טיפוס על הרים וחציית נהרות: העברת חומרי הבהרת האמת לכל פינה בסין

(Minghui.org)

מתרגלת סיפרה לי סיפור לגבי ההתנסות שלה בזמן שהיא ומתרגל עמית חילקו חומר להבהרת האמת בכפר.  אף על פי שהיא אמרה פעמים רבות שהיא עצמה לא מתנהלת כשורה ושמעשיה לא ראויים אפילו לאיזכור בהשוואה למחשבות הנכונות ושאר המעשים הטובים שעושים מתרגלים אחרים, שעליהם קראה באתר האינטרנט מינגהווי, כאשר העליתי על הכתב את ההתנסות שלהם בזמן הבהרת האמת, סיפורם נגע לליבי בכל דקה ודקה של כתיבה.

הרגשתי שאני נמצא איתם, מטפסים על הרים, חוצים נהרות, מסכנים את חייהם על מנת להעביר חומר של הבהרת האמת לכפרים המרוחקים והמבודדים ביותר, מקומות שבהם אנשים לא שמעו את האמת על הפאלון גונג . זהו סיפורם .

*****

לפני זמן לא רב,  ג'נג'ן (שם בדוי) חזרה לביתה מהמכללה לחופשת הקיץ. היא חיפשה אותי וביקשה ממני ללכת עימה לחלק חומר להבהרת האמת בכפר מרוחק  מאד ששם אף אחד לא שמע את האמת על הדאפא. אני היססתי, מכיוון שרק לפני כמה ימים הייתי בכמה כפרים מרוחקים על מנת לחלק חומר להבהרת האמת ביחד עם עוד כמה מתרגלים.

זה יקח לילה שלם , ואני עדיין צריכה ללכת לעבודה ביום שלמחרת. בנוסף , בעלי יצטרך לשמור על שני הנכדים שלנו בעצמו. רציתי בנוסף להשאיר לעצמי זמן ללמוד את הפא, לשלוח מחשבות נכונות ולתרגל את חמשת התרגילים, כלומר לא ישאר לי זמן רב לזה.

אני בשנות החמישים לחיי, ולמרות שבאופן תדיר אני הולכת לכפרים ומחלקת חומר להבהרת האמת, הרגשתי שהכפר שג'נג'ן מעונינת ללכת אליו נמצא רחוק מדי. האם אוכל להתמודד עם זאת בגילי? אף על פי כן חזרתי וחשבתי על כך. הבהרת האמת היא לא עבודה סתמית שאפשר להספיקה בחלק של היום ולהשלימה למחרת. כמתרגלי דאפא, אנו באמת צריכים להבהיר את האמת במלוא החמלה שבלבנו. זוהי חובתנו.

אף על פי שהיינו מוכנות היטב, זה היה קשה יותר מאשר תארנו לעצמנו. ביום שלמחרת בשעה 20:00 , שכרנו טנדר קטן ויצאנו לדרך. לאחר נסיעה שנימשכה זמן מה , הנהג סירב להשיך הלאה. הורדנו את אופנינו מעל גבי המשאית ורכבנו עליהם מאותה נקודת עצירה.

זה היה וואדי ארוך וצר , עם הרים מצידו האחד ונהר מצידו האחר. הדרך הייתה כל כך קלוקלת שהיה זה בלתי אפשרי לנוע בה בחשכה. רק לאחר רכיבה ארוכה מאד הבחנו בבית. צ'נצ'ן ואני הנחנו את האופניים בשדה תירס, והתחלנו ללכת.

