הרדיפה אחר נוחות - סרטן המסוגל להרוס את רצונו של המתרגל לטפח

(Minghui.org)

במהלך התקופה המוקדמת שלי בטיפוח בדאפא, שמתי לב לחלק מסוים בפא של המורה:

"קשה מאוד להציל בני-אדם. יש תמיד חמישה או עשרה אחוזים של אנשים בכל כיתה שלא יכולים לעמוד בקצב של האחרים. זה בלתי אפשרי שכל אחד ישיג את הטאו. צריך לראות גם אם אלה מביניכם שיכולים להמשיך את התרגול שלהם יוכלו להצליח בטיפוח ואם אתם נחושים בטיפוח. זה בלתי אפשרי שכל אחד יהפוך לבודהא. אצל מטפח אמיתי של הדאפא יופיעו אותם מצבים כתוצאה מקריאת הספר והוא יקבל גם כן את כל מה שמגיע לו". ("ג'ואן פאלון"-הרצאה II)

עלי להודות שלמעשה לא הבנתי אז את המשמעות של הקטע הזה. ידעתי רק שאדם צריך להתקדם בחריצות בטיפוח. עם לימוד הפא המתמשך שלי, כשאני באמת מטפח עצמי במהלך תקופת הטיפוח של תיקון הפא, הבנתי יותר ויותר את המשמעויות העמוקות של הקטע הזה.

המורה סיפר לנו לפני זמן רב על המצבים המגוונים שייתכן וניתקל בהם בנתיב הטיפוח שלנו. אדם שאינו יכול לטפח עם נחישות ורק מטפח בצורה שטחית, אדם זה לא יוכל באמת להשלים את טיפוח הפא, להשיל את הקליפה האנושית ולהגיע לשלמות.

במשך האינטראקציות שלי עם מתרגלים אחרים במהלך השנתיים האחרונות, שמתי לב למצב חמור - מספר מתרגלים פיתחו החזקות לנוחות ולדרך החיים של אנשים רגילים. כמה מתרגלים התייחסו לאחרונה לתופעה הזאת במאמרי שיתוף התנסויות שלהם. ניתן לומר שעכשיו הרדיפה לנוחות אינה רק תופעה בודדת בין מתרגלי הדאפא; כמו גידול, היא מוזנת ומתפשטת. ברגע שהיא משתרשת, היא משיגה את יעדה הסופי בהריסת הנחישות בטיפוח של המתרגלים, כשהיא גוררת אותם כלפי מטה והופכת את כל מאמציהם בטיפוח לחסרי ערך.

אולי מספר מתרגלים יתמהו שמא הפרזתי בתיאור הבעיה. לא, לא הפרזתי! המתרגלים שאני מכיר הצליחו לנהל את עצמם על-פי אמות המידה של הדאפא בין שנת 2002 לשנת 2003, כאשר הרוע היה בשיא מצבו הפרוע. הם התמידו בטיפוח שלהם ולקחו על עצמם את האחריות להציע הצלה ליצורים החיים. אולם, כאשר היצורים המרושעים הלכו ופחתו וכשסביבת הטיפוח הפכה נוחה יותר, מונעים על-ידי רדיפת הנוחות הם התרשלו בטיפוח שלהם והחלו בהדרגה "לגלוש במורד". הם התירו לשדים לגרור אותם למטה לעולם של האנשים הרגילים.

מספר מתרגלים פיתחו החזקה לעסקים שלהם והדבר המרכזי במחשבתם נוגע לרווח כספי. ישנם כאלה שלעתים קרובות מלווים את חבריהם שאינם מתרגלים למסעדות או לשתיית משקאות, ולעתים אף שותים אלכוהול. יש כאלה שמשחקים מה-ג'יאנג (משחק סיני) או משחקי מחשב כדי לבדר את עצמם, מאחר והם לחוצים כספית ואין להם חיים מספקים. ישנן מתרגלות המשתמשות בזמן היקר שלהן שהיה אמור לשמש לטיפוח, כדי ללכת לקנות בגדים יקרים. יש מתרגלים מבוגרים שיש להם החזקות לעבודת ילדיהם, לחיי נישואים וכו'.

יש גם מספר מתרגלים שמחזיקים בתשוקות ובתאוות של אנשים רגילים; הם הופכים לבלתי רציונליים, בהיותם מושפעים מרגשות אהבה בין גבר ואישה. אף אחד ממצבי הטיפוח של מתרגלים אלה, בהיותם עמוסים בבעיות כאלה, אינו טוב. הם לא לומדים מספיק את הפא ורוב הדגש בחיים שלהם מופנה לכיצד לנהל חיים של אנשים רגילים.

