לזכרו של תלמיד הדאפא לי ג'ונגמין

(Minghui.org)

"חברינו הטוב 'לי הגדול והגבוה' איננו..." כל אחד בכה כששמע את החדשות הרעות האלו מקול בוכה בטלפון. איבדנו עוד מתרגל עמית יקר.

לי ג'ונגמין נפטר, וגרם לנו לראות בבירור את המשימה שאין ספק לגביה-חשיפת הרוע והצלת היצורים החיים. כל עוד הרדיפה נמשכת ללא הפסקה, לא נעצרת אף ליום אחד, גם אנו לא יכולים לעצור אפילו ליום אחד. הרגענו את עצמנו לאחר רגע עצוב וכתבנו את נייר הזיכרון היקר הזה.

לי ג'ונגמין בן ה- 30 התגורר ברחוב ליג'יאטון מספר 64 בכפר טאנגטון, העיירה וואנג'יאלינג, בעיר וואפאנגדיאן שבאזור העיר דאליאן, מחוז ליאונינג. הוא הועסק בחברה ליזמות חוץ באזור הפיתוח של דאליאן. הוא היה מאוד גבוה וחזק, בעל מראה טהור ומעורר אמון, מאוד יציב ובעל ראש פתוח וכשדאג לאחרים הוא היה מאוד חם וקפדן. מתרגלים עמיתים אהבו לקרוא לו "בחור גדול גבוה" או "לי הגבוה".

לפני ה- 20 ביולי 1999, ג'ונגמין היה רכז סיוע מתנדב באתר התרגול של אזור הפיתוח של דאליאן (שישאן לשעבר). למען הנוחות של קבוצת לימוד הפא, הוא ושני מתרגלים עמיתים נוספים שכרו ביחד דירה גדולה. הוא היה מאוד נחמד וטוב לב לאחרים. כמטפח בדאפא, הוא הטיל על עצמו משמעת בהתאם לעקרונות הפא של אמת, חמלה וסובלנות. במקרה מסויים, כשארגון העובדים של אזור הפיתוח אירגן נסיעה ששמה "מסירת אהבתינו", כדי לעזור לחקלאים מאזור ההרים המרוחק, ג'ונגמין תרם 800 יואן* ממשכורתו, מעשה שעורר סערה גדולה באזור הפיתוח.

1. לפני ה- 20 ביולי 1999 ואחריו

ביוני 1999, השוטרים התחילו להטריד מתרגלים באתרי התרגול הקבוצתיים שלהם. האתר בו תרגל ג'ונגמין ספג הטרדות כבדות. השוטרים לא הרשו למתרגלים לתלות באתר התרגול כרזות המצהירות שההדרכה בחינם, כפי שהם נהגו לתלות בעבר. ג'ונגמין ניסה למנוע מהשוטרים להסיר את הכרזה אז הם לקחו אותו לתחנת המשטרה המקומית. מאותו יום והילך, ג'ונגמין הפך ליעד מרכזי לרדיפה.

ב- 20 ביולי 1999, השוטרים עצרו מספר רכזי סיוע מתנדבים. מתרגלים עמיתים פנו לממשל העירוני בכדי לפנות במחאה שקטה ולבקש את שחרורם של כל המתרגלים שנעצרו באופן בלתי חוקי. קבוצה גדולה של שוטרים וחיילים היכתה ודחפה את המטפחים האלו שדרשו מעצמם לעמוד באמות המידה של הפאלון דאפא שאומרות לא להשיב מכות כשמותקפים ולא להשיב קללה כשמושמצים. מרבית המתרגלים נאלצו לעזוב את סביבתו של מבנה הממשל העירוני בדאליאן. כיוון שג'ונגמין ומספר מתרגלים נוספים התעקשו להשאר שם, הם הוכו ע"י השוטרים.

מתרגלת עמיתה נזכרה שנדהמה כשראתה את ג'ונגמין, כי היו לו פצעים בכל הפנים וצאוורו היה סגול מחבורות שקיבל מהרשויות. מאוחר יותר, ג'ונגמין סיפר לנו ששוטרים רבים היכו אותו ולחצו על צווארו עד שעורו התבקע.

