זכרונות יקרים (חלק ראשון)

(Minghui.org)

כתבתה של המתרגלת "בעקבות המורה לאורך אלפי מייל בסין", נגעה מאוד ללבי והזכירה לי את התנסותי שלי כשהלכתי בעקבות המורה לצ'נגדו סיטי, בפרובינציית סצ'ואן ונכחתי בהרצאותיו פעמים רבות. חוויתי חוויות דומות לאלו של המחברת וראיתי כל מיני קשיים במהלך 10 השנים של הפצת הדאפא בעולם האנושי.

אין לי השכלה גבוהה, אבל הייתי בעמדה מיוחדת שאפשרה לי לראות עד כמה היה קשה למאסטר להפיץ את הפא בתחילה. אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי על מנת לכתוב זאת, ולחלוק זאת עם עמיתיי המתרגלים, לחשוף את השקרים ולאמת את הדאפא. עבורי זהו גם תהליך פריצת המחסום של המושגים הישנים.

זיכרון ראשון

עזבתי את ביתי ונדדתי ממקום למקום בגלל רדיפת הרוע. זמן קצר לפני ערב ראש השנה לא הצלחתי למצוא מקום לדור בו. חשבתי שהדאפא של היקום נרדף, שהמורה מושמץ, שמוחם של הסינים מורעל, ושמתרגלים, שנכפה עליהם לעזוב את ביתם אינם מוצאים אפילו מקום לשהות בו! חשתי עצב רב והתגעגעתי מאוד למאסטר. יצאתי לרחובות שבהם הלך המאסטר והגעתי לגן פאנגזי שבפרק דיטאן. ישבתי זמן רב על סלע ושחזרתי אוסף תמונות מועידת הפא שהתנהלה באותו מקום בנובמבר 1997. הזיכרון היה חי מאוד בראשי. הועידה הייתה בבוקר והקבוצות לשיתוף התנסויות אחר-הצוהריים. אחרי קבוצות התרגול, סעדנו יחד את ארוחת הערב בשני אולמות עיקריים. המאסטר נכנס והצטרף אלינו. משראו כולם את המאסטר הם קמו מייד, חלק מחא כפיים, חלק החווה את תנועת ההא-שי ( תנועה המביעה ברכת כבוד). כולנו הבענו כבוד למורה. המורה חייך והלך סביב. הוא לא עצר ורק המשיך לנופף לנו: "שבו כולכם. המשיכו לאכול. תהנו מהאוכל. אחזור במהרה לראותכם." אחר-כך שמעתי שהמאסטר חזר זה עתה מארצות-הברית ומיהר למקום המפגש ברגע שירד מהמטוס בשעה שהוא עצמו לא אכל ארוחת ערב. אחרי ארוחת הערב חזר המאסטר והרצה לנו במשך 40 דקות. משנזכרתי בקולו של המורה ובחיוכיו, חשתי בר-מזל ולא יכולתי לחדול מלבכות. לפתע לא חשתי שאני סובל עוד. כשחשבתי על המאסטר שהשקיע את כל האנרגיה שלו בהצלת אנשים, ההתנהגות שלנו היום צריכה להיות ראויה למאסטר, וראויה לדאפא.

זיכרון שני

בקיץ 2001, מישהו בגד בי והוביל שבעה או שמונה שוטרים בשתי ניידות ואנשי יחידת "610" כדי לעצור אותי. [יחידה 610 היא יחידה שהוקמה במיוחד כדי לרדוף את הפאלון גונג, ויש בידה הכוח להפעיל סמכויות מוחלטות על כל דרג אדמיניסטרטיבי במפלגה, ועל המערכות הפוליטיות והמשפטיות]. רצה המקרה ולא הייתי בביתי באותה שעה, כך שהם לא מצאו אותי. הם אמצו כל דרך אפשרית, קשוחה ורכה והפעילו אותה על בני משפחתי שאינם מתרגלים. המשפחה שלי רומתה והתחילה לעבוד אתם.

