מחשבות ומעשים חיוביים מפגינים את הכוח האלוהי לפרוץ מבעד לסידורים של הרוע בתוך המצוקות

(Minghui.org)

קיבלתי את הפא במאי 1999. כשאני מסתכלת לאחור על ארבע השנים של מסע הטיפוח ואימות הפא אני מרגישה ממעמקי ליבי את חמלתו חסרת הגבולת של המורה ואת קדושתו וכל יכולתו של הדאפא. למרות שעברתי סבל רב כל כך, שום דבר לא הצליח לשנות את החלטתי הנחושה לתרגל את הדאפא. מעבר לכך, אני יותר ויותר רציונלית, בוגרת ובעלת ראש צלול.

פחות מחודשיים לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא, שלטונו של ג'יאנג התחיל לרדוף את הדאפא. למרות שבימים ההם עוד לא הצלחתי להבין את הדאפא מרמה עמוקה, מקריאת הג'ואן פאלון במלואו כבר הבנתי שהדאפא היא דרך טיפוח גדולה שמקדמת את ההתנהגות המוסרית ואת החמלה בחברה האנושית. עם קומץ ההבנות השטחיות האלו התחלתי בפעם הראשונה את הנסיעה לבייג'ינג כדי למחות בפני השלטון המרכזי.

בפברואר 2000, אני ושלושה מתרגלים עמיתים יצאנו לבייג'ינג כדי להבהיר את האמת על הפאלון גונג לשלטון המרכזי. זה הסתיים בכך שעיכבו אותנו כבר בתחנת הרכבת המקומית, היינו שבועיים במעצר ובמהלכם נאלצנו לבצע עבודה מפרכת. אחרי שהחזירו אותי, תחנת המשטרה במקום מגוריי לא שיחררה אותי הביתה. לפני ששחררו אותי הם אילצו את בעלי שאינו מתרגל לשלם קנס בגובה 1000 יואן. מאותו יום ואילך, אנשים מהמשרד השכונתי, מתחנת המשטרה המקומית וממקום עבודתי היו מבקרים אותי מדי יום כדי לאלץ אותי לכתוב "מכתב אחריות", לבקש שלא אמחה בפני השלטון ואוותר על הטיפוח. תחת הלחץ המוגבר הזה זכרתי את מילותיו של המורה:

"האם לחץ כלשהו אינו בוחן אם אתה נחוש באופן בסיסי בפא הבודהא? אם אתה לא נחוש בפא באופן בסיסי, אז אין מה לדבר." (מתוך "עבור מי אתה מטפח?", היסודות להתקדמות במרץ II).

למרות ה"חמלה" המזוייפת הזו, הכפייה וההונאה, לא סטיתי מעמדתי אפילו לא מעט. לעולם לא אתן להם הזדמנות לנצל אותי כדי לרדוף את הדאפא. במקום זאת, נקטתי יוזמה והבהרתי להם את האמת על הפאלון גונג. שיתפתי אותם בתועלת שהפקתי מהדאפא. סיפרתי להם את האמת על הרדיפה. בתגובה, הם כבר לא התעקשו לרדוף אותי.

לאחר לימוד ודקלום מתמשך של הפא, התחלתי להבין את הדאפא ברמה עמוקה יותר. התחלתי להבין שזה דאפא עצום ואוניברסלי שמלמדים בעולם האנושי. לנו, תלמידי תיקון הפא, זה כבוד לחיות באותה תקופה עם המורה. זו חובתינו המקודשת להגן על הדאפא, לאמת אותו ולהציל יצורים חיים. לאחר שהוארתי לעקרון הפא הזה, החלטתי ללכת לבייג'ינג כדי לאמת שוב את הדאפא. ב- 13 ביולי 2001, התחלתי נסיעה שנייה לבייג'ינג כדי לממש את תיקון הפא. החגיגות לרגל ההכרזה על אירוח המשחקים האולימפיים נקבעו לאותו יום. בכיכר טיאננמן היו המון אנשים, כולל זרים רבים. חשבתי שזו ההזדמנות המושלמת להדגים את שלוותו של תלמיד הדאפא עם הבינה ורוח הנחישות באימות הדאפא. החזקתי כרזה של "פאלון דאפא זה טוב" והלכתי היישר למרכז כיכר טיאננמן. מייד פרשתי את הכרזה וצעקתי "פאלון דאפא זה טוב", "פאלון דאפא הוא הפא הנכון", "שקמו את שמו הטוב של המורה שלי" ו "שקמו את שמו הטוב של הדאפא". צעקתי כשהלכתי, ללא שום פחד. צעדתי כך בערך 200 מטר, זקופה וגאה. ברגעים הספורים האלו השוטרים נרתעו מהרוח החיובית של תלמידת הדאפא ולא עשו כלום, ואילו שאר האנשים בכיכר הסתכלו כולם עליי. כל הכיכר הידהדה בקולה החיובי של תלמידת הדאפא. כעבור זמן מה, עשרה שוטרים הזדרזו, זרקו אותי לניידת המשטרתית ושלחו אותי לכלא.

