התנסותי בסילוק מחלות בעזרת מחשבות נכונות

(Minghui.org)

אני מתרגלת פאלון גונג, בת 55, מהעיר ג'אנג-צ'יו, מחוז שאנדונג. התחלתי לתרגל פאלון גונג בשנת 1998, והשתניתי מאדם חולה לאדם בריא. היום אספר לכם על נס שקרה לי לאחרונה. מושגי האנושיים הביאו אותי כמעט לסבל קטלני, ורק מחשבות נכונות עזרו לי לעבור את המבחן הזה.

בכפרי ישנם למעלה מעשרה מתרגלי פאלון גונג. רובן נשים מבוגרות בגילים 60 ו- 70 שנה. במשך השנתיים האחרונות נפגשנו כל ערב ללימוד הפא, לתרגול ולשיתוף התנסויות מהטיפוח. אנחנו שבות לבתינו בחצות הלילה, לאחר שליחת המחשבות. ביתי נמצא במרחק די גדול מהמקום בו אנו נפגשות. ולכן בדרך כלל אינני הולכת לישון לפני השעה אחת לפנות בוקר.

ב-11 באוקטובר 2004 הייתי עייפה מאד ומנומנמת, והחלטתי ללכת לישון מוקדם ולדלג על פגישת הערב של פאלון דאפא. רציתי לקרוא את "ג'ואן פאלון" אבל הייתי רדומה מכדי להתרכז. קראתי במשך כחצי שעה והחלטתי להפסיק, ללכת לישון ולגמור לקרוא את הפרק למחרת בערב. הלכתי לישון בשעה 9 בערב. בשעה 2 לפנות בוקר ניסיתי להסתובב במיטה אבל מצאתי קושי לעשות זאת, חשתי כאב בלתי נסבל בגבי. ופשוט לא יכולתי להמשיך לישון אותו הלילה, למרות שחשתי כי אני זקוקה למנוחה. לא יכולתי לעשות דבר נגד זה.

למחרת היום, אחייני רצה לקנות ריהוט, אבל טען שאינו יכול לעשות זאת ללא עזרתי. הצטרפתי אליו באי רצון. בדרך חזרה, הכאבים העזים כמעט ומנעו ממני להגיע לביתי. ועדיין לא הבנתי שה"ידיים השחורות" של הכוחות הישנים מנצלים אצלי את הפרצות. לא עלה כלל בדעתי שהם מפריעים לי ורודפים אותי. לאמיתו של דבר לא היו לי את המחשבות הנכונות המדויקות באותו זמן, וכלל לא התנגדתי לתכנונים של הכוחות הישנים, ולכן גם לא סילקתי מיד את ה"ידיים השחורות" והרוחות הרקובות במימדים האחרים. זה גרם להם לרדוף אותי, ואני, כמעט ונתפשתי במלכודת מוות.

כאשר שכבתי במיטה עלו בי מושגי אנוש ומחשבות רבות, "אם אפול למשכב מי ישגיח על נכדי? ומי יבשל? לכן החילותי לחשוש ובקשתי מבעלי לעשות לי עיסוי. הוא הפשיל את שרווליו והחל ללחוץ בחוזקה. חשתי בכאב עז וצעקתי "אל תלחץ, משהו אינו כשורה". חשתי כאילו גבי נלחץ לצד השני. ביקשתיו "האם תוכל ללחוץ בזהירות את הצד הזה". הוא לחץ שוב בחוזקה, ואני חשתי את כל גופי מתמוטט. ההרגשה הייתה כאילו שיתוק אחז בי, ואני חששתי שאיהפך לנכה. המחשבות שרצו במוחי היו כמו "זהו הסוף", ואני פחדתי באמת.