מאותו יום והילך, הרוע התחיל את הרדיפה הפראית שלו נגד מתרגלי הפאלון דאפא. השוטרים כלאו את ג'ונגמין במרכז המעצר של העיירה וואפאנגדיאן בעיר דאליאן, מחוז ליאונינג. הוא המשיך לבצע את התרגילים ופעמים רבות הוכה ע"י אסירים.

2. תיקון פא בבייג'ינג

ביוני 2000 המאסטר פרסם את המאמר "ללכת לקראת השלמות המלאה" (היסודות להתקדמות במרץ II) ג'ונגמין הלך לבייג'ינג כדי לאמת את הפא בחמש הזדמנויות שונות. בשתי הפעמים הראשונות הוא יצא מתחנת המשטרה בטיאננמן באופן גלוי ומכובד ולקח איתו את הכרזה שהשתמש בה.

במהלך השיחות שניהל עם השוטרים בתחנת טיאננמן הוא הואר לכך שהיו מתרגלים רבים שעדיין לא צעדו קדימה והוא רצה שהם יאמתו את הפא בכך שיבואו לבייג'ינג, כי הוא היה נחרץ באמונתו שהוא צועד בנתיב הנכון ביותר. הוא סיפר למתרגלים עמיתים על מה שחווה בבייג'ינג, כמה מרגשים ורבי עוצמה היו המחזות של תלמיד הדאפא בתוך תיקון הפא. בעידודו, מתרגלים עמיתים רבים צעדו קדימה ביציבות כדי לאמת את הפא.

תוך כדי החלפת התנסויות, הוא חשב שהוא יכול להשתפר בכך שילך לטיאננמן פעם נוספת. בחודש יולי 2000, לא נשאר לו כסף, אז הוא מכר את אופניו ונסע לטיאננמן ברכבת עם מתרגל עמית נוסף. הם הביאו איתם כרזה ענקית באורך 1.4 מטר וברוחב מטר, לראש בניין טיאננמן בתקופה בה בוצעו בדיקות משטרתיות מחמירות מאוד. לרוע המזל, בגלל שהכרזה היתה גדולה מדי הם לא הצליחו לפתוח אותה במלואה ונתפשו ע"י השוטרים. היכו אותו שוטרים במדים ושוטרים מוסווים, עד כדי כך שפניו התנפחו ולא ניתן היה היה לזהות אותו. הם שלחו אותו שוב לתחנת המשטרה בטיאננמן. עם אמונה נכונה ומחשבות חיוביות הוא יצא תחת עיניהם הפקוחות של אנשי המשטרה הסמויה.

הוא מצא את חברו המתרגל במהרה, אך הם נבגדו ע"י בעל אכסניה. הוא נלקח למוסד השיקום מסמים של דאליאן (היכן שהתקיימה כיתת שטיפות המוח), הוא עונה שוב ושוב ונשלח בחזרה למרכז המעצר של אזור הפיתוח בדאליאן. הוא נשפט לתקופה של שנתיים וחצי במחנה העבודות בכפייה ונכלא באופן בלתי חוקי במחנה העבודה דאליאין. במחנה העבודה הוא עבר ארבעה וחצי חודשים של עינויים. בעזרת מחשבות חיוביות, הוא הצליח לעבור חמישה שומרים בשער וברח ממאורת הרשע. לאחר מכן, הרוע תמיד רדף אחריו.

העינויים האכזריים והסביבה המרושעת בכלא לא הצליחו להחליש את אמונתו המוצקה כיהלום בדאפא. אחרי שברח הוא למד את הפא בשלווה במשך מספר ימים, מצא מספר מתרגלים עמיתים והשתתף בכמה ועידות קטנות לשיתוף. הם למדו את "הרצאת הפא באגמים הגדולים בצפון אמריקה" של המאסטר (מתוך המדריך להפלגה). הם שידרגו את הבנתם ביחד והוארו לכך שעליהם לא רק לאמת את הפא, אלא גם לשלול את כל היסודות של הכוחות הישנים. עליהם להשתפר בצורה גלויה ומכובדת ולחזור בטוחים וללא פגע. ג'ונגמין החליט ללכת לבייג'ינג בפעם הרביעית.

