עצי ערבה מוצלים ופרחים זוהרים, מקום בו אוכל לנוח

(Minghui.org)

מתרגלים אחרים הציעו שאשתף את כולם בסיפור הטיפוח-תרגול שלי, וגם אני רציתי בכך. גרתי בכפר עני מאוד ומבודד בדרום סין. אבי נפטר כשמלאו לי שלוש שנים. משפחתי נאבקה לגמור את החודש, ואפילו נאלצתי לקבץ נדבות כדי לשרוד. בבית הספר ביליתי רק שלושה חדשים, כך שהתקשיתי לכתוב מאמר. לכן, הקלטתי את סיפור הטיפוח שלי על גבי קלטת, ומתרגלים אחרים עזרו לי להעלות אותו על הכתב. אני בטוח שעדיין יש פערים בטיפוח שלי, ואני מקווה שמתרגלים עמיתים יצביעו עליהם  באדיבות בהתבסס על הפא.

1. טאואיסט אמר לי שקיים מאסטר כביר, ושפאלון דאפא זה פא אמיתי

היו שני מקרים בהם הייתי חרש ולא יכולתי לדבר. בכל פעם זה נמשך שבעה ימים, והחלמתי ללא כל טיפול רפואי. זו לא הייתה סתם מחלה של חירשות וחוסר יכולת לדבר, אלא משהו שקשור ישירות לדאפא. המורה אמר בהונג-יין חלק 2 בשיר:

"הדרך הקשה לעבר אלוהות" (תרגום זמני)

"קשרים גורליים של אינספור תקופות חיים והדאפא הוא החוט המנחה כל אחד מהם"

שני הסיפורים הבאים ממחישים את שירו של המורה:

בקיץ 1969 לקיתי בשפעת קשה לאחר שעבדתי בגשם זלעפות. היה לי קר מאוד והיה לי חום גבוה. ישנתי זמן רב, ולמחרת היום התעוררתי מאוחר מאוד. ויתרתי על ארוחת הבוקר, ומיהרתי להצטרף לבני הכפר האחרים שכבר ניכשו יבולים בשדות.

כשחלפתי על פני גשר שנבנה מעפר, ראיתי טאואיסט עם שיער לבן ופני תינוק יורד מהשמיים. הוא נחת מולי, ובידו אחז ב "פוצ'ן", מטאטא-נוצות לאיבוק. הייתי המום ושאלתי את עצמי: "האם זה חלום? איך זה יכול לקרות? האם הוא בן אלמוות או רוח רפאים?" כיוון שהדרך היתה צרה, זזתי הצידה כדי שיוכל לעבור. לא היה בי כל פחד. הוא עצר בדיוק מולי, נגע בראשי שלוש פעמים, והוציא מכיסו שלוש כמוסות קטנות. הוא ביקש ממני לפתוח את פי ואמר: "זה בסדר שאתה מרגיש לא נוח. ברגע שתבלע את הכמוסות הללו, הכל יסתדר".

בלעתי את הכמוסות, והוא נעלם לפני שהספקתי להודות לו. הבטתי סביב, אך הוא לא הותיר סימן. קדתי שלוש פעמים לעבר הכיוון שממנו הוא הופיע והמשכתי בדרכי. הרגשתי שגופי נעשה קל מאוד, ונוח ביותר, כאילו שהפכתי להיות אדם אחר בעל אנרגיה אינסופית. כשהגעתי לשדה, לא אמרתי שלום לאיש, אלא ניגשתי ישר לעבודה כדי לפצות על הזמן האבוד.

כשהגיע זמן ארוחת הצהריים, ראיתי שאמי ואשתי מזילות דמעות, ושאנשים אחרים מצביעים עלי. יכולתי לראות אותם פותחים את פיותיהם, אך לא שמעתי דבר. מה קרה? הרגשתי מוזר. אמרתי לעצמי: "אני לא אדאג בקשר לזה, אוכל תחילה את ארוחת הצהריים". כיוון שדילגתי על שתי ארוחות, אכלתי כמעט כמויות אוכל שמספיקות לכמה אנשים. לאחר ארוחת הצהריים שבתי לעבודה. אחה"צ הצטרפתי לאחרים בנשיאת גזעי עצים לתחנת המכירה. בעודי הולך בשביל, מישהו דחף אותי הצידה. הסתובבתי וראיתי שמשאית מתקרבת. אז התחוור לי שהפכתי לחרש ואילם. ידעתי שזה קשור לטאואיסט ההוא, אך לא יכולתי לספר על כך לאחרים. משפחתי הייתה מודאגת מאוד. הם גררו אותי לטיפולי אקופונקטורה, ולסגוד לאלים שונים, אך מצבי לא השתפר.

