שאיפה לנוחות היא כמו גידול סרטני שעלול להרוס את רצונו של המתרגל להתקדם בטיפוח

(Minghui.org)

עוד בתקופה מוקדמת של הטיפוח שלי שמתי לב לקטע המסוים הזה מתוך הפא של המורה:

"קשה מאוד להציל בני-אדם. יש תמיד חמישה או עשרה אחוזים של אנשים בכל כיתה שלא יכולים לעמוד בקצב של האחרים. זה בלתי אפשרי שכל אחד ישיג את הטאו. צריך לראות גם אם אלה מביניכם שיכולים להמשיך את התרגול שלהם יוכלו להצליח בטיפוח ואם אתם נחושים בטיפוח. זה בלתי אפשרי שכל אחד יהפוך לבודהא. אצל מטפח אמיתי של הדאפא יופיעו אותם מצבים כתוצאה מקריאת הספר והוא יקבל גם כן את כל מה שמגיע לו." (ג'ואן פאלון, הרצאה שנייה).

אני חייב להודות שלא ממש הבנתי את פירושה של הפסקה הזאת אז. ידעתי רק שעלינו להתקדם במרץ בטיפוח שלנו. כשהמשכתי ללמוד את הפא ובו זמנית המשכתי באמת לטפח את עצמי בתקופת תיקון הפא, הבנתי לגבי המשמעות העמוקה של המילים הללו הלכה והתגברה.

המורה סיפר לנו לפני הרבה זמן על המצבים השונים בהם אנחנו עלולים להיתקל בדרך הטיפוח שלנו. מי שלא מסוגל לטפח בנחישות ועושה את הדברים באופן שטחי, לא יוכל באמת לסיים את הטיפוח, להשיל את הקליפה האנושית ולהגיע לשלמות.

כאשר נפגשתי עם מתרגלים אחרים במהלך השנתיים האחרונות, הבחנתי במצב רציני – כלומר, כמה מתרגלים נעשו קשורים מאד לנוחיות ואורח החיים של אנשים רגילים. לאחרונה מספר מטפחים התייחסו לתופעה הזאת בהתנסויות שלהם. אפשר לומר שבזמן האחרון השאיפה לנוחיות איננה מסתכמת בכמה מקרים בודדים בין מתרגלי דאפא. הנטייה הזאת ניזונה ומתפשטת כמו גידול סרטני. ברגע שהיא מושרשת, מושגת מטרתה הסופית שהיא: הרס הנחישות של המתרגלים בטיפוח, משיכתם מטה והפיכת כל מאמציהם בטיפוח למיותרים.

יהיו אולי כמה מתרגלים שיתהו אם אינני מגזים בנושא. לא, אינני מגזים! המתרגלים שהכרתי היו מסוגלים להתנהג על-פי הסטנדרטים של הפא בשנים 2002-2003, כאשר הרוע היה בשיאו. הם התמידו בטיפוחם וראו בהצלת יצורים חיים את אחריותם. כשהרוע התמעט וסביבת הטיפוח נעשתה נוחה יותר, הם התחילו להתרשל בטיפוח שלהם ובהדרגה להתדרדר כלפי מטה, מונעים על-ידי השאיפה לנוחיות. הם מאפשרים לדמונים לגרור אותם מטה לתחום של אנשים רגילים.

חלק מהמתרגלים פיתחו החזקות לעסק שלהם וכל מה שמעסיק את מוחם הוא הרווח הכספי. חלק מתלווים לחבריהם הלא מתרגלים למסעדות ואפילו שותים אלכוהול. חלק משחקים מה-ג'ונג (משחק סיני) ומשחקי מחשב כדי לבדר את עצמם, כי מצבם הכספי קשה וחייהם לא מספקים אותם. כמה מהמתרגלות מבזבזות את הזמן היקר שנועד לטיפוח כדי להסתובב בחניות ולקנות בגדים יוקרתיים. ישנם מתרגלים מבוגרים שפיתחו החזקות לתעסוקה וענייני זוגיות של ילדיהם.

כמה מהמתרגלים נמשכים לתשוקות ורגשות של אנשים רגילים, הם מתנהגים בחוסר הגיון כאשר הם מושפעים על-ידי אהבה רומנטית ורגשית בין גבר לאישה. כשהמתרגלים עמוסים בבעיות האלה, מצב הטיפוח שלהם לא טוב, הם אינם לומדים מספיק את הפא, ועיקר מאמציהם הוא לנהל חיים של אנשים רגילים.