שכבתי במיטה בלא יכולת לזוז, לא יכולתי לאכול או לשתות. פניי היו חיוורים וגופי מכוסה זיעה. חברות מתרגלות ביקרוני כל יום. חלק מהאנשים ביקשו ממני לראות רופא, ובניי דחקו בי להתאשפז בבי"ח. ואני אמרתי לכולם, הכול בסדר אחזור לאיתני אחרי שלושה עד חמישה ימי מנוחה. כך המשכתי לסבול. ביום הרביעי, כבר אכלתי חצי קערית דייסה. בלילה ההוא היו לי כאבי בטן עזים, וסבלתי מפליטת גזים. יכולתי לחוש את בועות הגזים כשהם עוברים דרך בית החזה ונפלטים דרך גרוני, כמעט ונחנקתי. הרגשת האי נוחות בזמן זה אינה ניתנת לתיאור. לא יכולתי ללכת לשירותים להטיל את מימיי ועשיתי זאת במיטתי. כל דבר צף לפני עיניי וכל דבר שראיתי נראה כפול. נראה היה כאילו כל חיי דועכים. בחצות, לא הייתי מסוגלת לסבול יותר, ולפתע נזכרתי במורה, וצעקתי בתוך לבי "המורה, אנא הציל אותי מהר, הצל את התלמידה שלך!". אינני זוכרת מתי נרדמתי.

היה זה כבר היום החמישי לסבלי. נשארתי במיטה לאחר ארוחת הבוקר, מתרגלת מבוגרת באה אלי לביקור. מיד כשהגיעה אמרה: "את עדיין במיטה! קומי מהר ושילחי מחשבות נכונות!". לא יכולתי לזוז. איך יכולתי לקום? אבל מיד הבנתי כי מחשבה זו אינה נכונה. דחקתי בעצמי: "אני חייבת לקום, אני חייבת לקום!". תמכתי את גופי בשתי ידיי, והתאמצתי בכל גופי. כל גופי היה ספוג זיעה, אבל לבסוף הייתי מסוגלת להשען על גב המיטה. התאמצתי לשלוח מחשבות נכונות במשך עשר דקות. הייתי חייבת לסלק את ה"ידיים השחורות" והרוחות הרקובות שהתערבו ורדפו אותי. השעה הייתה 09.00. אחרי ששלחתי מחשבות נכונות הייתי מסוגלת לשבת. שלחתי שוב מחשבות נכונות ב-10.00. כאשר המתרגלת המבוגרת ראתה שאני מסוגלת לשבת ישר אמרה: "ביקשתי ממישהו שיבוא לקחת אותך, בואי נלך ללמוד עם קבוצת הלימוד, בצד המערבי של הכפר".

אני גרה בצידו המזרחי של הכפר, והמרחק לצידו המזרחי של הכפר הוא בערך שלושה מיילים. לכן אמרתי לה "אנא אל תבקשי מאחרים לקחת אותי. אין אנו רוצים לגרום לרושם שלילי על הדאפא. אני יכולה ללכת בעצמי. לכי את קודם, אני אבוא לאחר שאחפוף את שערי ואחליף את בגדיי". בקשתי מכלתי לעזור לי לקום ולחפוף את שערי. בעלי שמע שאני הולכת ללמוד את הפא בצידו המערבי של הכפר. הוא היה מודאג ושאלני " איך את יכולה ללכת במצבך?". אמרתי לו שאני בסדר וביקשתי ממנו שיביא את האופניים לחזית הבית. הוא רצה לקחת אותי לשם אך אני סירבתי לקבל את עזרתו.