חלפו כמה ימים, ומשפחתי החלה להירגע, שכן הם ראו ששמרתי על מורל גבוה והכול נותר כסדרו. בערב השביעי, הטאואיסט ההוא שב אלי. הפעם הוא נשאר בשמיים. הוא נופף בפוצ'ן שלו, כדי לשאת אותי מהמסדרון שבביתי אל החצר בחוץ. קראתי: "מאסטר" והצלחתי להשתחוות בפניו. הוא נופף בפוצ'ן שלו כדי לסמן לי לעמוד על רגליי. הוא אמר: "אני לא המאסטר שלך. יש לך מאסטר אדיר. בעתיד הוא יבוא".

משפחתי שמעה אותי צועק "מאסטר", וכולם יצאו החוצה. הם ראו ששמיעתי חזרה אלי, וגם יכולת הדיבור. מאותו יום ואילך, הייתי להוט בציפייה לראות את המאסטר שלי.

כעבור 18 עשרה שנים, בסתיו 1987, עבדתי יום אחד בגן הירק שלי. התעייפתי ועצרתי לנוח. בעודי מתמתח ומביט סביב, ראיתי ענן צבעוני מתקרב אלי מרחוק במהירות.

הייתי מהופנט לגמרי. הענן הצבעוני עצר פתאום, ונישאתי לתוכו. על גבי הענן האדום דמוי השטיח, ראיתי איש צעיר ויפה תואר עומד שם. הוא אחז בי ביד אחת. פניו האדיבות, הסלחניות, ומלאות החמלה גרמו לי להרגיש עליזות וחמימות רבה, והרגשתי שכבר ראיתי אותו לפני זמן רב. הוא אמר לי: "אקח אותך להתבונן מסביב. אתה  יכול להסתכל, אבל אין עליך לדבר או לשאול שאלות". הנהנתי בראשי.

כשהסתכלתי מטה, ראיתי שגופי הפיזי עדיין אורז כרובים בגן. בהצביעו מטה לכיוון מסוים, הוא שאל אותי, "מה זה?" עניתי שזה ערפל. הוא אמר, "לא, זה לא ערפל אלא צ'י שחור. מישהו מפיץ שם צ'יגונג רע. אין עליך ללמוד את זה. מאוחר יותר הפאלון גונג יופץ, וזה הטיפוח האמיתי של הפא האמיתי.

הוא לקח אותי לסיור, ונתן לי לראות את הקיסרים של התקופות השונות בהיסטוריה של סין, את המטפחים בעלי צבעי העור השונים והגלימות השונות מטפחים בהרים סביב העולם, ואת ההרים של ג'אנג-ג'יאה-ג'יה שבפרובינציית הונאן, שנראים מנקודת מבט גבוהה כבודהיסאטווה מאבן. לבסוף הוא הראה לי את גן העדן של הפאלון, וראיתי שם פאלון ענקי מסתובב בכיוון השעון ונגד כיוון השעון. הוא לקח אותי לארמון והציג את חמשת הסטים של התרגילים. ראיתי גם דברים רבים שאין באפשרותי לתאר.

אז הוא לקח אותי בחזרה. באותו רגע הגוף הפיזי שלי שכב בחדרי, והדלת הייתה סגורה. אור ארגמני הבזיק מלמעלה ונישאתי ארצה, אל מול ביתי. אז נשמתי התאחדה עם גופי הפיזי. הוא אמר לי: "נעדרת למשך כמה ימים. אם ישאלוך אנשים, תוכל לומר להם רק שני משפטים: 'כל הדברים משתמשים ביושר כגונג. כל הדברים מבססים את שורשם בחמלה'". שאלתי אותו מה המשמעות של זה. הוא אמר: "אל תדאג לגבי המשמעות של זה. אנשים יבינו את זה. גם אתה תבין את זה מתישהו מאוחר יותר".

