אחרי שלבי השתנה, בעלי צפה בתשעה הדיונים והבין את החשיבות של התנערות מהמק"ס

(Minghui.org)

אף כי בעלי אינו מתנגד לפאלון דאפא, הוא עדיין מאוד מתנשא. הוא הגיש בקשה להצטרף למק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) כאשר למד במכללה. כאשר החל לעבוד הוא ניסה להצטרף אפילו ביתר התלהבות. לבסוף בגיל 40 הוא התקבל. מעט לאחר מכן הוא קודם בעבודתו.

לאחרונה, בעלי סירב להתנער מהמק"ס. אני חושבת שהוא ידע עד כמה מרושעת המק"ס, אבל הוא לא התפטר בשל ההחזקתו לתהילה ורווח אישי. היה קשה מאוד עבורו להתנער מגוף אליו שאף להצטרף במשך תריסרי שנים.

בתקופה זו של תיקון הפא, זה מאוד קריטי לגורלם של אנשים להתנער מהמק"ס, כל קשר איתה יקבע האם יוכלו להכנס לעתיד אם לאו. אני הבנתי באופן מוחלט עד כמה הדבר רציני. יחד עם זאת הרגשתי שאינני יכולה לעשות דבר לעזור לבעלי. כשניסיתי לשוחח על כך עם בעלי, הוא רתח מזעם וצעק עלי "תטפחי את עצמך ותעזבי אותי לנפשי, לא אכפת לי ללכת לגיהנום". פניו הזועפות מאוד הדאיגו אותי.

שוחחתי על כך עם עמיתים מטפחים, וניסיתי מספר אמצעים לגרום לו לשנות את דעתו אבל ללא הצלחה רבה. הוא קרא חלק קטן מתשע הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית, אבל עדיין לא עזב את המק"ס.

רציתי להרים ידיים. חשבתי שכבר סיפרתי לו כל מה שהייתי אמורה לספר לו. הוא בחר את דרכו שלו, וזו לא תהיה אשמתי אם הוא יצטער מאוד על כך בעתיד.

יום אחד תוך לימוד הפא חשבתי על "אמת, חמלה וסובלנות" וקיבלתי על כך הבנה חדשה. לפתע הבנתי את האנוכיות וחוסר החמלה שלי. הוא בעלי והיחסים שלנו נקבעו מראש. איך יכולתי לוותר עליו.

חשבתי על האופן בו מעדתי בדרך הטיפוח שלי. אילו המורה וויתר עלי, מה היה קורה איתי? שמתי לב שהייתי כל כך עסוקה לגבי בעלי ששכחתי לטפח את עצמי. לכן למילותי חסר היה הכוח לנער את דעתו, המורעלת כל כך על ידי תרבות המפלגה. לא פלא שלא יכולתי להגיע לתוצאות טובות.

הרפיתי מהדאגה. מחשבתי הפכה שלווה. אמרתי לו בכנות "אנחנו נשואים מעל לעשרים שנה. עשית המון למעני. כשדיכאו את הפאלון גונג היית מודאג לגבי. כששלחו אותי למחנה עבודה, סבלת מאוד. איכפת לך מילדינו ואתה עדיין דואג לי. אני זוכרת את כל זה. הקדמונים אמרו שאדם ישיג מוסריות ללא גבול על ידי כך שיתמוך בנזיר אפילו על ידי מתן ארוחה אחת. אתה תמכת בטיפוח שלי באופן זה, אז עשית מעשה טוב. לא אוכל להודות לך כל יום. אבל אתה יודע מה טוב ומה רע. אתה אמור לדעת כמה מרושעת היא המק"ס. אינני יכולה לסבול לראות אותך בחברת רשעים ולהיות בסכנה גדולה כל כך מבלי לספר לך זאת. אני דואגת לך. האם אתה יודע זאת?" הוא הניד בראשו.

היה זה יום חופש של ה- 1 במאי. שאלתי אותו אם יוכל למצוא זמן לבלות אתי. הוא אמר שלוח הזמנים שלו מלא. רציתי לעזור לו לסיים לקרוא את תשע ההדיונים אבל נראה בלתי אפשרי כעת. רציתי שיסיים את תשע הדיונים ויהי מה, אז שלחתי מחשבות נכונות לבטל כל התערבות.

אמרתי לבעלי: אינך יכול להישאר בבית איתי אפילו ביום חופשי. למה שלא תקום מעט מוקדם יותר ותבלה איתי כמה זמן בבוקר".

הוא הסכים. בבוקר של יום המחרת, שמתי בוידאו קלטת של תשע הדיונים ואמרתי לו: "תשאר במיטה. אני אצפה בתשע ההדיונים. זה כאילו שאתה מבלה את זמנך איתי".

הוא לא אמר דבר. כך צפינו בדיון אחד בכל יום. מאחר והוא כבר קרא את שלושת הראשונים התחלתי עם הרביעי. בהתחלה הוא העמיד פני ישן, אבל ידעתי שהוא מקשיב. כששמתי את הדיון החמישי, הוא התישב. בדיון השביעי, הוא צפה בהקשבה. אחרי כן אמרתי: "ראה כמה מושחתת המק"ס. הם הרגו יותר אנשים אחרי שתפסו את השלטון ב- 1949 מאשר כל ההרוגים בשתי מלחמות העולם גם יחד. ואתה עדיין לא רוצה לעזוב? אני לא מרגישה בטוחה איתך. אני פוחדת שאתה מורעל על ידי המק"ס, ויום אחד יתכן ותחליט שיכולים להרוג בשם המהפכה".

הוא צחק: "הצטרפתי למפלגה רק בכדי להתפרנס, אני לא ממש מאמין בה".

אמרתי: "אז למה לא לעזוב אותה? אתה יכול לבחור כינוי או שם אחר. אף אחד בחברה בה אתה עובד לא צריך לדעת".

הוא חשב ארוכות ואז אמר בקול רך אבל החלטי: "בסדר, אני אעזוב אותה".

אמרתי: "חשוב על כינוי".

מה שלא תבחרי, אמר.

"לא" עניתי "זה עניין רציני. אתה בוחר את העתיד שלך, והוא יהיה זוהר, אז אתה חייב לבחור לך שם".

לבסוף, בעלי ציין שם ברצינות, וסיפר לי שזהו הכינוי שלו.