(Minghui.org)

שבועון קלירוויסדום פרסם כמה סיפורים על זיכרונות מהרצאות הפא של מורינו ביבשת סין, שהעלו בי את זכרונותי שלי...

1. רכישת כרטיס - החזרת כרטיס – קניית הכרטיס שהוחזר

היה זה בשלהי יוני 1994. גיליתי שהמורה לי, מייסד הפאלון דאפא, עמד להרצות על הפא באולם ההתעמלות של בית החרושת למנועים בדאליאן וביקשתי מאחד מעמיתי בבית החרושת לרכוש לי כרטיס. סדרת ההרצאות עמדה להפתח באחד ביולי.

אך לפתע הוטל עלי, בסוף יוני, לצאת מהעיר לשם עסקים. לא הבנתי כי הייתה זו הפרעה ולכן ביקשתי מעמיתי להחזיר את הכרטיס. (אמנם) מיהרתי לחזור מנסיעת העסקים אך היה זה כבר ה- 3 ביולי.

על פי רוב הייתי מחכה לסבב ההרצאות הבא, כיוון שהמורה כבר לימד את שתי ההרצאות הראשונות. אך הפעם לא יכולתי לשבת בשקט בבית והשתוקקתי להאזין להרצאות. לכן, הלכתי לאולם הספורט מוקדם באותו ערב. הייתי נחוש לרכוש כרטיס שהוחזר, במידה ויהיה, ולהיכנס (להרצאה) ובמקרה ולא יהיה כרטיס כזה – תכננתי לעמוד בחוץ ולהקשיב. למרבה המזל, מישהו הציע לי כרטיס שהוחזר מיד לאחר שהגעתי לאולם ושמחתי מאוד. חשבתי לעצמי, עד כמה זה יכול להיות מקרי?

כעת אני מבין שהייתה זו המחשבה היקרה ששלחתי ושהמורה ארגן לי את ההזדמנות להשיג את הפא! לאחר מכן, המורה אמר במהלך ההרצאה כי לא כל אחד יכול להיכנס להרצאת הפא. כמה אנשים רצו לבוא אך לא יכלו. היה זה הקשר הגורלי שאפשר לנו להשתתף בהרצאה.

2. לפגוש את המורה פעמיים

היו כ- 2,700 מקומות באולם התעמלות אך הוא היה מלא ביותר מ- 4,000 איש שרבים מהם ישבו על הרצפה בצורה מסודרת. מאוחר יותר גיליתי כי רבים מאלה שהגיעו מחוץ לעיר לא הצליחו להשיג כרטיסים עם מקומות ישיבה. האווירה באולם הייתה מכובדת ונוחה. נכחתי בהרצאות צ'יגונג רבות אך מעולם לא הייתה לי הרגשה כזו לפני כן, ולא ידעתי מהי הסיבה בזמנו. מאוחר יותר למדתי מהרצאותיו של המורה כי היה זה שדה האנרגיה שנבע מטיפוח בפא אמיתי.

ישבתי רחוק מהבמה ולא יכולתי לראות את המורה בבירור אך הבחנתי שלא הייתה לו הרצאה כתובה כלשהי. המורה רק הוציא פתק מקופל, פתח אותו והניח אותו על השולחן, כשהוא מציץ בו מדי פעם. היה חם ביולי. על השולחן עמד בקבוק מים מינרלים אך מעולם לא ראיתי את המורה שותה ממנו.

יום אחד, זמן לא רב לאחר תחילת ההרצאה, שמעתי את המורה אומר כי עלינו להניח את המניפות שלנו, שכן ככל שאנו משתמשים בהן יותר כך יהיה לנו חם יותר ושזה לא נורא לסבול קצת, כי אם אדם יכול להשלים את הטיפוח אם רק יסבול מעט מן החום, הרי יהיה זה קל מדי .... ואז שמתי לב שהמורה מעולם לא השתמש במניפה אלא רק פתח מעט, מדי פעם, את צווארון החולצה. מאותו רגע, הפסקתי להשתמש במניפה, ובמשך עשר שנים מעולם לא השתמשתי במניפה, גם כשהיה חם מאוד.

