ההבנה שקושרת אותנו למצב של טיפוח אישי, ומזניחה ומעמעמת מזיכרוננו את הנחיצות של הצלת יצורים חיים, גם היא "התעוררות" לאורך דרך רעה.

ישנם כמה מתרגלים שתמיד רודפים אחרי המצב "הטהור ביותר", והם תמיד שמים את הטיפוח האישי קודם כשהם נתקלים בבעיות. זה השפיע על מאמצינו בהצלת יצורים חיים. האם זו התנהגות נכונה? חשבו על כך, האין זה נכון שאלו שסטו מהנתיב לאורך דרך רעה נוצלו על ידי הרוע כיוון שהם רדפו אחר הרמות הגבוהות יותר וההבנות הגבוהות יותר של הפא? הם בגדו במשימה שלהם ובכל זאת הם טענו שהם עדיין נוהגים לפי הפא. כמובן שאין דבר שאינו כשורה בשיפור של עצמנו, אבל הנקודה העיקרית היא האם אנו שמים את הפא והצלת יצורים חיים קודם לכן.

ההבנה שלי הפכה לצלולה יותר ויותר. באנו להציל יצורים חיים, לא לנצל את תיקון-הפא של המאסטר כדי לשפר את עצמנו. אנחנו כלום בלי המאסטר. עלינו להתאמץ להציע הצלה בדרך הטובה ביותר עליה נוכל לחשוב כדי להביא להרמוניה את מה שהמאסטר רוצה להשיג. זה מה שעלינו לחשוב עליו ומה שעלינו להשיג. הכוחות הישנים שמים את הטיפוח האישי שלנו ראשון, אבל המאסטר מדריך אותנו בהצלת יצורים חיים. האם זה לא מאוד ברור שהאופן בו אנו הולכים בנתיב שהמאסטר סידר למעננו הוא בעצם כמה אנו עושים דברים היטב?

מהו תלמיד תיקון-פא? המשמעות היא תלמיד דאפא במשך תקופת תיקון-הפא. המאסטר אמר ב"תלמידי הדאפא של תקופת תיקון הפא",

" לכן זה היה מתוכנן שכשאתם מגיעים לסטנדרטים הרגילים לשלמות, יישארו לכם בעולם האנושי כל מיני מחשבות וקארמה של אנשים רגילים. המטרה היא שכשאתם עושים דברים של תיקון הפא, אתם במקביל משלימים את העולמות שלכם תוך כדי הבהרת האמת ואוספים חיים שניתנים להצלה. באותו הזמן, שאתם משלימים את העולמות של עצמכם, אתם מסלקים את הקארמה האחרונה שלכם, את המחשבות האנושיות בהדרגה ובאמת יוצאים מבני האדם."

בלי מחשבות אנושיות, איננו יכולים להישאר בחברת האנשים הרגילים. נוכל לנצור את היצורים החיים כאן רק בנשיאת כמה מחשבות אנושיות, ואנו יכולים לאמת את הפא ולהציל יצורים חיים בעולם האנושי. זאת כדי לומר, עדיין יש לנו מחשבות אנושיות בפנים כך שאנו יכולים לאמת את הפא בעולם האנושי, אבל איננו יכולים להתעסק בזוטות ולהזניח את העיקרים, ולקחת את נקודת המבט השגויה.

כמה חושבים שהם אימתו את הפא בעבר והבנת הפא שלהם הגיע לרמות מסוימות, כך שהם הפכו למסופקים-מעצמם והרפו. הם אינם רוצים לעשות עבודת הבהרת אמת, הם אפילו עושים מעט מאוד תרגילים ולומדים את הפא לעתים רחוקות. ההתנהגות הזו היא בהחלט לא נכונה. במחשבה מנקודת המבט של הפא, אם האדם קשור לכך שאימת את הפא בעבר ושוכח את המשימה האמיתית של הצלת יצורים חיים, האם אין זו גם התעוררות לאורך דרך רעה? הכי קשה להבחין בסוג כזה של התעוררות מרושעת. היא מובילה אנשים לנשול בלא מודע מתיקון-הפא ומהגוף האחד שלנו. אם מישהו אוחז בעקשנות בהבנת הפא של עצמו ומביט על אחרים מנקודת המבט של רמת הטיפוח האישית שלו, במקום להביט על עצמו ועל נושאים מנקודת המבט של מילוי המשימה שלנו, זה מאוד מסוכן! תמצית המשימה שלנו היא להציל יצורים חיים, שזה מה שעלינו לעשות, יותר מכל דבר אחר, בתקופת הזמן הזו. המורה אמר,