בשנת 2001, בערב ראש שנת הירח, יותר מעשרה מהתרגלים לבשו בגדים חדשים ולקחו את הרכבת לבייג'ינג כאילו שחגגו את הפסטיבל. הם הגיעו לבייג'ינג בבוקר ראש השנה. הם לא היו מודעים לכך שההצתה העצמית המבויימת התקיימה יום קודם לכן. הם רק ראו שהשוטרים מילאו את הכיכר. ביחד עם מספר מתרגלים עמיתים נוספים הוא פתח כרזה שאומרת: "פאלון דאפא זה טוב!". השוטרים עצרו אותם והביאו אותם לתחנת טיאננמן. הם צילמו אותו אך לא הצליחו למצוא תמונה תואמת בבסיס הנתונים שלהם. ג'ונגמין וחבריו נכלאו בכלוב מתכת והוכו כיוון שסרבו לשתף פעולה עם השוטרים. מאוחר יותר, הוא נכלא במרכז המעצר של נפת פינגגו בבייג'ינג.

הוא החליף התנסויות עם מתרגלים עמיתים שהגיעו מכל רחבי סין ונכלאו איתו באותו תא במרכז המעצר פינגגו. יחד, הם שיפרו את הבנותיהם על המצב בהתבסס על עקרונות הפא. הם פתחו בשביתת רעב קבוצתית וסרבו להיחקר. כשהשוטרים ניסו להוציא מישהו מהם בכח הם נאחזו יחדיו בשער הברזל. מאוחר יותר השוטרים השתמשו בין היתר במתקן הרמה, במוט מלגזי ובמכוש כדי לשבור את השער. כל המתרגלים העמיתים החזיקו את שער הברזל מבלי להרפות. השוטרים השתמשו באלות חשמליות במתח גבוה כדי לחשמל את ידיהם של המתרגלים ולהכות אותם במקלות עץ, מה שגרם לפנים ולידיים של חלק מהם להקרע. זה היה ביום החמישי לשביתת הרעב, ג'ונגמין עמד בשורה הראשונה ליד השער. גופיהם של המתרגלים נשאו את התעללויותיהם של השוטרים במשך כל אותו בוקר בו הם התנגדו. מאוחר יותר, השער נפרץ בכוח. כל תלמידי הדאפא הוכו באכזריות בתאיהם וחלקם התעלפו מייד. השוטרים כבלו באזיקים את ידיהם ורגליהם. האזיקים חפרו לעומק שורש כף היד של ג'ונגמין. כמה מתרגלים עמיתים נזכרו מאוחר יותר שזה היה מאוד מזעזע לראות כמה עמוק האזיקים חתכו בתוך הבשר החי של ג'ונגמין. זה השאיר צלקת תמידית בשורש כף ידו. אנחנו יכולים לדמיין כמה כאב הוא סבל.

בעזרת המחשבות החיוביות החזקות של הקבוצה, השוטרים התחילו לשחרר מתרגלים ביום השישי. ג'ונגמין שוחרר ביום השנים עשר.

עם שחרורו, הוא נתקל פתאום בשני מתרגלים עמיתים בתחנת הרכבת. כיוון שלשני המתרגלים העמיתים האלו היה פחד, הם לא פתחו את הכרזה שלהם. הם שיתפו אחד את השני בהתנסויותיהם ולאחר מכן, שלושתם החזירו את כרטיסי הנסיעה. ביום המחרת, ג'ונגמין הצטרף לשני המתרגלים לכיכר טיאננמן. הוא סבל עדיין מפצעים חמורים מכך שהוחזק במרכז המעצר. שני המתרגלים הרימו את הכרזה כשהונף הדגל הלאומי ונלקחו ע"י השוטרים. הוא חש עצבות גדולה כשראה אותם נעצרים. אחרי שחזר הביתה, הוא הואר לכך שהוא עדיין לא הגיע למצב של וויתור מוחלט על העצמי. מתרגלים עמיתים נזכרו שהוא תמיד הטיל על עצמו משמעת בהתבסס על הפא. הוא תמיד התנהג בהתאם לפא מרגע שהואר לעקרון כלשהו. במקרה זה, מספר מתרגלים עמיתים החליטו ללכת לבייג'ינג אך עדיין היה בהם פחד כלשהו. ג'ונגמין ראה את לבותיהם הטהורים של חבריו המתרגלים וכשהוא שוכח את העובדה שהוא עדייין מתאושש מפציעותיו, הוא היה נחוש להוביל אותם לבייג'ינג.