בשעתו לא הבנתי שיש בעיה בתוך החלל שלי. חברי משפחתי באו למקום שבו שהיתי וניסו לאלץ אותי ללכת ל"כיתת שטיפת מוח". אמרתי להם בחומרה: "הפא נטוע עמוק בלבי ואני נחוש ללכת בדרך זו ושאיש לא יחשוב להשפיע עלי." המשכתי להשמיד את גורמי הרוע שמאחוריהם וסילקתי את מחשבותיהם לקרוא למשטרה באותו הלילה. הם הסכימו להניח לי לישון שעות אחדות ולשלוח אותי בבוקר. שמעתי אותם ממלמלים שהם יקראו לניידת המשטרה לבוא לאסוף אותי בבוקר. בסביבות 2 בלילה חשבתי לעצמי: "לא אלך בעקבות הרוע. על כל צעד שאני עושה להיות ישר וצודק. אני חלקיק דאפא.". אחר-כך המשכתי לשלוח מחשבות נכונות להשמיד את גורמי הרוע ששולטים עליהם ממדים אחרים וביקשתי שהשער לא יהיה נעול. מדי לילה נסגר השער בחצות, ונפתח ב-6 לפנות בוקר. אסור לי להניח לרגשות שלי להוביל אותי, ועלי לעזוב לפני עלות השחר. ואז נפתח המנעול בסיבוב קל, ושברתי בקלות את "המחסום" בעוצמת אותן המחשבות הנכונות. גשם ירד באותו יום. שוטטתי במשך יום שלם, ואחרי 10 בלילה לא מצאתי עדיין מקום לשהות בו. עמדתי על הגשר, הייתי עייף, צמא, רעב וסבלתי מקור. אתר התרגול שבו תרגלנו בעבר היה בדיוק מתחת לגשר. אירועים מהעבר חלפו בזה אחר זה לנגד עיני.

ראיתי את המאסטר כשרק התחיל ללמד, והוא לימד אותי באופן אישי את התרגילים. הדאפא הוא טוב. המורה טוב. עד מהרה גדל אתר התרגול היחיד שלנו לתריסר מתרגלים. למדנו יחד את הפא, תרגלנו יחד וחלקנו התנסויות. הייתה זו אדמה כה טהורה. עתה אבדתי את הקשר עם המתרגלים בשל הרדיפה. כחשבתי על העבר בהשוואה להיום, רציתי לבכות אבל לא היו לי דמעות. איך אוכל לאמת את הפא עכשיו? לפתע, הבנתי שמשהו אינו כשורה במחשבתי. הבהרתי את מוחי, הסדרתי את הלך הרוח שלי ושאלתי את עצמי בשלווה: "מהי האחריות שלך?" ראיתי את התמונה שבה נפגש המורה עם הסייעים ונתן הרצאה בינואר 1995. אחרי שהסדרתי את הלך רוחי ניתחתי ברציונליות את המצב. כיום, כוחות הרוע מנצלים את חשיבתנו האנושית. מצד אחד, הם מפרידים בינינו ומנסים להרוס אותנו. מצד שני, הם מנסים להשתמש באשליה של היצורים הרעים שמשתוללים כדי להתחפש לרצונות המטפחים. כשאני מסתכל פנימה, אני מרגיש שאפשר ליחס את זה לכך שלא למדנו היטב את הפא כגוף אחד. דבר אינו מקרי. אני אחראי לכך. לא עשיתי די בטיפוח שלי.

המאסטר לימד אותנו:

"להדריך קבוצת מטפחים היטב צובר יתרונות ודה ללא גבול. אבל אם אינך מדריך אנשים היטב, הייתי אומר שלא מילאת את תפקידך." ("הסבר הפא לסייעים של הפאלון דאפא בצ'אנג-צ'ון", 1994)

אמנם לא מילאתי את חובתי כראוי, וגרמתי לאבדות כה רבות לדאפא. "המורה! אני חש בושה לטפח בדאפא וכלפיך..." באותו הרגע לא חשתי עוד אבוד. אמרתי לעצמי שאין עלי להיות בלתי ראוי לציפיות המורה. עלי לעשות נכונה כל צעד בתיקון הפא שלי, להיות אחראי על האנשים ולדאפא האוניברסלי. קבעתי לעצמי סיסמה: " מאסטר אחד, פא אחד. האמן באיתנות, היה נאמן, טפח באיתנות והשלם את הדרך כולה." אני יכול לנצח את כל התלאות. מלבד השמדת הרוע שרודף אותי, אמרתי לעצמי שאין עלי להיות מוטרד מכך שאיני מוצא מקום לגור בו. דבר לא יכול היה להרוס אותי. כפי שאומר הפתגם: " השמים הם השמיכה; האדמה המיטה; מעט הגשם הוא הטל המתוק." איש אינו חופשי כמוני. מאוחר יותר באותו הלילה, באורח נס מצאתי מקום זמני לנוח בו. ואז מצאתי מקום אחר ביום המחרת, ופתחתי במסעי החדש בתיקון הפא.