במשך שבעה ימים הגוף הפיזי שלי היה בעולם האנושי ללא הנשמה. במהלך ימים האלה, הגוף הפיזי שלי היה אילם וחירש, וכל היתר נותר כרגיל. מאז, תהיתי האם אותו אדם צעיר היה המאסטר שלי, האם עלי ללמוד פאלון גונג בעתיד, ומדוע הוא עזב במהירות שכזו.

2. לאחר שהשגתי את הפא, כל משפחתי הפיקה מכך תועלת

בפברואר 1996, חברי מר ג'אנג אמר לי: "שמעתי שמר וואן למד תרגול צ'יגונג טוב". שאלתי אותו מה זה. הוא אמר שזה היה פאלון גונג. כששמעתי אותו מזכיר את הפאלון גונג, רצתי מיד לביתו של מר וואן.

מר וואן לא היה בבית. שאלתי את אשתו אם הוא מתרגל פאלון גונג. היא אמרה שכן. שאלתי אותה: "האם יש לך את תמונתו של המורה וחומר כתוב?" היא אמרה, "כן. תמונתו של המורה תלויה על הקיר בחדרנו".

נכנסתי פנימה להביט. היה זה בדיוק המאסטר שלקח אותי לשמיים. הפאלון היה זהה לפאלון הענקי שראיתי באותו יום. התרגילים בתמונות היו זהים לחמשת הסטים של התרגילים שהמאסטר הדגים לפני בשמיים. לאחר ציפייה של יותר מעשרים שנה, ראיתי סוף סוף את המורה ואת הפאלון גונג. התרגשתי כל כך שדמעות נקוו בעיני. אמרתי לה: "אנא אמרי למר וואן שאני רוצה לתרגל פאלון גונג. אנא בקשי ממנו שיבוא לביתי ללמד אותי".

כעבור יומיים הגיע מר וואן לביתי וסיפר לי בפרוטרוט על הפאלון גונג. אמרתי לו: "לא חשוב כמה עולים החומר הכתוב, בבקשה, דאג להביא לי עותק". כעבור עשרה ימים, בערב, מר וואן ומר ג'אנג הביאו לביתי את החומר הכתוב, ולימדו אותי את התרגילים. באותו ערב למדתי את כל חמשת הסטים של התרגילים. מאוחר יותר חשתי בכאב גדול בבטני כששכבתי לישון. במשך כל הלילה נאבקתי בכאב, ולבסוף הגיע הבוקר. נעזרתי במקל הליכה כדי להגיע למרפאה. כשדוקטור הו פתח את הדלת, נכנסתי פנימה וישבתי בתנוחת לוטוס על כסא גדול. לפתע הכאב בבטני נעלם. שאלתי את דוקטור הו, "האם לכיסא שלך יש כוחות קסם? מדוע אחרי שהתיישבתי עליו אינני מרגיש יותר בשום כאב?" הוא אמר: "לכיסא אין שום כוחות קסם. אבל אולי למדת איזה תרגול צ'יגונג עוצמתי". אמרתי לעצמי: "אה, זו הסיבה. זה בגלל שבדיוק למדתי פאלון גונג". כיוון שעדיין לא התחלתי ללמוד את הפא המורה נתן לי רמזים באמצעות פיו של מר הו. הלכתי מיד הביתה.

כשתרגלתי בלילה, תמיד שמעתי מוסיקה מקסימה מתנגנת באוזניי. מאותו יום ואילך, אותה מוסיקה העירה אותי כל בוקר בשעה ארבע, לתרגל את התרגילים. קיץ או חורף, אף פעם לא הפסקתי לתרגל את התרגילים. תרגלתי את התרגילים מיד בקומי מהמיטה, מבלי להחליף את הפיג'מה. אך מעולם לא היה לי קר. במקום זאת, תמיד הרגשתי שגופי חם בפנים, ונוח ביותר.