כשהמורה העביר את ההרצאה, קולו היה רם וברור והמלים היו שלוות כל כך, קונקרטיות ובעלות עוצמה. העקרונות שהוא העביר היו עמוקים ועם זאת ברורים ומובנים. כל משפט חדר עמוק אל תוך לבי. לאחר מושב אחד, גיליתי כי השקפת העולם שלי השתנתה, כאילו המורה פתח בפני דלת. שאלות מסובכות רבות בחיי נפתרו. לא למדתי עוד צ'יגונג לשם הכושר והבריאות ועמדתי לתרגל טיפוח. תחושת האושר והשמחה הזו לא ניתנת לתיאור. זה זרח בלבי ולאחר שנים של סבל ממחלות כרוניות, חשתי כי גופי נישא מעלה.

עד אז כבר לא יכולתי שלא לרחוש למורה כבוד שהגיח מלבי בטבעיות. רציתי לראות היטב את המורה (שכולנו קראנו לו המורה לי). בסוף ההרצאה של היום הראשון, המתנתי מחוץ לשער אך לא ראיתי את המורה גם אחרי שכולם עזבו. ביום שלמחרת, כשההרצאה נגמרה, המורה אמר לנו לצאת להפסקה ושלאחריה הוא ילמד את סדרת התרגילים הבאה. מיהרתי אל החזית וראיתי שהמורה ירד מהבימה וישב בצד כשהוא משוחח עם מישהו. בעומדי כך מול המורה, לחצתי את שתי כפות הידיים אל מול החזה מתוך כבוד. (אך) המורה הסתובב רק לאחר שהורדתי את ידיי ולבסוף ראיתי אותו. הוא נראה צעיר כל כך, לא כמישהו בשנות הארבעים לחייו. הוא היה חגיגי כל כך, ועם זאת - נעים ומכובד. למרות שלא ידעתי מי היה המורה, חשתי שמחה אינסופית וזכות (גדולה) על שאני יכול ללכת בעקבות מורה שכזה וללמוד את התרגילים.

שישה חודשים מלאים חלפו והיה זה ה- 29 בדצמבר כשגיליתי שהמורה עומד להרצות שוב על הפא בדאליאן. הייתי בר מזל להצטרף למתרגל עמית שהלך לנמל התעופה כדי לקדם את פני המורה. מתוך התחשבות בלבד, מתרגלים ממרכז הסיוע לא הודיעו למתרגלים באופן נרחב (על בואו של המורה) ורק כמה מאתנו ידעו על כך. למרות זאת, המתרגלים שהגיעו לנמל התעופה מילאו את הלובי כולו. כדי לא להפריע לנוסעים אחרים, יעצנו למתרגלים לחכות מחוץ ללובי, ואף על פי שהיה קר מעט, נראה כי זה לא הפריע לאף אחד. כל המתרגלים עזבו מיד את הלובי בצורה מסודרת וחיכו לאורך שני צדי דלת היציאה. מדי פעם שאלו אותנו מי עומד להגיע לנוכח קהל גדול כל כך שבא לקבל את פניו? מתרגלים בשורה הקדמית ענו בגאווה "המורה שלנו!".

הגיעה שעת בין הערביים והשמיים היו בהירים. מטוסים נחתו אחד אחרי השני ולא העזתי למצמץ. לפתע, נדהמתי לראות ענן כתום שמטוס נכנס לתוכו ומגיח ממנו. כעשר דקות לאחר מכן, יצא המורה מהלובי כשהוא ובידו פרחים שקיבל מהמתרגלים. המורה לבש מעיל פשוט למראה, מרופד בכותנה, שחור מבחוץ עם בטנה צהובה (המעיל שנראה בדיוקן ב"הסבר תוכן הפאלון דאפא"). המתרגלים לא יכלו להסתיר את התרגשותם בראותם את המורה ומיהרו להקיף אותו. אנשים רבים שאלו בסקרנות "מיהו האיש הזה שמעריכים אותו כל כך?"