ב- 15 לחודש ינואר הירחי שנת 2001, ג'ונגמין לקח שוב את הרכבת לבייג'ינג. באותם ימים היה מאוד קשה להשיג כרטיסים והשוטרים בדקו את האנשים בקפידה. אף אחד מהמתרגלים לא הביא איתו תעודת זהות. אולם, חמישתם הגיעו לבייג'ינג בצורה חלקה, בבוקר ה- 16 בינואר הירחי. הם הגיעו לכיכר טיאננמן בדיוק בשעת הנפת הדגל הלאומי. ג'ונגמין חצה מעבר לקו התוחם, פרש כרזה שאמרה "אמת, חמלה, סובלנות" וצעק "פאלון דאפא זה טוב". מתרגלים עמיתים נוספים פרשו גם הם את הכרזות שלהם. מספר שוטרים מהרו אליהם ולקחו אותם לתחנת טיאננמן. שוטר אחד אמר: "הייתם ממש כמו ארבעת השומרים הלוחמים**, אתם יותר מדי אמיצים. אף אחד לא שם לב להנפת הדגל, הם ראו רק אותכם!".

הם נלקחו למרכז המעצר של נפת צ'אויאנג. ג'ונגמין פתח בשביתת רעב וסרב לשתות. כשרק התחיל לבצע את התרגלים, הוא הוכה ע"י אסירים. מאוחר יותר, האסירים היו עייפים מדי מכדי להכות אותו והם עזבו אותו במנוחה. אחרי יותר מעשרים ימים של שביתת רעב ללא שתיה, הוא היה חלש במיוחד. מרכז המעצר חשש שימות אז הוא שוחרר בשקט. הם אמרו לו לא לספר לאף אחד שהוא נשאר במרכז המעצר הזה.

למרות שכבר איננו יכולים לשמוע את קולו של ג'ונגמין, הסיפורים אודותיו מופיעים בבהירות מול עיננו. יש עליו הרבה סיפורים מרגשים.

3. הכנת חומרים להבהרת האמת והסברת העובדות ביום ובלילה

בעקבות שידורי הסרט המבויים על "ההצתה העצמית בטיאננמן", הונו אנשים רבים בסין. בכדי לחשוף את השקרים ביעילות ולהציל יצורים חיים, ג'ונגמין שוב הקדיש את עצמו להסברת העובדות לציבור בנוגע לרדיפת הפאלון דאפא.

במאי 2001, עקבו אחריו שוטרים מהמשרד לביטחון הציבור שבדרך הרבין באזור הפיתוח בזמן שהעביר חומרי דאפא למתרגלים עמיתים. הוא נעצר ונלקח למשרד לביטחון הציבור. השוטרים השתמשו במגוון שיטות אכזריות כדי לענות ולחשמל אותו עם אלה חשמלית. הם ריסקו את אצבעות כפות רגליו עם משקולות בכדי לאלץ אותו לחשוף את מקורם של חומרי הבהרת האמת שנשא עמו. הוא התמודד עם הכאב ולא נאנח אף לא פעם אחת. שלושה או ארבעה שוטרים חילקו ביניהם תורות והיכו אותו. השוטרים התיישבו חסרי נשימה כשהותשו. אף על פי כן, ג'ונגמין הסביר להם את העובדות בסבלנות. הם הפסיקו להכות אותו וכבלו אותו באזיקים בקומה השלישית. השוטרים דיוחו לממונים לקבל את הבונוסים שלהם. שמו של ג'ונגמין נכלל ברשימת היעדים המשטרתיים מאז שעזב את מחנה העבודה בסוף דצמבר. הוא שבת רעב בכדי למחות, שלח מחשבות נכונות וביקש את עזרתו של המורה. בבוקר שלמחרת הוא הצליח בדרך נס להזיז את ידיו הכבולות באזיקים מאחורי גבו לקדמת גופו. הוא קפץ מהקומה השלישית וברח בצורה בטוחה בעוד ידיו נתונות באזיקים. מתרגל עמית סיפר: "כשראיתי אותו בתחילה, לבי רעד וכמעט שפרצתי בבכי. אף על פי כן הוא חייך וצחק אלי: 'אל תפחד, זה אני!'. מכנסיו וחולצתו האדומה כהה היו קרועים בכמה מקומות. סימן לחיצה שנגרם מהמכות האלימות נראה על מצחו והיו סימני חבורות כהות על פניו. צד ימין של פניו התנפח מאוד, דבר שהקשה עליו לפתוח את עיניו. היו פציעות רבות וחבורות בכל חלקי גופו. השפתיים שלו נחתכו מהמכות הקשות שספגו. לקח יותר משבוע עד שהחבורות דעכו לאיטן.