יצאתי מדלת החזית כשאני נתמכת בקיר והתחלתי לדחוף את האופניים. איבדתי את השליטה על רגלי הימנית. חוויתי סימפטומים של שבץ. רגליי לא היו יציבות. לקח לי כחצי שעה לצעוד 300 מטרים. הבטתי בשעוני, השעה הייתה 20 דקות לפני 12.00. איך אוכל להגיע לשם בזמן כדי לשלוח מחשבות נכונות? ידעתי שעלי לרכב על אופניי. במחשבה זו הנחתי את רגלי על דוושת האופניים בלי כל היסוס. לפניי הייתה גבעה תלולה. בדרך כלל, היה עלי לדחוף את האופניים במעלה הגבעה, אבל הפעם חשתי שמישהו דוחף אותי מאחור, ולא הייתי זקוקה לכוח כה רב כדי להגיע לפסגה. לפתע, בלי שהבחנתי בזאת, הגעתי למקום המפגש. למתרגלות הייתה הרגשה נעימה כשראו אותי. בתוך השער, היו שלוש קומות. אשת אחייני רצתה לעזור לי, אבל עצרה את עצמה, ובמקום זאת עודדה אותי, "דודה, בואי ועלי!", אמרתי "עולה!", וצעדיי היו יציבים כשעליתי שלוש קומות של מדרגות.

הגעתי בדיוק בזמן לשליחת מחשבות נכונות. ישבתי על הספה כשגבי מרופד, במצב של חצי ישיבה וחצי שכיבה. פני היו חיוורות לגמרי ושערי רטוב. במשך חמשת הדקות הראשונות כשניקיתי את מימדיי, גופי נטה קדימה, אך בהדרגתיות הצלחתי לשבת ישר. איך שהחזקתי את ידי לפני בית החזה (תנוחה במהלך שליחת המחשבות הנכונות - המת'), חלקו העליון של גופי התיישר, כאילו מישהו משך אותי למעלה. וכשהתיישבתי זקופה חשתי כי הכוח שעזר לי, נותן לי להמשיך בעצמי. לאחר 15 דקות של שליחת מחשבות, לפתע יכולתי לעמוד, גבי לא כאב יותר, ושוב הייתה לי שליטה על רגליי! עשיתי סיבוב בחדר. "ראו, אני בסדר כעת" חברותיי המתרגלות היו עדות לשינוי הפלאי, ודמעותיהן זלגו בחוותם את חמלתו האדירה של המורה ואת הכוח העצום של הדאפא.

באותו אחה"צ היה מתוכנן ללמוד את הפא עם מתרגלים מהכפר השכן. חברותי המתרגלות היו מודאגות עדיין ממצבי והציעו שלא נלך לשם, אלא נשאר בכפרנו ונלמד את הפא. ואני השבתי להן "לא, הבה ונלך כולנו". מישהי הציעה לקחת אותי על אופנוע, אבל אני עמדתי על זאת שארכב על אופני. מקום המפגש היה כ-4 מיילים מהמקום בו היינו. היה עלינו לעבור אגם ולעלות על גבעה. להפתעתנו הייתי המהירה בין כולנו. זה היה כאילו מישהו דחף אותי מאחור.

משפחתי וכל שכנינו היה עדים למקרה זה. הם ראו איך הייתי רתוקה למיטה וראו שלא יכולתי לזוז בבוקר, והייתי במצב נורמאלי בצהריים. זה היה כאילו דבר לא התרחש. כעת הם משוכנעים שפאלון גונג הוא על טבעי.

לאחר שעברתי מבחן זה, הסתכלתי פנימה לפי עקרונות הפאלון גונג. הרגשתי שמבחן זה לא היה צריך להתקיים. הבנתי שאני עדיין מחזיקה במושגי אנוש, וה"ידיים השחורות" תפשו את היתרון בגלל הפרצות שהיו בי.

הבנתי כעת שלא היה עלי להישאר במיטה בעת שהתחלתי לסבול. הייתי צריכה להבין שזו לא מחלה, אלא ה"ידיים השחורות" שהפריעו ורדפו אותי. היה עלי לסלקן אז, בעזרת מחשבות נכונות. במקום זאת, נשארתי במיטה וסבלתי בשקט. זה היה קבלת התכנונים של הכוחות הישנים. כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שלא הייתי צריכה לבקש מבעלי שיעשה לי עיסוי. האם לא התייחסתי למצוקתי כאל מחלה רגילה? מה עוד שחשבתי מחשבות לא נכונות: " משהו לא כשורה" ו "זהו הסוף".