זה מדאיג אותי מאד לראות אותם מתנהגים ככה. הם נותנים להזדמנות לטפח לפי דאפא לחמוק מידיהם. אני מרגיש רע בלב. לעתים קרובות אני חושב: "עם דאפא כל-כך גדול ועם מאסטר כל-כך גדול, למה איננו מעריכים הזדמנויות כאלה? איך אנחנו יכולים להיות קשורים כל-כך לדברים של החברה הרגילה? איך אנחנו יכולים לחיות בשביל האינטרסים הקטנים האלה, בשביל תהילה וכסף, או בשביל הרגשות של האנשים הרגילים? אפילו אדם רגיל נבון יכול לראות שכל דבר בחברה רגילה, לא משנה כמה טוב הוא נראה, הוא רק בר חלוף ואנשים אינם יכולים להביא אותם כאשר הם נולדים או לקחת אותם כשהם מתים, פי כמה וכמה זה אמור להיות ברור למתרגלי דאפא שהבינו את עקרונות היקום. כיצד נעשינו כל-כך אבודים?

אחרי שנרגעתי וחשבתי על הדברים הללו שוב, הבנתי שהדבר שגרם לנו לא לטפח בנחישות ולהתרשל הוא השאיפה לנוחיות שלא שחררנו, והיא התגברה עם הזמן. דמונים התערבו וניצלו את ההחזקה הזאת לקראת הסוף של הטיפוח שלנו בתקופת תיקון הפא. הרצון לנוחיות גרם לנו פחות לתרגל ופחות ללמוד את הפא, ובמקום זה להפוך לעצלנים ולצפות בטלוויזיה. כאשר הרדיפה הייתה בשלב הכי חמור, ההחזקה הזאת גרמה לנו לפתח החזקה של פחד וחוסר רצון לאמת את הפא. זה גרם לנו להישאר בבית ולתרגל בשקט, בלי שיבחינו בנו.

ההחזקה הזאת גרמה לנו לפחד מקשיים, מנעה מאתנו להפטר מהאנוכיות ובדרך זו לא אפשרה לנו לתת את עצמנו באופן מלא לעבודת הבהרת האמת ולמאמץ להציל יצורים חיים. זה גרם לנו להעדיף הפסד ורווח בחברה רגילה. אנחנו רוצים רק להרוויח ולא רוצים להקריב דבר. אנחנו פוחדים לאבד דברים בחברה רגילה. ההחזקה הזאת מונעת מאתנו לשתף פעולה עם מתרגלים אחרים ולהשתפר יחדיו. היא גרמה לנו להתרכז בלימודי הפא האישים שלנו ובתרגול, וגם בדיפה אחר השלמות. ההחזקה לנוחות באמת גרמה המון נזק למתרגלים! ההחזקה הזאת מתחבאת בכל מחשבה שלנו, ברצון שלנו לרדוף אחר דברים נוחים של אנשים רגילים, או להפוך שבעי רצון מהדברים (הנראים) טובים בחברה רגילה, אותם קבלנו מדאפא. בדרך זו ההחזקה לנוחיות הופכת אותנו למרוצים ממצבנו הנוכחי ואנו לא מסוגלים יותר לזכור בבירור את המשימות של תלמידי דאפא ולאמת את הפא ללא כל תנאי.

כמה מהמתרגלים אמרו שאינם מסוגלים לטפח בנחישות, כי תנאיהם הכלכליים לא כל-כך טובים. לנוכח העול המשפחתי הכבד, איך יהיה להם ראש שקט לטפח ולאמת את הפא? במילים אחרות הם רוצים לטפח רק אחרי שהתנאים ישתפרו. האין זה, למעשה, נגרם על-ידי ההחזקה של אנשים רגילים לנוחיות?

המורה אמר:

"איך תוכל לתרגל ולטפח אם לא יהיו לך כל דאגות או קשיים? איך תוכל לעשות את התרגילים בנוחיות ובמנוחה? איך יכול להיות כזה דבר? זה מה שאתה חושב מנקודת המבט של אנשים רגילים". (ג'ואן פאלון, הרצאה רביעית)