לאחר הליכה של זמן מה, יכולנו לראות את הכפר. חצינו את הגשר ונכנסנו פנימה. הבנתי מצ'נצ'ן שישנה רק דרך אחת בכפר זה, זוהי דרך ללא מוצא. אנו נצטרך לשוב באותה הדרך שבה הלכנו. בהסתמך על ניסיוני בחלוקת חומר להבהרת האמת בכפרים, הסכנה היא גדולה מאוד כאשר מחלקים חומר מייד עם הכניסה לכפר מבלי לבחון תחילה את הסביבה. יותר מכך, הפעם הבאנו עימנו חומר רב לחלוקה רק בכפר הזה, לכן אנו נצטרך לפעול בתבונה. הצעתי ללכת לצידו השני של הכפר, ולחלק את החומר מדלת לדלת. בסיום, נגיע לכניסה של הכפר.

נכנסנו לכפר. מרבית האנשים כבר ישנו לאחר יום העבודה והכל היה שקט. התושבים לא מתארים לעצמם שבשעת לילה מאוחרת זו, אישה מבוגרת ונערה צעירה יעברו על פני דלתם, תוך סיכון חייהם, על מנת להבהיר להם את האמת, לומר להם "פאלון דאפא הוא טוב ", להבריח את החושך והערפל הצפוף של שקרי הרוע המרעילים את לבבותיהם.

בלילה שקט ורגוע שכזה , קולות צעדנו נשמעו למרחוק. למרות שהתנסתי בזה פעמים רבות , קולות צעדנו היו כקולות חזקים וברורים של פעמונים המכים כל פעם מחדש בליבי. לא יכולתי שלא לחוש בכך, וחום של חמלה הגיע לפתע לליבי. באמת ובתמים , כל עוד אנשים יכולים להנצל בכך שהם יהיו עם מחשבה נכונה כלפי הדאפא , אני לא אתחרט על מאמצי ולא חשוב כמה אצטרך להקריב, גם אם אצטרך להקריב את חיי!

הלכנו לקצה השני של הכפר והתחלנו לחלק חומר. תוך כדי שהלכנו לכיוון הכניסה לכפר, חילקנו את החומר מדלת אל דלת. הדבקנו מדבקות במקומות נקיים וברורים לעין. הכפר היה בתוך וואדי והיה בנוי משכונות קטנות שהכילו שלוש, חמש ועד סביבות השניים עשר בתים. הבתים לא היו קרובים אלא פזורים במרחק רב. זה לקח זמן רב יותר מאשר חלוקת חומר להבהרת האמת בעיר רגילה. ההתמצאות בכפר הייתה קלה, אך היציאה הייתה קשה , ולכן זה היה סיכון גבוה. לאור זאת רצינו לוודא שאנו עושות זאת בצורה טובה ויסודית, לתת לאנשים אלה אשר לא קיבלו את ההזדמנות לדעת את האמת להבין את  תפארתה של עבודת הפצת הדאפא בעולם האנושי  ולחשוף את השקרים המעוותים שהרוע נתמך עליהם כדי להתקיים.

חילקנו עלונים בדרכנו. עשינו זאת בהצלחה יתרה לאורך הדרך, עד שהגענו לפני בית ספר יסודי. ברגע זה, קולות של אופנוע רועש נשמעו מרחוק. הרמנו את מבטנו וראינו בסביבתנו שלושה אופנועים. לקחתי מייד את צ'נצ'ן לחלקו האחורי של בית הספר. במהרה האופנועים עברו לידנו, ולאחר זמן קצר הם שבו על עקבותיהם. האיש על האופנוע אמר: " זה בלתי אפשרי מבחינתם לצעוד כל כך מהר, ישנה רק דרך אחת ". הם היו שוטרים מתחנת המשטרה המקומית.

כנראה שכמה מתושבי הכפר שלא ידעו את האמת דיווחו עלינו. כמה שוטרים היו שם תוהים ומדברים , שמענו אותם בבירור. הייתה רק דרך כניסה אחת לכפר.  אם השוטרים ישארו בכפר, זה יהיה קשה לחשוב מה יעלה בגורלנו כאשר יעלה האור. ברגע קריטי זה, האם אנו צריכות להיות נאמנות לדרכנו עם מחשבות נכונות או שמא לאפשר לפחד להשתלט עלינו?