בכלא, נאלצנו לשבת על ספסל במשך כל היום. נחקרתי פעם ביומיים שלושה, לפעמים פעמיים ביום. בזמן החקירה הייתי מנצלת את ההזדמנות להבהיר את האמת על הדאפא לאותם קציני משטרה בזמן שהם הפעילו עליי טקטיקות מפחידות, כפייה והונאה. כשלא הייתי מספרת להם מהיכן אני הם היו מאיימים שיעצרו אותי לזמן ממושך. הם אמרו שבארצות הברית יש סוג של תרסיס שגורם לאנשים לדבר. מייד שלחתי מחשבות חיוביות ולא פחדתי מכלום. הם נדרשו לאפשר לנציג שלטון מקומי בבייג'ינג לראות אותנו אז התחלתי לצטט את מילותיו של המורה כדי לסלק את הרוע באמצעות מחשבות חיוביות. זה הסתיים בכך שנציגי המשטרה של השלטון המקומי שאלו אותי בקצרה רק מספר שאלות ועזבו.

במשך החודשיים של המעצר הבלתי חוקי, סילקתי קארמה במשך 12 יום. שניים מהימים האלו היו חמורים במיוחד. סבלתי מחום גבוה ואפילו לא יכולתי לשבת זקוף. אמרתי לעצמי שזה יהיה נפלא אם לא אצטרך לשבת על הספסל זמן ממושך!. באותו לילה הסוהר בא ואמר שאנחנו לא צריכים לשבת על הספסל לזמן ממושך בתור עינוי ושכולם יכולים ללכת לישון. כל האסירים האחרים מלמלו שהם בכלל לא ציפו שיקרה דבר כל כך טוב. ידעתי מה קרה והודיתי למורה בשקט מליבי על דאגתו הרחומה כלפי, מה שמאוד עודד אותי להתגבר על הקארמה והרוע. בכל פעם שנאלצתי לשבת על הספסל לפרק זמן ממושך בתור עונש בלתי חוקי הייתי מצטטת את הפא. בשקט, חלפו יותר מחודשיים. יום אחד לפני שהלכתי לישון, פושע שהיה שותף לתא המאסר הציע שאשבות רעב וחשבתי שהוא צודק. אני לא צריכה רק לשבת ולסבול בפאסיביות. עליי לצאת להבהיר את האמת ולהציל אנשים. אז התחלתי לשבות רעב, לא אכלתי ולא שתיתי. במשך שביתת הרעב שומרי הכלא היו מכים, מקללים ומאכילים אותי בכפייה בזמן שציטטתי את הפא ושלחתי מחשבות חיוביות. המחשבות החיוביות והמעשים החיוביים שלי הרתיעו את הרוע. תשעה ימים לאחר שהתחלתי את שביתת הרעב שיחררתי את עצמי ממחנה העבודה בייג'ינג.

יום אחד, ביוני 2002, פרצו לביתי סוכנים מאגף הבטחון במקום עבודתי ביחד עם קציני משטרה, עצרו אותי וזרקו אותי לכיתת שטיפת מוח. בשיעורים, השוטרים אילצו אותי לצפות בסרטי וידאו המשמיצים את הדאפא ואת המורה. ניצלתי את ההזדמנות להבהיר להם את האמת ולחשוף את הרוע. כשהמשכתי לבצע את תרגילי הפאלון גונג ולשלוח מחשבות חיוביות, השוטרים מצאו תריסר משתפי פעולה [מתרגלי פאלון גונג לשעבר שהלכו לאיבוד כתוצאה משטיפות המוח ומהעינויים]. כדי להחזיק אותי במיטה, לאלץ אותי לשבת בתנוחת לוטוס, לסובב את ידי מאחורי הגב ולקשור אותי מאחור. אחד ממשתפי הפעולה אמר: "את אוהבת לתרגל, נכון? אז נאפשר לך לתרגל לנצח. נחכה ונראה כמה זמן תוכלי לסבול את זה." כיוון שמשתפי הפעולה האלו פחדו שיחשפו לעולם החיצון הם סגרו אותי בתא קטן לבד. חשבתי על איך שחלק מהמתרגלים מסוגלים לבצע את מדיטצית הישיבה במשך יותר מ- 8 שעות אז חשבתי שגם אני מסוגלת לעשות זאת. מיד אחרי המחשבה הזו, הרגשתי שאנרגיה זורמת לגופי כמו זרם חשמלי. ידעתי שזה המורה שנותן לי כוח ולא הרגשתי שום פחד. למרות שהייתי קשורה במשך 5 שעות, לרגע לא הרגשתי כאב ברגליי. במשך הזמן הזה ציטטתי את הפא של המורה ושלחתי מחשבות חיוביות כדי לסלק את הרוע. בסוף הרדיפה שלהם לא הצליחה. אמרתי לשוטרים ולאלו שביצעו את העבודה המלוכלכת שאחשוף בוודאות את מעשי הזוועות שלהם נגד המתרגלים. הם גילו שאני לא משתפת איתם פעולה אז הם שלחו אותי לכלא.

בדרך לכלא נזכרתי בהצהרתו של המורה:

"יש שני מצבים שבהם הם לא נוגעים בתלמידי הדאפא. האחד זה שהוא איתן כסלע. הם לא מעזים לגעת בו, כיוון שהם יודעים שאם התלמיד הזה הולך בדרך נכונה ומנהל את עצמו היטב ומישהו עדיין מעז לרדוף אותו, זה לא משנה שהם הכוחות הישנים, או מה הם העקרונות הישנים, אני בוודאות גמורה לא אחוס עליהם".(סיור בצפון אמריקה ללמד את הפא)

חשבתי שפעלתי כשורה בכיתת שטיפות המוח, מבלי להסס אף לא פעם אחת, אז מדוע בכל זאת נשלחתי לכלא? כשעלתה המחשבה הזו, הבנתי מייד שזו החזקה. בשביל מה בכל זאת הגעתי לפה? אני לא פה כדי לאמת את הדאפא ולהציל יצורים חיים? עליי לפעול היטב בכל הנסיבות האפשריות ולהמשיך תמיד בטיפוח הגלוי שלי. כשהגעתי לכלא, התחלתי מייד להבהיר את האמת לשותפי לתא המאסר. תחת השפעתה החיובית של החמלה של תלמידת דאפא, לכל שותפי לתא המאסר היו מחשבות חיוביות. חלק מהאסירים אפילו קיבלו את הפא.

כשהייתי בכלא, באו לחקור אותי סוכנים ממקום עבודתי שאחראים על חקירות, ונציגים מקבוצת העבודה שלי. הם ניסו לאלץ אותי לכתוב את "כתב ההתחייבות" שלא אתרגל פאלון גונג. לעולם לא אכתוב דבר כזה. במקום זאת, הבהרתי להם את האמת תוך כדי שחיזקתי את מחשבותי החיוביות ע"י ציטווט הפא של המורה. המורה אמר:

"כתלמיד דאפא, בזמן שאתה סובל מרדיפה, מדוע לפחד מהאנשים הרעים? עיקר הבעיה הוא שיש החזקות, ולא, אל תסבול באופן פסיבי והתעמת עם הרוע בעזרת המחשבות הנכונות כל הזמן. לא משנה מה המצב, אל תשתף פעולה עם הדרישה, ההוראה, או הפקודה של הרוע. אם כל אחד יעשה כך - הסביבה לא תהיה כזו." (מתוך "המחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא הן בעלות עוצמה חזקה", יסודות להתקדמות במרץ II).

כיוון שהייתי מאוד נחושה במחשבות החיוביות שלי, הם ביקשו מבני משפחתי לללחוץ עלי רגשית. לא כושר השכנוע של אחותי ולא עייניו מלאות הציפייה של בעלי יכלו לגרום לי לפקפק באמונתי הצודקת ובנחישות שלי. אמרתי להם ממעמקי ליבי שאינני אדם חסר רגשות או אהבה. מה שאני עושה זה בדיוק בגלל אהבתי כלפיהם כולם ובדיוק בשביל אנשים כמוהם, כדי שיהיה להם עתיד נפלא. האמונה הכל כך צודקת והבלתי ניתנת להכנעה היא זו שאפשרה לי לעבור את המבחן הזה.

אחרי חודש במעצר, מתרגלת נוספת הגיעה לתא שלי ושוחחנו. היא אמרה שאנחנו לא צריכות להמשיך לסבול את המעצר הזה באופן פאסיבי. עלינו לתפוס יוזמה כדי לחנוק את הרוע, לאמת את הפא ולפרוץ מבעד לרדיפה המרושעת. הוארתי גם לעובדה שאנו לא אמורים לסבול בצורה פאסיבית. הדבר היחיד שיכולנו לעשות זה לשבות רעב כדי למחות על מעצרנו הבלתי חוקי ולדרוש את שחרורנו המיידי ללא תנאים מוקדמים. אז שתינו פתחנו בשביתת רעב כדי למחות על הרדיפה הבלתי חוקית.