המורה כבר לימד אותנו את עיקרון הפא, שכול דבר בחברה הרגילה נקבע על-ידי יחסים קארמתיים, האושר והקשיים של האנשים הרגילים הם תוצאה של קארמה ונגרמים על-ידי האנשים עצמם. בתור תלמידי דאפא עלינו להיות מסוגלים להבין את העיקרון הזה בבירור, להרגיע את המחשבה, להסתפק במה שיש לנו, לסלק תשוקות, לעלות את השין-שינג שלנו בתוך סביבת הטיפוח הנתונה ולהפוך את כל הדברים שנתקלים בהם, באם הם טובים או רעים, להזדמנויות לעלות את השין-שינג ולטפח בנחישות עד הסוף. למעשה, כאשר אנו באמת מסוגלים להגיע למצב הזה, המבחנים שמתמודדים איתם לא ימשכו הרבה זמן, כי תכונת היקום מסדרת את הכל. תוך כדי זה שאנחנו משתפרים בהדרגה, הגורמים השליליים יהיו פחות ופחות מסוגלים להגביל אותנו וסביבת הטיפוח שלנו תהפוך לטובה יותר. ולהבדיל, אם אין לנו רצון חזק לטפח, עם כל השיפור הסביבתי, אנחנו עלולים עדיין להתקשר לדברים של אנשים רגילים ולא להיות מסוגלים לטפח בנחישות.

הרבה מטפחים בסביבתי הקרובה נמצאים בתנאים כלכליים מצוינים. הם מבוססים כלכלית, חיי ילדיהם טובים, יש להם המון זמן פנוי, הם אפילו אינם חייבים לעשות את עבודות הבית היומיות. בכל זאת, הם התמכרו לחייהם הנוחים בחברה רגילה וממשיכים לוותר לעצמם ולא מסוגלים להשתחרר מהמצב הזה. ישנם גם מטפחים שעול המשפחה כבד עליהם וחייהם לא כל-כך טובים, אבל הם תמיד שומרים על ההתנהגות של מטפחים. הנחישות שלהם בטיפוח לא דהתה והרצון שלהם להציל יצורים חיים חזק מאד. לכן היכולת של המטפח לטפח בנחישות תלויה לגמרי בהבנות הפנימיות שלו בטיפוח, כאשר לסביבה אין כל חשיבות. אדם שהתמכר לנוחיות לא יכול לטפח בנחישות, בין אם תנאי המחיה שלו טובים או לא.

הבנתי האישית אומרת לי שזה די מסוכן למטפח שלא לשחרר את ההחזקה לנוחיות. בהשפעת ההחזקה הזאת, הרצון שלנו לטפח יימוג וייתחלף בתשוקותיו של אדם רגיל. קורה שאנו משתמשים בתירוץ של "התאמה למצבים של אנשים רגילים" תוך כדי רדיפה אחרי תהילה או כסף וכניעה לרגשות. בסופו של דבר, אחרי כמה מעידות קשות, אנחנו נתעורר, רק אז נחשוב אם הלכנו בדרך הנכונה. בזמן שנתעורר ונרצה לחזור לטפח, יתכן שנגלה, כי הפסדנו הרבה הזדמנויות יקרות לטיפוח ומאוחר מדי להצטער על כך.

טיפוח - זה עניין רציני. אנחנו באמת לא צריכים לרדוף אחרי החיים המאושרים, כביכול, של אנשים רגילים. האם אלה הם הדברים שאנחנו רוצים? ונניח שקיבלנו את הדברים הללו, הם הרי ברי חלוף, אחרי המוות עדיין נצטרך לעבור את הגלגולים ולעולם לא נצליח לצאת ממנו. כיצד דבר כזה יכול להיות המשמעות של חיינו?

היום אנחנו ברי מזל להיות תלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא. כל הדברים הטובים שקיבלנו לא משתקפים בהנאתנו מקצת נוחיות של האנשים הרגילים. ישנן אפילו מעלות גבוהות יותר שמחכות לנו. על-ידי זה שאנחנו עוזרים למורה בתיקון הפא ומציעים הצלה ליצורים חיים, אנחנו יכולים באמת להגיע לשלמות ולהיכנס ליקום החדש והיפה מעבר לכל השוואה. זו התהילה הכי גבוהה וכבוד יוצא מגדר הרגיל ליצור חי, שהרבה מהחיים ביקום היו רוצים לקבל, אך אינם יכולים.

חבריי המטפחים, המורה אמר פעמים רבות שתלמידי דאפא הם גדולים, לכן עלינו לוותר מהר על ההחזקה לנוחות. עלינו לא רק להמשיך בטיפוח, אלא באמת לטפח את עצמנו בתוך הפא ולהגיע לשלמות, זאת המטרה האמיתית היחידה לחיינו.