היית נחושה באמונתי בדאפא ובאמונתי שהמורה יגן עלינו. באנו להבהיר את האמת, לא לסבול מרדיפה. כאשר אנו חווים הפרעות ורדיפה ע"י הכוחות הישנים  בזמן הבהרת האמת, המחשבות הנכונות שלנו חייבות להיות חזקות.

צ'נצ'ן ואני צעדנו לעבר הצד האחורי של בית הספר, ושם מאחור היה שיח לענה (סוג של שיח גבוה) שהיה גבוה יותר מגובהו של אדם. ישבנו בקרבתו , ואנשים מבחוץ לא יכלו להבחין בנו. אמרתי לצ'נצ'ן: " בואי נשלח מחשבות נכונות ". צ'נצ'ן הנהנה בראשה בחיוב: "וודאי". הסתכלתי בשעוני , היה זה חמש דקות לחצות, בדיוק הזמן  למתרגלים מכל העולם לשלוח מחשבות נכונות יחדיו. ברגע שהרמנו את כפות ידינו, בהדרגה, קולותיהם נעלמו , רעש האופנועים נעלם, והכל הפך לשקט.

לאחר שליחת המחשבות הנכונות , חזרנו לדרך הראשית. השוטרים לא נראו עוד. המשכנו ללכת ולחלק את חומר הבהרת האמת. כאשר סיימנו היינו כבר מחוץ לכפר. ברגעים אלה,  ערפל החל להיווצר, והוא הלך ונהפך לצפוף מאד. כדי להימנע מהשוטרים שאולי עומדים בצמתים, החלטנו לא לחצות את הגשר אלא לפלס דרכנו דרך הנהר. למרבה המזל גובהה המים היה נמוך מאד, אז עברנו דרך הנהר, חצינו את שדה התירס ומצאנו את אופנינו.

חזרנו על בסיס הדרך שבה באנו. הדרך הייתה צרה וקשה לרכיבה. הנהר היה לצד הדרך. ככל שהתקדמנו הנהר העמיק יותר ויותר. עם  קצת חוסר שימת לב, חיינו היו יכולים להיות בסכנה. זו הייתה הדרך היחידה החוצה, על בסיס הדרך המרכזית. אם השוטרים מתחבאים בכניסה לדרך הראשית , לא יהיה לנו לאן לפנות.

כמתרגלי דאפא, לא רק שאנו צריכים להיות עם מחשבות נכונות, אנו זקוקים לתבונה ובנוסף להיות רציונליים ולהתייחס לזה בקלילות. לאור זאת, היינו מוכרחות להגיע לדרך הראשית  כמה שיותר מהר, לפני עלות השחר. הדרך בחשכה הפכה להיות ארוכה באופן לא רגיל. לא ישנו לרגע  ולא שתינו אף לא טיפת מים אחת כל הלילה. כאשר טיפסנו על ההר שלפנינו, הרגשתי מותשת. המשכתי לטפס בחושבי שמתרגל דאפא צריך להיות מסוגל לסבול כל סבל. זה באמת לא היה שום דבר רציני ויכולתי לעשות זאת. אמרתי לצ'נצ'ן: " כאשר נרד בירידה מההר, רכבי אחרי. רכבי אחרי לאן שארכב". היא אמרה: "וודאי." אחזתי בבלם האופניים  ובהדרגה שחררתי אותו כאשר אני רוכבת בירידה מההר. צ'נצ'ן רכבה קרוב אלי, מאחור.

שום דבר לא יכול היה להראות בבירור בלילה. הדרך הייתה מלאת מהמורות  וסלעים היו מפוזרים בכל מקום. היה זה מסוכן מאד אם הרוכב לא היה מסוגל לשלוט בבלמים בצורה טובה ובנוסף הרוכב יכול היה בקלות ליפול מאופניו. למרות זאת, אם היינו הולכות עם האופניים, זה היה בלתי אפשרי להגיע לדרך הראשית עד לזריחה. הסתמכתי פחות או יותר על האינטואיציה שלי בזמן הירידה מההר.