כשגופו התאושש הוא התחיל במהרה להבהיר את האמת. הוא לא נעצר גם כשמתרגלים עמיתים דחקו בו לנוח. בסוף יוני 2001, כפרי שלא הבין את האמת דיווח לרשויות על אתר חדש לייצור חומרי הסברה בעיירה סיפניג, בעיר פולאנדיאן. המכונות והציוד החדש שהותקן במקום נהרסו. הוא שוב נעצר. כשראה את השוטרים באים, ג'ונגמין ברח לכיוון ההרים דרך היציאה האחורית. השוטרים רדפו אחריו וירו ארבעה או חמישה כדורים כשהם משאירים את הכפריים בפאניקה. הוא לא הצליח להימלט ונלקח חזרה לחטיבת ביטחון הציבור של פולאנדיאן. ג'ונגמין שוב שיחרר את האזיקים בעזרת מחשבותיו נכונות וקפץ מהקומה השלישית. שוב הוא הצטרף לשטף הגדול של תיקון הפא.

ברוחו של ג'ונגמין לא התקיימה המילה "פחד". בכל פעם שראה משהו שפוגע בדאפא, הוא פשוט לא היה סובל את זה. בפעם האחרונה שחזר מבייג'ינג, בשנת 2001, הוא ראה במודעה באוטובוס מספר מילים שמשמיצות את הדאפא. מייד הוא הסיר את המודעה בשעה שהנוסעים הסתכלו. באוטובוס היו אנשים שהונו ע"י השקרים. הם כעסו ואמרו שישלחו אותו למשרד לבטחון הציבור. ג'ונגמין הסביר להם בסבלנות את העובדות לגבי הדאפא וסיפר להם כיצד אנשים רעים רודפים את הדאפא. הוא סיפר להם על הפציעות שבגופו. נוסעי האוטובוס שתקו.

ג'ונגמין תמיד חשב על כל אותם מתרגלים עמיתים שנעצרו באופן בלתי חוקי. בכל פעם שפורסם מאמר חדש של המורה, הוא עשה את כל שביכולתו כדי להודיע על כך במהירות המירבית למתרגלים עמיתים שכלואים בבתי הכלא. פעם אחת, הוא לקח רמקול עם שידור מוקלט של מאמר חדש של המורה, למקום הסמוך למרכז המעצר של העיר וואפאנגדיאן ותלה אותו במקום מתאים. המתרגל העמית שהלך איתו אמר: "ג'ונגמין, אל תתלה אותו עדיין, יש רכב משטרתי בסביבה". אולם, כאילו שג'ונגמין לא שמע אף מילה, הדבר היחיד שהיה לנגד עיניו היה לאפשר למתרגלים העמיתים לשמוע בהקדם את הרצאתו החדשה של המורה. כשתלה את הרמקול היה חשוך, כבר לא היו אוטובוסים ומוניות היו יקרות יותר. כדי לחסוך כסף לצורך הבהרת האמת, ג'ונגמין רכב על האופנוע שלו מהעיר וואפאנגדיאן חזרה לעיר דאליאן, בליל חורף קר ללא שום בגד חורפי חם. מתרגל עמית נזכר עם דמעות בעיניו: "כשג'ונגמין נכנס פנימה נותרתי ללא מילים. הוא היה חיוור ועיניו התרוצצו. עם הרוח המקפיאה, המים מהדמעות ומהנזלת שלו קפאו למספר נטיפי קרח שנתלו על לסתו. פניו ושפתיו היו מוצקות מקפאון וחסרות תחושה. הוא מלמל". המתרגל העמית סיפר בבכי. היה כל כך שקט שאי אפשר היה לשמוע שום קול בתוך הבית. בצפון מערב סין, מאוד שכיח שהטמפרטורות צונחות לטמפרטורה המקפיאה של מתחת ל- 20 מעלות פארנהייט.