"אם אתם לא יכולים לעשות היטב את מה שאתם צריכים לעשות בתקופה הזאת, אז השלב הזה של הגעה לשלמות יכול רק להיות תהליך של טיפוח-תרגול ולא יכול להיות באופן בסיסי ההגעה האמיתית והסופית לשלמות כתלמידי תיקון הפא. אם במשך הרדיפה המרושעת, תלמיד דאפא לא פועל היטב או מרפה את עצמו, ייתכן מאוד שכל מאמציו הקודמים יהיו לשווא." " השאלה האם תוכלו להעריך את התקופה הזאת, היא למעשה השאלה האם תוכלו לקחת על עצמכם אחריות. התקופה הזאת לא תהיה ארוכה, אבל היא יכולה לעצב מוארים אדירים, בודהות, טאואים ואלוהויות של רמות שונות ואפילו את המוסריות האדירה של השליטים שברמות השונות. היא יכולה גם לגרום למטפח, שמרפה את עצמו, ליפול בין-לילה מרמה גבוהה מאוד שהוא כבר הגיע אליה." ("תלמידי הדאפא של תקופת תיקון הפא") זהו הפא. המאסטר מאיץ בתלמידי תיקון הפא!

לפעמים המתרגלים דנים בדרך בה אנו משחקים תפקידים בחברת האנשים הרגילים – האם זה נכון או שגוי, האם זה מביא את הדאפא להרמוניה בעולם האנושי או האם זה לתת לרוע לנצל את הפרצות שלנו ולהפריע? נוטות להיות לנו דעות שונות. למעשה, מהבסיס של מילוי המשימה שלנו והצלת יצורים חיים, זה קל מאוד לנהל זאת נכון. כשאיננו יכולים לנהל דברים כראוי, זה בדרך כלל עקב הבטה בדברים מנקודת המבט של טיפוח אישי. זה כיוון שיש לנו בלבול בהבנתנו את הפא שאנו חושבים שנראה שדרך כלשהי נכונה. כיוון שאין לנו את נקודת המוצא הנכונה איננו יכולים למצוא את שורש ההחזקות. כמובן שאיננו יכולים ללכת לקיצוניות, שורש העניין הוא שעלינו למקם את נקודת המוצא שלנו בנוגע הצלת יצורים חיים במקום הנכון.

עמיתי המתרגלים, בואו נחשוב על כך. האם אנו רק מתמקדים בטיפוח אישי בלי לשים את הדאפא במקום הנכון? האם אנו מרוצים מכך שאימתנו את הפא בעבר, במקום למקם את המשימה האמיתית שלנו – הצלת יצורים חיים – במקום הנכון? האם אפילו שכחנו את משימתנו האמיתית?

מדוע כמה מתרגלים אינם יכולים להתמיד בטיפוח? מדוע כמה מתרגלים אינם יכולים לפרוץ במשך תקופה ארוכה דרך המרדף אחרי נוחות והמנטליות של עצלנות? מדוע כמה מתרגלים מרפים אך בכל זאת אינם לוקחים זאת כבעיה רצינית? האם אין זאת כיוון שלא הייתה לנו את נקודת המוצא הנכונה? אפילו כשישות כלשהי נשלטת על ידי הרוע, חלקנו עדיין חשים שזה דבר פעוט ושזה לא יפריע למצב הכללי. כמה מסוכן זה! הדרך שלנו היא מאוד צרה; איננו יכולים לסטות!

השטף העצום של תיקון-הפא אינו מחכה. יצורים חיים כה רבים מחכים שנציל אותם ויצורים חיים כה רבים משתוקקים שנציל אותם! בואו ונבין כולנו בבהירות את המטרה של תלמידי דאפא של תקופת תיקון-הפא