שבועיים לאחר שהשגתי את הפא, חמותי לקתה בהתקף לב. תחת השפעת שדה האנרגיה שלי, גופה התנקה במידה מסוימת, ומחלתה החלה לסגת. בדיוק כפי שאמר המורה:

"כשאדם אחד מתרגל, כל המשפחה מרוויחה." ("לימוד הפא בועידת הפא באוסטרליה 1999") (תרגום זמני)

בהדרגה היא הצליחה להישען על דבר מה שיסייע לה ללכת. רציתי להכין לה מקל הליכה עם ידית בצורת ציפור, להקל על האחיזה. היה לי קשה לאחוז את המקל ברגלי כדי לנסר אותו במסור, אז הצמדתי אותו לקרקע עם הבוהן. לקראת סוף העבודה הפעלתי כוח רב מידי וניסרתי את הבוהן שלי. היא נותרה מחוברת רק בפיסה קטנה של עור.

באותו הזמן לא הייתי מודע לכך שאני מתרגל את הדאפא שלנו, חסר הגבולות, שמסוגל לעשות כל דבר. הצמדתי את הבוהן שלי בחזרה למקומה וביקשתי מאשתי למצוא חתיכת בד כדי לעטוף אותה. בכלל לא דיממתי. אז יצאתי לשדה לנכש עשבים ושכחתי לחלוטין את הפציעה שלי. כשסיימתי לעבוד ראיתי שהבד נעלם, וכשרחצתי את רגליי גיליתי שהבוהן שלי נרפאה לחלוטין. אף אחד לא ראה את חומרת המצב של הבוהן הפצועה, אפילו אשתי לא ידעה עד כמה חמורה הייתה הפציעה. לכן, כשסיפרתי להם מה באמת קרה, הם נדהמו. למעשה, ככל שאמונתך במורה ובדאפא עמוקה יותר, כך הדאפא יתבטא בעצמה רבה יותר.

בחורף ההוא, איכר אחר מהכפר שלי התלווה אלי למכור את זרעי הגידולים שלנו לקונה בעיר יואה-יאנג שבפרובינצית הונאן, הנמצאת 32 ק"מ מהכפר. ירד שלג באותו יום, והיה לנו מאוד קשה ללכת בשביל ההרים המושלג. יצאנו לדרך בבוקר, אך הגענו לשם רק בארבע אחה"צ. הקונה בישל עבורנו ארוחת ערב, וכשסיימנו לאכול השעה כבר הייתה אחרי חמש. אמרתי לקונה: "יש לי משהו לעשות בבית ואני צריך לצאת עכשיו". הם חשבו שאני מתבדח. אך אמרתי להם: "לא, אני חייב ללכת עכשיו. תן לי בבקשה את הכסף". הקונה אמר: "יש לי את הכסף פה, אך זה קצת פחות ממה שביקשת". שאלתי אותו מדוע, והוא אמר: "אני משלם 9 יואן עבור כל פאונד (חצי ק"ג) זרעים חדשים, ומוכר אותם ב-10 יואן, כך שאני מרוויח רק יואן אחד. אני גם מוכר זרעים ישנים ב-10 יואן לפאונד, וזה מקור הרווח שלי". הזרעים שלך ישנים. אוכל לתת לך רק 5 יואן לפאונד, ולא 6 יואן כפי שבקשת". הופתעתי לגמרי וחשבתי שזה לא הגיוני. אך אמרתי לעצמי: "אולי כיוון שאני מטפח זהו מבחן לטבע המחשבה שלי. זה כדי לעזור לי להיפטר מההחזקה לכסף".

אז נזכרתי במה שאמר המורה בספר "ג'ואן פאלון":

"מה שאנשים רגילים רוצים לקבל זה רווח אישי, איך לחיות טוב ובנוחיות. המטפחים שלנו אינם כאלה, אלא בדיוק ההפך. אנחנו לא רודפים אחרי מה שאנשים רגילים רוצים להשיג, ואילו מה שאנחנו מקבלים זה משהו שאנשים רגילים לא יכולים להשיג, גם אם הם רוצים, אלא על-ידי טיפוח." (הרצאה רביעית).