למעשה אני חש דאגה כשאני רואה אותם מתנהגים כך. הם מאפשרים להזדמנות של טיפוח הדאפא לחמוק. אני מרגיש רע בלבי. אני חושב לעתים קרובות: "עם דאפא כל כך עצום ועם מורה כזה גדול, מדוע אנחנו עדיין לא מעריכים את ההזדמנויות האלה? איך קורה שאנחנו מחזיקים כל כך חזק בדברים בחברה הרגילה? איך אנחנו מסוגלים לחיות רק בשביל אינטרסים פעוטים אלה לתהילה ולרווח, או לרגשנות של אנשים רגילים? אפילו אדם חכם רגיל יכול לראות שכל הדברים בחברה הרגילה, לא משנה כמה טוב הם נראים, הם רק ברי חלוף ואנשים לא יכולים להביאם לתוך החיים כאשר הם נולדים או לקחתם כאשר הם מתים, שלא לדבר על מתרגלי דאפא שמבינים את העקרונות של היקום. איך הפכנו להיות כל כך אבודים?"

אחרי שנרגעתי וחשבתי על כך שנית, הבנתי שמה שגורם לנו לא לטפח בחריצות ולהתרשל זו הרדיפה שלנו לנוחות שלא שחררנו, שהתעצמה עם חלוף הזמן. השדים המפריעים מנצלים את ההחזקה הזאת בסוף תקופת הטיפוח של תיקון הפא שלנו. הרדיפה אחרי נוחות פוגעת ברצון שלנו לתרגל את התרגילים וללמוד את הפא, ובמקום זאת הופכת אותנו לעצלים הצופים בטלוויזיה. במהלך השלב האקוטי הזה של הרדיפה, ההחזקה הזאת גורמת לנו לפתח את ההחזקה לפחד ולחוסר רצון לאמת את הפא. היא גורמת לנו להישאר בבית ולתרגל את התרגילים מבלי שישימו לב אלינו.

ההחזקה גרמה לנו לפחד מקשיים ומנעה מאיתנו לשחרר את האנוכיות, ולפיכך מנעה מאיתנו להשקיע את עצמנו לחלוטין בעבודת הבהרת האמת ובמאמץ להציע הצלה ליצורים החיים. היא גרמה לנו לתת עדיפות להפסדים ולרווחים שלנו בחברה הרגילה. אנחנו רק רוצים להרוויח ולא מוכנים להקריב ואנחנו מפחדים מהפסד הדברים בחברה הרגילה. ההחזקה הזאת גורמת לנו להיות חסרי רצון לשתף פעולה עם מתרגלים עמיתים ולהשתפר ביחד. היא גורמת לנו להתרכז בלימוד הפא האישי ובתרגילים, כמו גם ברדיפת ההגעה לשלמות. ההחזקה לנוחות באמת גורמת נזק רב למתרגלים. היא מסתירה עצמה בתוך כל מחשבה ומחשבה; ברצון שלנו לרדוף נוחות של אנשים רגילים, או בהופכנו מרוצים מהדברים הנתפסים טובים בחברת האנשים הרגילים, אותם השגנו מהדאפא. לפיכך, ההחזקה הזאת גורמת לנו להיות שאננים במצב הנוכחי, פוגעת ביכולתנו לזכור בבירור את המשימות של תלמידי דאפא ובכך פוגעת ביכולתנו לאמת את הפא ללא תנאים.

מספר מתרגלים אמרו שהם אינם מסוגלים לטפח את עצמם בחריצות בגלל שמצבם הכספי אינו טוב. כשהם עומדים בפני מעמסה כבדה כזאת מצד המשפחה, איך יכול להיות להם שקט נפשי בטיפוח שלהם ומחשבה לאמת את הפא? במילים אחרות, הם רוצים לטפח את עצמם רק לאחר שמצבם ישתפר. האם זה לא נגרם למעשה על ידי ההחזקה שלהם לנוחות כמו אנשים רגילים?

המורה אמר:

"האם אתה יכול להחליט על הדברים האלה? יתר על כן, איך תוכל לתרגל ולטפח אם לא יהיו לך כל דאגות או קשיים? איך תוכל לעשות את התרגילים בנוחיות ובמנוחה? איך יכול להיות כזה דבר? זה מה שאתה חושב מנקודת המבט של אנשים רגילים". ("ג'ואן פאלון"- הרצאה רביעית)