כאשר הגלגלים פגעו בסלע, לפתע נזרקתי מהאופניים  ובנוסף השרשרת נפלה. צ'נצ'ן שאלה אותי: "דודה, האם נפגעת?" אמרתי שאני בסדר. קמתי בחזרה ורכבתי על האופניים. האמונה של המתרגלת העמיתה נתן לי אומץ והשמירה של המורה בכל רגע נתנה לי מחשבות נכונות כדי להתמודד עם הקשיים. בלילה הזה של הבהרת האמת , צ'נצ'ן ואני הותכנו יחדיו לגוף אחד,  מוצק ובלתי ניתן להריסה.

נפלתי ארבע פעמים מהאופניים במהלך הרכיבה במורד ההר, אך לאחר שהייתי נופלת, קמתי במהירות והמשכתי לרכב על האופניים. אם הייתי אדם רגיל, עצמותיי לבטח היו נשברות. בכל אופן, אני מתרגלת דאפא. יש לי מורה, יש לי את הפא ובנוסף את המתרגלת העמיתה. הרוח נשבה בפני ואני המשכתי דרך הערפל הכבד. המצב המחשבתי של "ע"י רוח של עליונות ושל הרס של כל הרוע בקוסמוס" ("מחשבות נכונות") התעורר בליבי. המחשבות הנכונות שלי היו חזקות מספיק כדי להשמיד את כל הרוע במימדים אחרים בחושך.

בערפל הכבד התגברנו לבסוף על הקשיים והגענו לכניסה לדרך הראשית. השוטרים לא התחבאו שם. היינו שם רק שתינו, אחת מבוגרת ואחת צעירה. היום המפציע קידם את פנינו בברכה דרך מעטה הערפל. הסתכלתי בשעוני. היה זה a.m 4:30 . הרגשתי ממש עייפה. אמרתי לצ'נצ'ן : " את צעירה, את תרכבי לפני, את לא צריכה להמתין לי." צ'נצ'ן אמרה: " יש עימי עוד חומר להבהרת האמת , אני אמצא מקום לסיים לחלק בו את החומר." לאחר מכן היא התקדמה לה . נשארתי לבדי ורכבתי על אופני באיטיות. הייתי כה צמאה שהרגשתי את גרוני בוער. הידקתי את שיני והמשכתי לכיוון הבית.

זמן קצר לאחר מכן,  הגעתי לבסוף הביתה. כאשר הגעתי לביתי, הבטתי בעצמי דרך המראה. כל גופי היה מכוסה בוץ. ראשי ופניי היו מלוכלכים. שתי רגליי היו עבות ונפוחות. הסתכלתי בשעוני : היה זה a.m 6:00. שוב הזמן למתרגלים מכל העולם לשלוח מחשבות נכונות ביחד. במהלך המחשבות, הרגשתי סבל ועייפות , ולפעמים הלחץ היה כבד, אך כאשר באמת  ובתמים סיימתי את המחשבות הנכונות מעומק ליבי, הרגשתי מאד קלילה בליבי כמו גם שיפור אמיתי בשין-שינג שלי (טבע המחשבה והלב, טבע מוסרי) .

בהשוואה למתרגלים שהם נכונים במחשבתם ובמעשיהם, אני יודעת שאני הרחק מאחור. אני תמיד שואלת את עצמי: מהי משמעות קיומו של תלמיד דאפא? מה צריך תלמיד דאפא לעשות? כאשר אני מבינה את זה , אני בקפדנות מנהלת את עצמי בהתאם לסטנדרטים של הפא , נוהגת לפי , " עם מחשבות נכונות ומעשים נכונים , הוא מתמיד מבלי להפסיק". (" אלוהות נכונה ") ולא מאכזב את ישועתו מלאת החמלה של המורה.