הרגשתי לפתע שהמחשבה שלי נעשית רחבה יותר. אמרתי לו ברוגע: "אוקיי. בוא נעשה מה שאמרת".

חברי נשאר אצל הקונה אך אני יצאתי בחופזה הביתה. לא חשבתי על כלום, ופשוט המשכתי ללכת. כשהגעתי הביתה, השעה הייתה רק שבע. צעדתי 32 ק"מ בשלג שבהרים תוך 80 דקות. זה היה כל כך מדהים! ידעתי שזה בזכות עזרתו האדיבה של המורה. נעשיתי נחוש יותר בטיפוח שלי.

3. הולכים בחשיכה בתקופת "הזעזוע הגדול", רואים את האור לאחר שבעה ימים

ב- 20 ליולי 1999, ג'יאנג זמין, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) המרושעת, החל לחתור בפראות תחת הדאפא, להשמיץ את המורה ולרדוף את המתרגלים. כמתרגל דאפא לא יכולתי לעמוד מנגד ולצפות ברוע משתולל בצורה כזו. רציתי לנסוע לבייג'ינג – שם נמצא הממשל המרכזי, כדי לעתור לטובת הפאלון גונג. אך לא היה לי כסף כדי לממן את הנסיעה. פגשתי את מר לי - מתרגל ממחוז אחר. הוא הסכים לבוא איתי לבייג'ינג ולכסות את כל ההוצאות. למחרת היום צעדתי 16 ק"מ לביתו. בדרך ראיתי אבן בראש הגבעה ועליה כתוב: "רצים מהר בדרך הביתה". אמרתי לעצמי, "האם אין אנו המטפחים צועדים בדרכנו הביתה? האם אין זה רמז מהמורה?" ואז על אבן אחרת ראיתי את הכיתוב: "צא עם עוצמה ומוסריות אדירה". המורה עודד אותי! משמע, אני עושה את הדבר הנכון בכך שאני עותר לטובת הפאלון גונג. לכן, הלב הקודם "הלא-כל-כך-בטוח" שלי נרגע, וצעדתי יציב ונחוש יותר. בביתו של מר לי דנו בפרטי המסע שלנו, ונשארתי ללון שם בלילה. תכננו לצאת למחרת היום, אך נתקלנו בהפרעה ומר לי לא יכול היה לצאת איתי למסע. בלי הכסף גם אני לא יכולתי לצאת למסע. חזרתי הביתה מודאג מאוד, ולא יכולתי לאכול או לישון. חשבתי לעצמי: "אתחיל לפעול מהרמה הנמוכה ביותר של הממשל, ואטפס שלב אחר שלב". תחילה יצאתי לפגוש את המנהיגים בכפר שלנו, והבהרתי להם את האמת. הם הבינו אותי והסכימו עם מה שאמרתי להם. הם הרגישו שהם חסרי אונים מול מהלך פוליטי כה גדול שמופעל על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית. הם חזרו ואמרו לי שאין עלי לנסות להקפיץ ביצה על אבן.

תכננתי ללכת לממשל המחוזי למחרת היום. לאחר שסיימתי את ארוחת הערב, המנהל צ'ן מתחנת המשטרה המקומית הגיע לביתי מלווה בשני שוטרים. המנהל אמר שהוא רוצה לשוחח איתי. שאלתי אותו במה מדובר אבל הוא ביקש שנדבר על כך בתחנת המשטרה. כשישבתי איתו במכונית הוא אמר לי: "אתה הרכז המקומי של הפאלון גונג. עלייך לחשוף בפנינו את כל פרטי הארגון שלך". "אמרתי: "אין לנו שום ארגון. כל שאנו רוצים זה גוף בריא, ולהיות אנשים טובים שחיים על פי העקרונות 'אמת-חמלה-סובלנות'. אין על הממשלה ליטול מאתנו את חופש האמונה".

בתחנת המשטרה, המנהל צ'ן השאיר אותי עם שני שוטרים שאחד מהם אמר לי ברשעות: "ספר לנו הכל אודות הארגון שלך. אחרת לא נהיה עוד נחמדים אליך". עניתי: "אבל אין לנו שום ארגון. מה אתם רוצים שאספר לכם?" אז הוא החל לקלל אותי, ואמר: "האם אתה עומד לדבר או לא?" אמרתי: "באמת שאין לי מה לומר". הוא אמר לשוטר השני: "תוריד לו את הבגדים". השוטר השני הפשיט אותי עד לתחתונים. חשבתי: "מנסים להקפיא אותי למוות? זה לא יעבוד". התיישבתי באמצע החדר ואמרתי לעצמי: "המורה אמר בהונג יין:

('Salvation Far and Wide"): (תרגום זמני)

"הפא הושג – אתה כבר אלוהי.. "

אני כבר אדם אלוהי. האם אפחד מהקור? ישבתי שם יותר משעה. השוטר פּנג הגיע ובעט בי בחזה, ונפלתי ארצה. כשנעמדתי הוא הכה ברקותיי בשני אגרופיו. הרגשתי מסנוור אור הבזיק בעיני. עצמתי את עיני לזמן מה ופקחתי אותן שוב. הייתי עדיין בסדר.

השוטר פנג הכה אותי ואז עזב. המנהל צ'ן חזר והעמיד פני תם: "למה אתה לא לובש בגדים כלשהם בחורף?" אמרתי לו: "הפסק להעמיד פנים. זה מעשה ידיהם של 'משטרת העם'". הוא אמר: "אוי, סליחה.  בבקשה לבש את בגדיך. האנשים הצעירים האלה לא יודעים להתנהג יפה אל אנשים". אז הם נעלו אותי בחדר ריק בקומה שמעל. החלונות היו ללא זגוגיות והרוח הקרה נשבה לתוך החדר. נשארתי שם לילה שלם. בבוקר המחרת, השוטר פאנג הביא לי חלב, תה, סיגריות, וסוכריות כדי לשדל אותי לדבר ,. לא שתיתי דבר, וגם לא דיברתי. בסביבות חמש אחה"צ הוציאו אותי אל החצר, וכפתו את ידיי לעץ.

בערב, הגיע שוטר וצעק: "אין על האדם העקשן הזה לעמוד כאן. עליו לרדת על ברכיו". הוא דרך על הצד האחורי של ברכי, אך לא כרעתי ברך. אז הוא ניסה לדחוף את כתפיי, אך גם זה לא הצליח. הוא נעשה אכזרי יותר, והחל לאבד את הסובלנות. הוא טיפס על העץ, וידעתי שמשהו רע מאוד עומד להתרחש, אז ביקשתי מהמורה שיחזק אותי. גם שיננתי בשקט, ללא הרף, את מילותיו של המורה: "כשקשה לסבול, אתה יכול לסבול את זה. כשזה בלתי אפשרי לעשייה, אתה יכול לעשות את זה". הוא החזיק בעץ בידיו וקפץ על פרקי ידיי. עצמותיי נשברו וסבלתי כאב אדיר. אמרתי לעצמי: "אני אדם אלוהי, והכאב ממני והלאה". הוא קפץ על פרקי ידי עוד מספר פעמים, מה שגרם לאזיקים לחתוך עמוק בבשר, אך כבר לא הרגשתי יותר בכאב. אחר זה הוא עזב.

זמן קצר לאחר מכן, הגיע מנהל המפקדה הצבאית המחוזית. הוא עמד מולי ושאל: "מה קרה?" הוא ביקש ממישהו לפתוח את האזיקים, אך הם לא יכלו להכניס את המפתח למנעול, כיוון שהאזיקים היו שקועים עמוק מאוד בבשרי. לקח להם לא מעט זמן לשחרר אותי. ואז חבורת בני בלייעל נוספת הגיעה. הם בעטו בי שוב ושוב. אחד מהם אמר: "תהיה חכם! אמור לנו, האם תוסיף לתרגל פאלון גונג?" עניתי: "מדוע שאפסיק לתרגל תרגול כה טוב?" הם הקיפו אותי והכו אותי שוב: "האם תמשיך לתרגל?", "לתרגל!, לתרגל!, לתרגל!",  עניתי. שוטר צעק: "אני לא מאמין שאני לא יכול להכניע אותך במכות". הוא מצא מקל עץ גדול והכה בגבי כמה פעמים. אז הוא זרק אותו, ניער את ידיו, ועזב את המקום בעודו מקלל: "אתה משגע אותי! משגע אותי!"

