לפתוח את הלב

פעם חשבתי שכשצצות בעיות או דברים שקשה להתגבר עליהם, אז זה הטיפוח שלי, ואני צריך להסתכל פנימה עד שאני אבין מה קורה. לפעמים הייתי נתקע במצב שבו לא הייתי מבין מה קורה איתי, אבל לא הייתי רוצה לבקש עזרה ממתרגלים אחרים, כי חשבתי שזה הטיפוח שלי, ושזה דברים שאני צריך להבין בעצמי.

אבל כשהייתי משתף מתרגלים אחרים ומדבר איתם על זה, בדרך כלל הם היו עוזרים לי מאוד לראות איפה הבעיה, ולאחר שיחת טלפון קצרה של כמה דקות מצב הרוח שלי היה משתפר מאוד, יכולתי לראות דברים יותר בבירור, לסלק את ההפרעות שהיו לי, ולהתחיל לסלק את ההחזקה שעצרה אותי זמן רב. מה בעצם קרה? זה לא שהמתרגל העמית פתר לי את הבעיה, או ויתר בשבילי על ההחזקה, או התעורר בשבילי... בעצם, הוא רק עזר לי בכך ששימש כמראה, ושיקף לי את את ההחזקות שלי ועזר לי לראות אותן. זה לא שאם דיברתי על זה עם מתרגל אחר, אז זה כבר לא הטיפוח שלי, אלא זה בדיוק היה התהליך של להסתכל פנימה, דרך שיתוף התנסויות.

לאחרונה מתרגלת עמיתה כתבה לי מכתב עם כמה הבנות שלה ובקשה תגובה כנה. לא חשבתי לענות בהתחלה, אבל כשראיתי שהיא מבקשת תגובה, לחצתי מיד על Reply. לא ידעתי בכלל מה אני הולך לכתוב. התחלתי להתייחס למכתב שלה, כתבתי לה באיזה נושאים היא פקחה את עיני. התחלתי לכתוב הבנות שלי לגבי כמה נושאים שהיא דיברה עליהם. הן לא היו ברורות בכלל, אבל לא היה לי איכפת איך יראה המכתב כי זה היה מכתב אישי לה (ופה אני רואה את ההחזקה שלי ל"מה יחשבו עלי...") והמשכתי לכתוב. תוך כדי כתיבה לפתע התבהר לי הנושא ויכולתי לראות בבירור איפה הבעיה שלי. בתחילת הפיסקה שאלתי שאלה מסויימת. תוך כדי הכתיבה הדברים התבהרו לי בראש, בסוף הפיסקה כבר כתבתי תשובה לשאלה.

כלומר, כשאנחנו מדברים על החזקות שלנו או כותבים עליהן ומשתפים עם מתרגלים אחרים, זה יכול ממש לעזור לנו ולהם – בתהליך שבו אנחנו מבטאים את הבעיות ההחזקות נחשפות מאליהן, ובנוסף אנחנו מקבלים "מראה" מהמתרגלים העמיתים.

להתייחס אל עצמנו כאל תלמידי דאפא

אלה הן הבנות שלי שנבנו תוך שיחות עם מתרגלים שונים, וממש התבהרו והופנמו באותו מכתב שכתבתי למתרגלת העמיתה. אנחנו הרבה פעמים מתייחסים אל עצמנו כאל בני אדם רגילים עם צרכים של בני אדם רגילים. ברגע שאנחנו עושים את זה אנחנו פותחים פתח לכוחות הישנים, וכאילו קוראים לרוע להכנס, ואז מגיעות הפרעות רבות. לפי ההבנה שלי הכוחות הישנים רואים שאנחנו מתייחסים לעצמנו כאדם רגיל בנושא מסויים, ומפריעים בדיוק בנושא הזה בתירוץ של לבחון אותנו בנקודות שאנחנו חלשים בהם.

