שינון הפא עזר לי למצוא את החזקותיי

(Minghui.org)

לאחר שקראתי את המאמר "Human Hearts and Consequence" ("לבבות אנושיים והתוצאה") באתר קלירוויסדום, לבי עמד מלכת. המאמר הכיל בתוכו סיפורים מרחבי סין על אנשים לא-מתרגלים שגורלם שפר עליהם לאחר ששיננו " פאלון דאפא טוב", ו" אמת, חמלה , סובלנות זה טוב", או לאחר שתמכו בחברי משפחה או חברים שהם מתרגלים.

בכל פעם שקראתי דברים כאלה, היו לי כמה מחשבות שליליות. אתמול בלילה הוארתי לפתע לכך שעלי להתבונן פנימה. מדוע לא היו לי מחשבות נכונות כשקראתי על הביטוי הניסי של הדאפא, ובמקום זאת חשתי רק חוסר נוחות?

ראשית, הושפעתי מאתיאיזם, לא האמנתי שפאלון דאפא יכול להיות אחראי על משהו ניסי. חשבתי שהבנתי את הפא בצורה הגיונית. אהבתי את התיאוריות של הדאפא. מאז שידעתי ש"אמת, חמלה, סובלנות" הם העקרונות הטובים ביותר, התחלתי לתרגל. על אף העובדה שלא היו לי החזקות של רדיפה, הכול הסתכם בהחזקותיי האנושיות הרבות. אם אני מאמין באמת שהדאפא הוא זה שבנה את העולם, יצר את כל הישויות, ואף יצר שכבות על גבי שכבות של כל בודהא, טאו או אל - אז מדוע אינני יכול להאמין שהדאפא יוצר ניסים?

אם בית חולים, ארגון או דת בחברה האנושית היו יכולים לרפא מחלות חשוכות מרפא, הם היו הולכים לכל מקום להפיץ את זה. כל כך הרבה ניסים, הנראים בלתי אפשריים בעיני האנשים הרגילים, מתגלים באופן יומיומי בטיפוח הדאפא. האם אין הם יכולים באמת לעזור לנו לחזק את הטבע האלוהי שלנו?

שנית, זה בגלל שיש לי החזקה, ולא טיפלתי בה ברצינות מספקת. על אף העובדה שטיפחתי במשך יותר מעשור, מעולם לא חזיתי באופן אישי בנס של פאלון דאפא. אולם בפני אנשים אחרים כבר נפרשו ניסים אף לפני שהתחילו לתרגל. כששמעתי סיפורים מסוג זה, לא רציתי באמת להודות בהחזקה שלי.

האנוכיות שלי ממש כיסתה על ההחזקה. חשבתי שהמורה היה מורה "שלי", או שהיה שייך רק למתרגלי הדאפא. אם כך, מדוע מגיע לאנשים רגילים שהמורה ידאג להם, ובמיוחד כשלוקחים בחשבון שלכל האנשים הרגילים האלה יש כמות ענקית של קארמה? כל עוד הם שיננו "פאלון דאפא טוב", הוסרו מחלותיהם, והם נעשו בריאים. בצורה די מפתיעה, מצאתי שמחשבותיי די דומות לכוחות הישנים, הכוחות הישנים מחשיבים עצמם כישויות גבוהות, והם מאוד מחשיבים את עצמם, לכן הם נחושים להפיל את המתרגלים האלה שהם לא כל כך מחשיבים, כדי שלא יגיעו להארה. הייתי מאוד נסער בחושבי שהכוחות הישנים, מתוך קנאה, התייחסו לאנשים חיים כאל לכלוך. הכוחות הישנים אנוכיים, נוראים, ויש להם חמלה מועטה.

כעת, בעזרת התבוננות פנימה, הוארתי לכך שהחמלה לא הופיעה רק בגלל שהאנוכיות שלי לא סולקה. המורה רוצה להציל את כל הישויות החיות, אז איך יכול להיות דבר כזה כמו המורה "שלי" או המורה "שלנו", מתרגלי הדאפא? לאחר שהבנתי זאת, הייתי נחוש לסלק את נושא הקנאה שלי כדי שהחמלה תוכל להופיע.

היום, שיננתי את הקטע הזה מתוך הפא:

"הגונג שאתה מטפח, או כל חלקיק מיקרוסקופי מהגונג הזה נראה בדיוק כמוך. אחרי שאתה יוצא מעבר לשי-ג’יאן-פא תטפח ותתרגל עם גוף בודהא. לגונג תהיה הצורה של בודהא. זה יפה מאוד, יושב על פרח לוטוס. כל חלקיק מיקרוסקופי הוא כזה." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שלישית)

הייתי המום כשהגעתי לקטע הזה. תמיד חשתי שזה קשור לאנשים אחרים או למשהו שיתרחש בעתיד. כעת, לפתע הוארתי: האם לא הייתי גם אני חלק מזה? באופן שטחי, כביכול לא הייתי קשור להחזקה ליכולות על טבעיות, בזמן שביסודו של דבר חסרתי אמונה נכונה בדאפא ובמורה. הייתי פסימי כשלא האמנתי בניסים אלוהיים, ואפילו ביכולות שלי. לכן הייתה לי החזקה גדולה של פחד בנושא של הבהרת האמת.

כשאני לומד את הפא, זה די קל למצוא היכן אני לא ברמה מספקת, כך שאני יכול להיפטר מההחזקות שלי. לאחרונה שיננתי את הפא די ברצינות. לכן הייתי מסוגל למצוא את ההחזקות שלי. במאמרו האחרון המורה דורש ללמוד יותר את הפא, וללמוד את הפא היטב. זה די חשוב.

על אף העובדה שעל פני השטח אחרים לא יכולים לראות את השינוי בי, אני יודע שכל עוד אשנן בתשומת לב את הפא, ואלמד את הפא, השיפור שלי יהיה עצום.