עמדתי לפני המורה, מימין לו, והייתה זו הפעם השנייה בה פגשתי בו מקרוב. צעקתי בהתרגשות "ברכות למורה לי!" והמורה ענה בחיוך "שלום ! שלום !".

לאחר מכן, כשמתרגלים נזכרו בסצנה הזו, היינו עדיין נרגשים אך גם מלאי חרטה. כיוון שהשתוקקנו כל כך לפגוש את המורה, שכחנו לחלוק לו כבוד. מאוחר יותר בטיפוח, הבנו יותר ויותר מי הוא המורה, וחשנו חרטה גדולה עוד יותר.

3. מה שחשב מזכיר המפלגה

ב- 30 לדצמבר 1994, המורה נאם באצטדיון דאליאן, שהיה הנאום האחרון ביבשת סין. באצטדיון הפנימי היו 6,600 מקומות ישיבה והתפאורה הייתה מסודרת ומכובדת. במהלך הנאום לא נשמע כל רחש, פרט לגלי מחיאות הכפיים. הנאום נמשך שלוש שעות ובסופו ירד המורה מהבימה והלך מסביב לאצטדיון, כשכל הקהל עומד על רגליו. כשהמורה התקרב למקום בו עמדתי, חלף לידי זרם אוויר חם, שכולם חשו בו. מחיאות הכפיים הסוערות נמשכו זמן רב.

בדרכי החוצה, שמעתי את חברי הצוות שהלכו עם המורה שואלים "מי ישב בכסא X בשורה X ? אמרתי מיד "אני מסרתי את הכרטיס הזה, מדוע?" התברר שכשהמורה נשא את הנאום, הוא חש כי האיש במושב זה תהה כיצד יכולים 6,000 איש להישאר שקטים כל כך. מכל אינספור הפגישות הגדולות בהן נכח בעבר, הוא תמיד הרגיש ישנוני, משועמם או מסוחרר. אני נתתי בעצמי את הכרטיס הזה למזכיר המפלגה של המפעל שלנו. ביום השני שאלתי אותו "איך הרגשת כשהאזנת לנאום אתמול ?" הוא ענה "זה היה נהדר ! השתתפתי באינספור פגישות בכל קנה מידה, ובכללם – עם פקידי ממשלה רשמיים, אך מעולם לא הייתה לי חוויה כזו. האצטדיון נותר שקט כל כך למשך שלוש שעות ויכולתי לשמוע כל מילה בבהירות כזו. אתה מוכרח ליידע אותי כאשר המורה שלך יגיע שוב." אמרתי לו שהמורה שלנו ידע על כל דבר שהוא חשב עליו באצטדיון והוא היה מופתע מאוד. הכבוד שהוא רחש למורה לא ניתן לתיאור.

עשר שנים מלאות חלפו ובכל פעם שאני נזכר בסצנות מהימים האלה, כשהמורה העביר הרצאות בדאליאן, אני חש כאילו היה זה רק אתמול. בימים הסוערים שבאו לאחר מכן, בכל פעם שאני חושב על המורה שלנו, בהערכה רבה, לבי נמלא כוח לגבור על הרוע. המורה האדיר חצה את הארץ לאורכה ולרוחבה ותר מסביב לעולם כדי להציע הצלה ליצורים חיים, מבלי להתחשב בשום קושי. כתלמיד של המורה, אני אלך בעקבות המורה, צעד אחר צעד, כדי לסייע בתיקון הפא, למלא את ייעודי, ולהיות ראוי לתואר תלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא.