להרפות מהאנוכיות ולהתמוסס בתוך הפא

(Minghui.org)

כאשר אני קורא ב-clearWisdom.net את אשר מתרגלים כתבו אודות אנוכיות, איני יכול אלא לשאול את עצמי: האם הקדשתי את עצמי, כולי לחלוטין, כשאימתתי את הפא?. בהסתכלות לתוככי עצמי, גיליתי שהיה עלי לחפור ולהוציא את החזקותי משורשיהן.

אני נזכר בסיפור על האישה הקשישה והענייה : יום אחד, שאקימוני היה צריך לתת הרצאת פא. הרבה מאמינים הביאו שמן לתאורת העששיות בלילה. האישה הענייה הזו שמעה על ההרצאה אך היתה לה רק פרוטה אחת בכיסה. והמוכר סירב למכור לה שמן בעבור סכום כה פעוט. האישה הציעה להחליף את הג'קט שלה עבור שמן. אבל המוכר עמד עדיין בסירובו. ואז חתכה האישה תלתל משערות ראשה בתמורה לשמן. ואז באי רצון, נתן לה המוכר כמות קטנה של שמן ואמר לה, כי אכילת שמן לא תמלא את בטנה, וכי היא עדיין תשאר רעבה. האישה אמרה לאיש : "אני אהיה בסדר. אני בת מזל על שנולדתי בזמנו של שאקימוני, וכדי לתת לו כבוד, הבאת השמן הוא דבר של מה בכך".

כששאקימוני היה צריך להתחיל להרצות, האישה הזקנה הדליקה את עששית השמן שלה והתיישבה לשמוע את ההרצאה. מכשף אחד הגיע כדי לשבש את המאורע והשתמש בכוחותיו כדי לכבות את כל העששיות. לפתע הרוח נשבה בחוזקה כשהיא מרימה ומעיפה חול וחלוקי אבן. שאקימוני המשיך בהרצאה, אבל המאמינים נבהלו. האישה הקשישה כרעה ברך והתפללה בשקט. כל העששיות כבו פרט לאחת---  העששית של האישה הקשישה עדיין האירה בבהירות. המכשף ידע שדרכו לא תצלח ועזב. למרות שהאישה הקשישה היתה חסרת-כל, מחשבתה הנכונה והצודקת היתה טהורה וחסרת אנוכיות.

כיום, פאלון דאפא מופצת ברחבי העולם להצלת יצורים חיים. מתרגלים רבים ביבשת סין מוצאים עבודה כדי להרוויח קצת כסף, לאחר תשלום ההוצאות עבור הצרכים המצומצמים לחיי היום יום, לא נשאר הרבה. הם חיים בחסכנות, כדי לחסוך כסף ולשלם עבור החומרים עבור ייצור שלטי הדאפא, הדפסת דפי העובדות אודות הדאפא  ולאמת את הדאפא. הם באמת התמוססו בתוך הפא. מעשיהם ומחשבותיהם הנכונות, ומעשי הגבורה מעוררי ההשראה שלהם מספיקים כדי להפחיד את הרוע.

אשתי ובני גם מתרגלים פאלון דאפא. בהשוואה לחברינו המתרגלים האחרים, ההכנסה שלנו היא די טובה. בכל אופן, נטייתנו היא להניח יותר כסף לחיסכון, ולהשתמש בפחות כסף לאמת את הפא. אנחנו מקווים לחיות בסיגנון חיים נוח וגם לטפח את הדאפא באותו הזמן. אנחנו מתיחסים לאחריות של מתרגלי דאפא עם מנטליות של אנשים רגילים. זה כמו, לרצות להגיע להארה מבלי לוותר על ההחזקות שלנו. כמובן שעלינו לעשות את מיטבנו בחברה האנושית הרגילה מבלי להיות קיצוניים. בכל אופן היסוד להלך רוח זה הינו אנוכיות. כל מיני מחשבות אנוכיות מאכלות את אמונותי הנכונות, מפריעות לי לוותר על הרגשנות כלפי משפחתי, ומונעות ממני להיות רחום. ביסודו של דבר האם אין זה מראה שאמונתי בדאפא אינה יציבה? האם אין זה אי וויתור על ההחזקה של חיים ומוות?.

להיות מתרגל דאפא בתקופת תיקון הפא זה גם דבר מכובד וגם נפלא. אני מהרהר במחשבות אלו: האם הגעתי לרמות הנדרשות להיות מתרגל דאפא? האם אוכל לעמוד לפני המורה מבלי לחוש בושה? האם אוכל לעמוד לפני כל היצורים החיים המחכים להצלה, בלי להתחרט? אינני יכול להשאר בלתי רגיש יותר, אסור לי לאכזב את המורה, במאמצי חמלתו להציל אותנו. מעתה ואילך עלי להחמיר עם עצמי, באמת לנקות את עצמי, ולהתמוסס לתוך הפא במעשי, במחשבותי, ובמילותי.