שיעור שנלמד מ"שאננות בטיפוח"

(Minghui.org)

בטיפוח שלי תמיד החזקתי בדעה שהשין-שינג שלי (טבע הלב, אופי מוסרי) משתפר מהר יותר יחסית לאחרים. בעת התמודדות עם קונפליקטים בטיפוח האישי יכולתי תמיד להתייחס לזה בשעשוע. גם חשבתי שיש לי הבנה מהירה ועמוקה יותר של הפא.

אחרי 1999 הרגשתי שמצב הטיפוח שלי הפך ליותר ויותר טוב. הייתי מלא בחמלה. כל מי שפגש אותי העיר: "אתה כל-כך אדיב". מתרגלים עמיתים גם אמרו: "טיפחת באמת טוב". ככל שהזמן עבר גם הרגשתי יותר "שבע רצון מעצמי". למרות שאמרתי לאנשים לשים יותר לב ללימוד הפא (עקרונות היקום), הרגשתי שאני עצמי טיפחתי כל-כך טוב שאני כבר נמס בתוך הפא וזה בסדר בשבילי ללמוד פחות. למעשה, בנקודה זו כבר סטיתי מהפא. בזמנו הרגשתי שהייתי די טוב, והכרת ה"עצמי" שלי גם הייתה מאד ברורה. לא הבנתי שהכל ניתן לנו ע"י הפא.

ב- 2000 נתקלתי ביותר ויותר קונפליקטים. אפילו הרגשתי שזה מוזר. למה היו כל-כך הרבה קשיים? התייחסתי אליהם כאל הפרעות שהיו צריכות להיות מסולקות, במקום לראות אולי אני עצמי הבעיה. לאחר מכן כשנתקלתי בבעיות פשוט פעלתי עפ"י הרגשות שלי. הדוגמא הברורה ביותר היא שבמשך זמן ארוך לא ידעתי מה אני קורא כשאני לומד את הפא. אפילו לא הרגשתי שמשהו היה לא בסדר עם הפרעה חזקה כזאת. עדיין האמנתי שמצב הטיפוח שלי היה די טוב.

בספטמבר 2001, הרדיפה נגד הפאלון דאפא השפיעה עליי. עדיין לא הבנתי שהבעיה שלי הייתה בגישה כלפי לימוד הפא ובהבנתי הבסיסית את הפא. לקחתי את הדרך הלא נכונה בהתמודדותי ברדיפה. אחרי ששילמתי את המחיר וחשבתי על זה שוב, קלטתי לבסוף את השורש שגרם לבעיה שלי. כשהמאסטר דיבר על ה"בחירה" ועל חשיבות לימוד הפא, בהרצאה: "המסע לצפון אמריקה ללימוד הפא", מאד נגע בי כל מה שהמאסטר נתן לנו. מה יכול להיות כל-כך מיוחד בנוגע לעצמי? המחשבה הכי קלה בכיוון הזה יכולה להיות מנוצלת ע"י הרוע. השיעורים שלמדתי הם עמוקים. אנו כל-כך חסרי משמעות בפני הפא והמאסטר העצומים. כל מה שיש לנו ניתן לנו ע"י המאסטר והפא.