בכדי לאפשר לסטודנטים ולחברי פקולטות נוספים באוניברסיטה להיות לא מורעלים ע"י השקרים המרושעים ולא להבין בצורה שגוייה את הדאפא, פעמים רבות ג'ונגמין העביר לכל קמפוס רמקולים שמבהירים את האמת כדי שהם יוכלו לשמוע את העובדות.

ג'ונגמין הפך לאדם חרוץ יותר, חסכני ופרקטי בחייו. כולם ידעו שעליהם להיות חסכניים. המתרגלים העמיתים נזכרו בקשיים שהמורה סבל בזמן שלימד את הפא לפני שנים. המורה היה אוכל את שיירי האוכל של התלמידים, כולל קערות האורז שנותרו על השולחן או הבוטנים שנפלו על הרצפה - המורה היה מרים ואוכל את זה.

בקיץ החם, לא היה מקרר, כך שלעיתים השיירים היו מתקלקלים לפני הארוחה הבאה. כל יום, ג'ונגמין היה אוכל קודם כל את השיירים, אפילו אם הם התקלקלו ונהנה מהארוחה כרגיל. באחד המקרים, כשלא היה אוכל בבית, בקשתי מג'ונגמין לקנות כמה מצרכים כשיצא לשליחות. הוא ערך קניות לעיתים רחוקות, אך הוא חזר עם שקית גדולה של ירקות שקנה. הוא סיפר שזה עלה לו יואן אחד (ביואן אחד ניתן לקנות בממוצע קילו או שניים של ירקות). היו שם חצילים רבים, גדולים ובשלים, שצבעם נע בין אפור ירוק לאפור צהוב. כולם שמחו ואכלו אז זה במשך מספר ימים. ג'ונגמין מעולם לא הוציא כסף כדי להתרחץ במקלחת ציבורית. במשך החורף הקר הוא פשוט היה עושה מקלחת קרה עם ספוג. הוא מעולם לא הוציא כסף על אוכל כשהיה בחוץ. כדי לאכול ,הוא היה ממתין עד שחזר הביתה. הוא הוציא כל פרוטה על יצירת חומרי הסברה לדאפא כדי להציל את היצורים החיים.

כמו מליוני מתרגלי דאפא אחרים, הרדיפה גרמה לרבים לאבד את מקום עבודתם, משפחותיהם ורכושם. זה כבר היה כמעט ארבע שנים מאז שביקר ושוחח עם בני משפחתו. כדי לאמת את הדאפא ולהציל יצורים חיים, ג'ונגמין הקדיש את עצמו לשטף הגדול של תיקון הפא.

מתרגלי דאפא רבים מתגעגעים לבני משפחותיהם. כשפגשתי את ג'ונגמין בפעם הראשונה שאלתי אותו על משפחתו. כשדיבר על הוריו הסתמן על פניו צער בלתי יתואר כיוון שלא ראה את משפחתו כבר זמן רב.

אנא פנו לקישורים הבאים לדיווחים נוספים הקשורים לנושא:

http://www.clearwisdom.net/emh/articles/2003/5/30/36326.html http://www.clearwisdom.net/emh/articles/2003/5/19/35902.html http://www.clearwisdom.net/emh/articles/2002/5/14/22001.html http://www.clearwisdom.net/emh/articles/2003/6/10/36761.html

* משכורת חודשית ממוצעת של עובד עירוני היא 500 יואן. ** "ארבעת השומרים הלוחמים" הן דמויות מסורתיות שציוריהם מוקמו בדרך כלל בשערי המקדשים או בשערי גן העדן במסורת הבודהיסטית.