אם אני חושב שבגלל שאני עייף אז אני צריך ללכת לישון, אז אני מתייחס אל עצמי כאל אדם רגיל. אני אוכל גם לישון הרבה שעות בלילה, ולא להספיק שום דבר משלושת הדברים שתלמיד דאפא צריך לעשות, ולהיות עייף כל היום. זה מה שקרה לי. גם בשעות העבודה הייתי עייף ולא תיפקדתי. לא הספקתי לקרוא, לא הספקתי לתרגל ולא הספקתי לעשות עבודות דאפא. גם לא הייתי מצליח להתעורר לשליחת המחשבות בבוקר, למרות שבכל אופן הייתי צריך להתעורר רבע שעה לאחר מכן. גם כשהייתי קורא תמיד הייתי נרדם.

אבל ברגע שהבנתי שאני תלמיד דאפא ויש לי צרכים אחרים, והפנמתי את זה, זה התחיל להשתנות. זה עוד לא הספיק, והייתי צריך ממש להתנגד לתכנונים של הכוחות הישנים שרוצים שאני אלך לישון. שלחתי גם הרבה מחשבות נכונות בשביל לסלק את זה. כך יכולתי לעבוד לילה שלם בלי להרגיש עייפות. בשלב מסויים הרגשתי שאני עדיין עירני, אבל גופי התעייף מאוד. החלטתי לתת לו מנוחה, מתוך מחשבה כזאת: "אני תלמיד דאפא. יש לי הרבה דברים לעשות עכשיו, אבל יש לי גם עדיין את הגוף האנושי הזה, אז אתן לו מעט מנוחה, ואחזור לעשות את מה שצריך." נשכבתי על המיטה ועצמתי את העיניים.  לא נתתי לג'ו-אי-שה ממש להיעלם, אלא השארתי אותו עירני. ישנתי מעין שינה מודעת, וכעבור רבע שעה קמתי בטבעיות וחזרתי לעבוד. הרגשתי עירני מתמיד. אני לא זוכר שינה שנתנה לי כל כך הרבה מרץ. יכולתי להמשיך לעבוד במרץ, וגם יכולתי לקרוא בלי להרדם או להתעייף. גם למחרת בעבודה הייתי מלא מרץ ויכולתי לתפקד טוב. גם יכולתי לראות הרבה החזקות שהיו לי בעבודה ולסלק אותן במשך היום. הייתה הרגשה של מעין עירנות גדולה – יכולתי לראות מה לא עשיתי טוב עד היום בעבודה, ויכולתי לראות בכל דבר קטן שעשיתי איפה ההחזקות ומה צריך לסלק. אבל אני מגלה שבשביל לעבור בלילה את העייפות המדומה הזאת זה לא פשוט. דבר שקורה לי בזמן האחרון זה שאני נכנע לה, ונשכב "לרגע" במיטה. ברגע שעשיתי את זה, זה אבוד – הכרתי בתכנון של הכוחות הישנים, ואני מיד נרדם עד הבוקר, וגם בבוקר אני לא מצליח להוציא את עצמי מהמיטה. אם אני נחוש מאוד, וסובל את העייפות הזאת אבל לא מוותר לעצמי, אז ברגע שאני עובר את זה, זה כבר לא חוזר, וההפרעה הזאת נשחקת – ניצחתי אותה ועכשיו היא הובסה.

ממש אותו הדבר עם אוכל. כשאני אוכל מתוך תשוקה לאכול, אני לא מפסיק להיות רעב, וכשאני בא ללמוד, לתרגל, לשלוח מחשבות או לעשות עבודת דאפא כלשהי, הרעב ממשיך להציק לי, ולא נותן לי לעשות את מה שאני רוצה, ואני כל הזמן רוצה לחזור לאכול עוד משהו. זה ממש משמש כהפרעה.

אבל כשאני לוקח מעט אוכל, ואוכל בלי תשוקה, מתוך המחשבה שבכל זאת יש לי עדיין את הגוף האנושי בחברה האנושית הזאת והוא צריך מזון, אבל עצם האכילה לא מעניינת אותי, אז אני נעשה שבע להרבה שעות אפילו רק מפרוסה אחת עם חמאה, והרעב לא מטריד אותי. בזמן האחרון כשאני חוזר מהעבודה תוקף אותי רעב חזק. אני אוהב לרדת לתרגל בפארק בשעות האלה כל עוד יש אור ויש עוד אנשים שמסתובבים בפארק, ואחר-כך אני מחלק להם עלונים. אם אני נכנע לרעב הזה, אז הכרתי בתכנון של הכוחות הישנים, ונפלתי בנושא הזה. אני מתחיל לאכול, ולא מפסיק להיות רעב. אחר כך הזמן עובר מהר מאוד ואני לא מספיק לעשות כלום וגם בשליחת המחשבות אני לא מצליח להיות צלול. אבל אם אני לא מכיר בתכנון הזה, ומכיר בזה שהרעב החזק הזה הוא הפרעה, והוא לא אמיתי, אני יורד לתרגל, ומהר מאוד הרעב נעלם, ולא יכול יותר להפריע לי. אחר כך גם כל המשך היום נראה אחרת.

גם בעבודה ראיתי שכשאני מתייחס לעצמי כאל אדם רגיל, אז גם כל היום שלי בעבודה הוא כמו של אדם רגיל – אני מתעייף נרדם, לא מספיק כלום מתעצבן, נלחץ ואפילו מגיע למצבים קיצוניים של להציק למישהו. זה קורה כשאני מנסה שיהיה לי הספק יותר טוב מתוך החזקה של התפארות, כשאני נגרר לשיחות לא הולמות או רכילויות, נסחף עם רגשות שונים, מרשה לעצמי לפתח קנאה באיזה נושא. אבל כשאני מתייחס אל עצמי כאל מטפח, ויודע שלכל פעולה שאני עושה יש את המטרה של להציל יצורים חיים, וגם ההספק בעבודה לא מדאיג אותי, אלא אני רק עושה את העבודה בראש צלול, אז דברים נראים אחרת. אני מספיק הרבה יותר, אני לא נלחץ, וכל העבודה נעשית הרבה יותר טוב. וגם מגיעות לי הרבה הזדמנויות להבהיר את האמת או לספר לאנשים על פאלון דאפא. זה גם קשור לנושא של להיות תמיד עירני עם ג'ו-אי-שה חזק, ולשים לב לדברים – לא לתת לכוחות הישנים לנצל פרצות, ולא לתת לעצמי לפעול מתוך החזקות.

לכתוב התנסות

עד לא מזמן היו לי כל מיני מושגים על למה לא לכתוב ההתנסות. כל מיני מחשבות כמו – "ההבנה שלי עדיין לא מושלמת, אחכה עד שאעבור את הנושא הזה עד הסוף בכדי שההתנסות שלי תהיה מושלמת, כרגע אין לי עדיין הבנה ברורה בנושא." אבל גיליתי שדווקא תוך כדי כתיבה, ההבנות משתפרות מאוד וגם מופנמות הרבה יותר טוב. וגם מתרגלים אחרים יכולים לעזור לי ולהגיד את הבנותיהם בנושא. לארגן את ההתנסויות וההבנות באופן ברור זה לוקח זמן – אבל מצד שני זה גם עוזר לארגן אותן טוב בראש. המחשבה של "אין לי מה לכתוב" – אבל איך זה יכול להיות? הרי על כולנו עוברים המון דברים, כולנו מוותרים על החזקות, וכולנו מטפחים, זה בא מתוך החזקות וחוסר רצון להיפתח. "מה אחרים יחשבו" – ההחזקה הזאת לשם – אבל לא עדיף דווקא שאחרים יראו את הצדדים בי שדורשים שיפור, ויעזרו לי לראות אותם, במקום שאני אטאטא אותם מתחת לשטיח? ועוד כל מיני מחשבות כאלה.

זה מועיל לי, זה מועיל למתרגלים אחרים, אז למה אני מחכה?

אלה רק ההבנות שלי מהרמה המוגבלת שלי. אשמח מאוד לקבל הערות ותיקונים.