המורה כבר הורה לנו את עקרון הפא שכל דבר בחברה הרגילה נקבע על-ידי יחסים קארמתיים, ואושרם או קשייהם של האנשים הרגילים, הכול נובע מסיבה ותוצאה קארמתיים והכול נגרם על-ידי האנשים עצמם. בהיותנו מתרגלי דאפא, עלינו להיות מסוגלים להבין בבירור את העיקרון הזה, להשקיט את נפשותינו, להיות מרוצים ממה שיש לנו כיום, לסלק את התשוקות שלנו, לשפר את השין-שינג מתוך סביבות הטיפוח המיוחדות לכול אחד מאיתנו ולהסב את הדברים בהם נתקלנו, טובים או רעים, להזדמנויות להעלאת השין-שינג שלנו וכהזדמנויות לטפח את עצמנו עד הסוף. למעשה, כאשר אנחנו מסוגלים באמת להגיע למצב הזה, הקשיים שאנחנו חווים לא יחזיקו מעמד זמן רב מאחר ועיקרון היקום מתקן כל דבר. עם המשך השיפור שלנו, האלמנטים השליליים לא יוכלו יותר להגביל אותנו וסביבת הטיפוח שלנו תהפוך טובה יותר. אחרת, אם לא תהיה לנו מחשבה חזקה לטיפוח, על-אף שהסביבה משתפרת, עדיין יכולה להיות לנו החזקה לכול הדברים בחברה הרגילה ולא נוכל לטפח את עצמנו בחריצות.

רבים מהמתרגלים הקרובים אלי נמצאים בנסיבות כלכליות טובות. הם שקטים מבחינה כספית; ילדיהם מנהלים חיים משביעי רצון; יש להם זמן רב ואפילו אינם צריכים לעבוד בעבודות בית יום-יומיות. אולם, יש להם החזקה לחיי נוחות בחברה הרגילה והם מפנקים את עצמם ולא יכולים לשחרר עצמם ממצב זה. ישנם גם מתרגלים שמעמסת המשפחה שלהם כבדה ואין להם חיים משביעי רצון במיוחד, אבל הם תמיד שומרים על אמות מידה של מטפח. החריצות שלהם בטיפוח לא נמוגה והרצון שלהם להצלת אנשים חזק במיוחד.

אם מתרגל יכול או לא יכול לתרגל בחריצות, זה תלוי לחלוטין במחשבות שלו במהלך הטיפוח, כאשר הסביבה החיצונית אינה חשובה. אדם שיש לו החזקה לנוחות, לא משנה אם תנאי המחייה שלו טובים או רעים, אינו יכול לטפח עצמו בחריצות.

ההבנה האישית שלי אומרת לי שזה די מסוכן למטפח לא לשחרר את הרדיפה שלו לנוחות. תחת ההשפעה של החזקה זאת, הרצון שלנו לטפח ייעלם ויוחלף בתשוקות של אנשים רגילים. אנחנו יכולים להשתמש בסיבה של: "היענות למצבם של אנשים רגילים", כאשר אנחנו רודפים אחר פרסום או כסף ונכנעים לרגשות. בסופו של דבר, לאחר שניכשל בצורה חמורה, נתעורר רק אז. רק אז נחשוב האם הלכנו או לא בנתיב הלא נכון. אבל כשיגיע הזמן הזה, כשנרצה לחזור לטיפוח, אולי נגלה שאבדה לנו הזדמנות נדירה לטיפוח וכבר מאוחר מידי לחרטות.

הטיפוח הוא עניין רציני. אסור לנו להחזיק באמת במה שנקרא חיים מאושרים של אנשים רגילים. האם אלה הדברים שאנחנו רוצים? על-אף שהשגנו דברים אלה, הם רק ברי חלוף; אחרי המוות יהיה עלינו עדיין לעבור דרך מעגל הסמסארה [1] ולא נוכל לעולם לצאת ממנו. איך זאת יכולה להיות משמעות הקיום של חיינו?

כיום אנחנו ברי מזל שהפכנו לתלמידי דאפא של תקופת תיקון הפא. כל הרווחים .ברי המזל שלנו אינם משתקפים בשמחה שלנו מהמעט הזה של נוחות של אנשים רגילים. מצפה לנו מוסריות גדולה אפילו יותר. בעזרה למורה בתיקון הפא ובהצעת הצלה ליצורים החיים, אנחנו יכולים באמת להשיג את השלמות ולהיכנס ליקום החדש, הנהדר והבלתי ניתן להשוואה. זו התהילה הגבוהה ביותר בחייו של אדם וכבוד יוצא מן הכלל שישויות חיות רבות ביקום רוצות אך אינן יכולות לקבל.

מתרגלים עמיתים: המורה אמר שוב ושוב שתלמידי הדאפא עצומים, כך שעלינו לשחרר במהירות את ההחזקה לנוחות. אסור לנו סתם להמשיך בטיפוח שלנו, אלא עלינו באמת לטפח את עצמנו בתוך הפא ולהגיע לשלמות; זו, ורק זו, היא המטרה האמיתית של חיינו.