המורה אמר:

"אמרנו שטוב או רע באים ממחשבה אחת של האדם וההבדל במחשבה האחת הזו יכול להביא לתוצאות שונות." (ג'ואן פאלון)

בתהליך הסופי הזה של תיקון הפא, המורה אמר לנו שמתרגלים...

"החל מעכשיו, במיוחד תלמידי הדאפא בסין, מתרגלים חדשים וותיקים, מניחים את הלבבות האנושיים שהם אחזו בהם במשך תקופה ארוכה ומתחילים להזדרז להציל באופן מקיף את אנשי העולם" ("הניחו את הלב האנושי, הצילו את אנשי העולם").

במחשבה אחורה, אני מבינה כיום, שעדיין היו בי החזקות של עצלות ורדיפה אחרי נוחות. רציתי "לנוח שלושה עד חמישה ימים". סבלתי מתוצאות המחשבות הלא נכונות שלי, ושהייתי במיטה ארבעה ימים.

למתרגלת מקומית מבוגרת, בת למעלה מ-70 הייתה התנסות דומה. גם היא רצתה לנוח רק לילה אחד, והלכה לישון זמן קצר לאחר 9 בערב. זמן קצר לאחר שנכנסה למיטתה החלה לסבול משלשול במשך חצי מהלילה ועקב זאת לא יכלה להירדם. היא סיפרה לנו שהיא לא חושבת יותר על "מנוחה ללילה אחד".

חשתי צער רב על זאת שלא חשבתי על המורה, עד שחשתי מיואשת. מורנו הנפלא ומלא החמלה משגיח בכל רגע נתון על כל מתרגל, ועל המתרגלים לחשוב על המורה תמיד. כשהמבחן שלי התרחש, הייתי צריכה לבקש מהמורה שיחזק אותי, והיה עלי לעמוד מול האירוע עם מחשבות נכונות.

"אם לתלמידים יש שפע של מחשבות נכונות, למאסטר יש הכוח להפוך את הגאות". ( הונג-יין II )

"ביטויים מרשימים שווים לאפס כאשר מדובר בחיים ומוות, מעשים חושפים את האמת". ( " הלב המבין ") (תרגומים לא רשמיים)

רק בזמנים כאלו אנו יכולים לזהות כמה שקדנים אנו וכמה איתנים אנו בדרך הטיפוח שלנו. כשאני נזכרת במבחן זה ומה "שלא היה עלי לעשות", אני חשה צער רב, אך עדיין אני מרגישה בביטחון גם שאני נמצאת תחת השגחתו מלאת החמלה של המורה, ואני שומרת על אמונה ומחשבות נכונות איתנות!. התנסות זאת מאפשרת לי להגיע להבנה יותר עמוקה, ולהעלות את רמת הטיפוח שלי. נתתי תוקף לדאפא ע"י התנסותי האישית, והיה ביכולתי לתת רמז לאנשים רגילים על גודל כוחה של הדאפא.

אם לא הייתי מתרגלת פאלון גונג, לבטח הייתי עדיין רתוקה למיטה, בבית חולים, או אולי הייתי משותקת או משהו יותר גרוע. כל אימת שאני חושבת על מקרה זה, אינני יכולה לעצור בדמעותיי. הכרת תודתי למורנו הנפלא לא יכולה להיות מתוארת בשפת אנוש. אני יכולה רק להיות יותר שקדנית בדרכי, בתיקון הפא של המורה, ולא אכזיב את ההצלה מלאת החמלה של המורה.

ולבסוף הבה נלמד יחד את מאמרו של המורה " לסלק את הידיים השחורות עם מחשבות נכונות"

אל תתנו עוד לרוע לנצל פרצות ואל תהיו מופרעים על-ידי ההחזקות של בן האנוש. עשו היטב את הדברים שעל תלמידי דאפא לעשות ולכו היטב בקטע האחרון של הדרך. מחשבות נכונות, פעולות נכונות.