הדרך לשער

שלום ידידי המטפחים, אני רוצה לשתף אתכם במסע שלי לשער הטיפוח.

אני זוכר את עצמי בכיתה יב' אולי אפילו הרבה לפני, כשהתחלתי לחשוב מה המשמעות של חיי. לעיתים עלו בי מחשבות כמו "מה אני עושה פה? למה אני פה?" ועוד מחשבות דומות לאלו. אולי בגלל שהייתי עסוק בלימודים לא ייחסתי להן ממש חשיבות. גם אם הייתי מייחס חשיבות לא הייתי מוצא תשובה. אבל בכל זאת המחשבות האלו המשיכו לבצבץ במוחי כמו עוד טיפה ועוד טיפה.

התגייסתי לצבא 4 חודשים אחרי סיום הלימודים במשך 4 החודשים האלו המחשבות המשיכו לצוץ. באותו זמן אחי תרגל בערך שנה וחצי וידעתי פחות או יותר מה זה "פאלון דאפא", כי בכל הזדמנות שהיתה לו הוא תמיד דיבר איתי על השיטה, ניסה להסביר לי על מה מדברת השיטה ועל כל מיני עקרונות שהיו משונים לי באותו הזמן.... לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני. היו לי הרבה תגובות של חוסר הבנה כלפיו, אבל אף פעם לא דחיתי אותו מלדבר איתי.

אבל דבר אחד דחיתי אותו בעקביות במשך שנה בערך וזה לקרוא את ספר ההדרכה של השיטה. לא שלא רציתי לקרוא ספציפית את הספר הזה. העניין הוא שאף פעם לא אהבתי לקרוא ספרים. לכן גם את הספר הזה היה נוח לי לדחות. אני זוכר שיום אחד בארוחה, דיברנו על הנושא של להתמקד בשיטה אחת ולא לערבב כמה שיטות ביחד.

המשפטים המרכזיים של השיחה הזו היו בערך כך:

אחי: "אתה יודע שכתוב בספר שאסור לערבב בין שיטות. אחר-כך אתה הורס שיטה אחת על ידי האחרת ולהיפך". אני:" למה אסור? דווקא בדרך כלל כשמערבבים בין דברים יוצאת קומבינציה יותר טובה ויותר מושלמת. אתה עצמך לומד אמנויות לחימה, נכון?". אחי: "נו." אני:" אתה מערבב שתי שיטות ביחד - שיטה אחת שמתמחה בלחימה על הקרקע והאחרת בעמידה, ויוצאת קומבינציה מצויינת. אני לא ממש מבין את מה שאתה אמרת. זה דווקא מסתדר לי טוב שילובים בין דברים".

למעשה מה שהבנתי אז הוא כמו שהמאסטר אמר בספר "ג'ואן פאלון":

"מהרמה וממצב המחשבה ונקודת המבט של האנשים הרגילים, לא ניתן להבין דברים אמיתיים." ("צ'יגונג הוא תרבות פריהיסטורית")

אז כך שוחחנו כל הזמן וכך דחיתי את הספר כל הזמן.

הגיע יום הגיוס ואולי בגלל הלחץ שעברתי במשך ה- 4 החודשים הראשונים שלי בצבא לא ממש הגיחה המחשבה שליוותה אותי תמיד על משמעות החיים. הזמן עבר ואני הייתי בצבא כבר חצי שנה. בזמן זה שוב הופיעה אצלי המחשבה הזו והפעם ממש בחוזקה. אני זוכר אותה די טוב כך שאני זוכר פחות או יותר איך זה הלך.

בהיתי בנוף מחוץ לחלון חדרי. בהיתי בזווית של השמיים וחשבתי לעצמי:

"אוקיי, בוא נגיד ואני אהיה איש עשיר. לא סתם עשיר. הכי עשיר בעולם. האם זה ייספק אותי? האם יש לי ממה לשמוח? כי זה יספיק רק לכמה שנים. אני אהיה זקן מאוד והכסף כבר יהיה חסר משמעות. אבל רק רגע. בוא נגיד שלא רק כסף יהיה לי, אלא גם החיים שלי יהיו מושלמים ללא הפרעות. נו, אז מה? - השנים האלו יחלפו ואז אני אסתכל אחורה כאילו לא עשיתי כלום כל חיי. אבל מה עם אישה וילדים ומשפחה והשמחה הרבה שבזה? וואוו איזה אושר! – לא. כנראה שגם זה זמני. אז לא משנה מה יהיה לי בחיים. אם זה כסף, רכוש, אישה מקסימה, חיים רגועים וילדים מקסימים, משפחה מקסימה. הכל זה רגעי ויחלוף אחרי כמה שנים. אז הכל בעצם ריק ושווה לאפס, לא משנה כמה אושר ועושר יהיה לי. אפילו אם חלום זה יתממש, וזה חלום שכל בן-אדם היה רוצה להפוך למציאות. אני מרגיש שהעולם הזה ממש ריק. אז מה אני עושה פה? מה אני עושה פה?! האם זו המטרה שלי בעולם הזה? שנים חולפות. לא משנה מה יקרה, זה יהיה ריק".

המחשבה הזו גרמה לי למין תחושה של ריקנות ועצב שאין לי כל-כך מה לחפש פה. זה לא היה דיכאון. בכלל לא. זו הייתה מין תחושה של החמצה ואכזבה ושל אולי להשלים עם המציאות הזו שזה בעצם כך.

מאוד התאכזבתי. כך המחשבה הזו תמיד ישבה לי בראש.

אני לא בטוח מתי ובאיזה מצב קיבלתי את הספר. אולי עד כמה שאני זוכר, מיד אחרי המחשבה הזו קראתי לאחי שיביא לי את הספר, או כמו שאחי זוכר, שזה היה כנראה ביום אחר, שבו בהיתי שוב עם אותה מחשבה.

אבל זכור לי ששכבתי על הספה בסלון וקראתי לאחי שיביא לי את הספר כי אני רוצה לקרוא אותו.

למעשה זה לא כל-כך חשוב. מה שחשוב הוא שקיבלתי אותו באמת ובתמים וזהו. ומה שנפלא שזהו הספר הראשון בחיי שסיימתי לקרוא. לא רק שסיימתי לקרוא, אלא גם קראתי אותו כמה וכמה פעמים. מה שלא קרה עם שום ספר.

אולי זו היתה המחשבה שהמאסטר מדבר עליה, שמרעידה את העולם של עשרת הכיוונים. אולי הפא-שן של המורה שהשגיח על אחי קרא את המחשבות שלי ועזר לי להגיע עד הלום.

מכאן ואילך זו פרשה אחרת. אני נכנסתי דרך השער. המאסטר הוביל אותי עד לשער. כל השאר תלוי בי.