ביום השלישי של שביתת הרעב קרא לי סוהר וניסה לאלץ אותי לשבת עם העקבים. אמרתי "אינני פושעת, מדוע שאשב על ברכיי?" השוטר בעט בי באכזריות וסטר על לחיי. באותו רגע ראיתי קרן אור מנצנצת מידו של הסוהר. לא הרגשתי שום כאב על פניי. כשהסוהר ראה שאני עדייין לא מתיישבת על עקביי הוא צבט את שפתיי. למרות שלא הרגשתי כאב השפתיים שלי התחילו להתנפח. ידעתי שזה המורה שמגן עליי וסובל את זה במקומי. התחלתי לצטט את הפא של המורה כדי לחנוק את הרוע.

"כתלמידי דאפא, מחשבותיכם הנכונות הנחושות לא ניתנות לערעור לחלוטין, כי החיים המחודשים שלכם בדיוק נוצרים בתהליך תיקון הפא." (מתוך "הדאפא הוא מוצק ולא ניתן להשמדה", יסודות להתקדמות במרץ II).

כעבור זמן מה, סוהר נוסף פקד עלי להתאים את עצמי לשרשרת הגדולה ביותר ששקלה 18 ק"ג. באותו ערב גם נכבלתי באזיקים ובשרשראות למיטת מתכת. בתנוחה הזו, לא הותר לי להשתמש בשרותים. הם הענישו גם את השותפות לחדר בכך שמנעו מהן את כל החפציים האישיים שקיבלו מבני משפחותיהם ומקרוביהם כמו מזון נוסף, טלוויזיות וכדומה. אך אף אחת מהשותפות לא האשימה אותי. להיפך, הן ניסו לעזור לי.

הסוהרים התחילו להאכיל אותי בכפייה ביום הרביעי. מעולם לא שיתפתי פעולה עם הרוע. אם הקאתי הם היו מאכילים אותי בכפייה שוב ושוב כדי לענות אותי. הם ניסו להאכיל אותי פעמיים ביום ולאחר מכן הם שוב היו קושרים אותי באזיקים למיטה כך שבכלל לא יכולתי לזוז. בערב של היום השישי לאחר שהתחילו להאכיל אותי בכפייה הם שלחו אותי חזרה לכלא לבדיקה רפואית. התוצאות לא היו טובות אז הם התחילו להאכיל אותי ישירות לווריד. ברגע שיצאו משכתי את המחט מחוץ לווריד שביד. אחרי שחזרו הם שוב הכניסו אותה. לא שיתפתי איתם פעולה אז הם סטרו לי. אז שוב ראיתי קרן אור בהירה מנצנצת מידו של הסוהר. ידעתי שהמורה לצידי. החלטתי לשלוח מחשבות חיובית כדי לסלק את הרדיפה המרושעת נגדי וביקשתי מהמורה לחזק אותי.

בלילה השביעי נלקחתי לבית החולים ונאלצתי לקבל הזנה תוך וורידית. בבוקר היום השמיני הם שפטו אותי באופן בלתי חוקי לתקופה של שנתיים במחנה עבודה. נשלחתי למאסאנג'יאה, מחנה העבודה הידוע לשימצה. בדרך לשם כל הזמן ציטטתי את הפא, שלחתי מחשבות חיובית כדי לסלק את הרוע ושללתי לחלוטין את הרדיפה שנכפתה עליי ע"י הכוחות הישנים. כתוצאה מכך, כשהגעתי למאסאנג'יאה הצוות הרפואי ביצע בדיקה רפואית מהירה בלבד וסרב לקבל אותי. השומרים נאלצו לקחת אותי חזרה וסחטו ממשפחתי 4000 יואן כדי לשחרר אותי.

אחרי שחזרתי הביתה השוטרים לקחו מידיי את כל ספרי הדאפא, הקלטות וחומרי דאפא נוספים. הם סחטו מבעלי 1000 יואן ואיימו שאם הוא לא יכול לתת להם את הכסף הם לא יאשפרו לו ללכת לעבוד.

במשך ארבע השנים של תיקון הפא לא נפלתי תחת הלחץ העצום הזה. אימתתי את גדולתו של הדאפא, את העובדה שלא ניתן להשמידו וגם הרגשתי את עומקו של הדאפא. טיפוח הוא עניין מאוד רציני. חשתי כבוד על היותי תלמידת תיקון פא. כשאתחיל את מסלול הטיפוח העתידי שלי אשתמש במחשבות החיוביות ובמעשים של ישויות אלוהויות כדי לבצע היטב את שלושת הדברים שהמורה קרא לנו לעשות כדי למלא את משימתינו הגדולה, הקדושה וההיסטורית לדאפא שהופקדה בידינו.