המנהל לי הביא קערת מים כדי לרחוץ לי את הפנים ואת הידיים. ראיתי שהוא היה מופתע מאוד:

"זה ברור שהאזיקים חתכו בבשרו, אך כיצד ייתכן שהעור לא נפצע?" הרגשתי שהפציעות שלי החלימו בזמן שהסירו ממני את האזיקים. היה זה המורה האדיר והאדיב שלנו שנשא את הסבל עבורי. רציתי לבכות אך לא רציתי לעשות זאת מול הפושעים האלה. המנהל לי שאל אותי: "זה כואב?" עניתי לו: "האם זה משנה לכם אם זה כואב או לא? האם הם יפסיקו את העינויים האכזריים אם זה יכאב? טוב מוליד טוב, והרוע יבוא על ענשו. אם הם לא ישנו את התנהגותם הרעה, הם לא יוכלו להימלט מהגורל שלהם והם יושמדו". באותו ערב, בני שילם קנס וחילץ אותי.

באותו לילה חלמתי חלום. ראיתי צמד משפטים מחורזים מתנוסס על משקוף הדלת: "הולכים בחשיכה בתקופת 'הזעזוע הגדול', רואים את האור לאחר שבעה ימים". בבוקר המחרת, נכדתי באה לבקש ממני לקום. אמרתי שעדיין חשוך בחוץ. אך היא אמרה: "השמש כבר זורחת מזה זמן מה. אתה לא רואה אותה?" הבנתי שאיבדתי את הראייה. לאחר ארוחת הבוקר, בני ואני הלכנו לממשל המחוזי, לבקש שייעשה לי צדק. אך מי יעזור לנו שם? כולם התחבאו מפנינו או שלחו אותנו לאנשים אחרים. שבנו הביתה בידיים ריקות. בעזרתו של המורה, כעבור שבעה ימים ראייתי חזרה אלי.

ב- 13 בינואר 2000, נתנה לי אשתי 100 יואן כדי לקנות חזרזירים. לקחתי את הכסף לביתו של מתרגל. תכננו לנסוע לבייג'ינג כדי לעתור לטובת הפאלון גונג יחד עם שני מתרגלים נוספים, שאחד מהם הסכים לממן את כל הוצאות המסע שלנו בעזרת כמה אלפי יואנים. כשהגיעה הרכבת לתחנת ג'נג-ג'ואו שבפרובינציית הנאן, שמעתי קול בוקע מרמקול: "שימו לב בבקשה, מתרגלים בדרכם לבייג'ינג – אנא היו ערוכים למבחן". שמעתי את זה שוב כשהרכבת התקרבה לבייג'ינג. הערתי את שלושת המתרגלים האחרים משנתם, וסיפרתי להם את מה ששמעתי. הם הופתעו מאוד. זה היה בלתי אפשרי שיודיעו דבר כזה מהרכבת, כי המק"ס המרושעת נוהגת לעצור מתרגלים שנוסעים לבייג'ינג. כנראה ששמעתי את זה בממד אחר. זה היה המורה שמעודד אותנו. התרגשנו מאוד מכך שהמורה הכביר שלנו מגן עלינו כל הזמן. הגענו לבייג'ינג במצב רוח מרומם. הייתה זו שעת בוקר כשירדנו מהרכבת, ואחרי הארוחה נסענו לכיכר טיאננמן. משאית נעצרה מולנו, וכמה שוטרים בלבוש אזרחי שאלו אותנו: "האם אתם מתרגלי פאלון גונג?" ענינו שכן. הם אמרו: "היכנסו בבקשה למשאית". שאלתי: "לאן אתם לוקחים אותנו?" הם אמרו: "למקום כלשהו" ודחפו אותנו ומתרגלים אחרים לתוך המשאית. הם לקחו אותנו למקום כלשהו וביקשו מאיתנו לעמוד בשתי שורות כדי שיוכלו לרשום את הפרטים שלנו.

כשהייתי במרחק של כ-10 מטרים משולחן ההרשמה, מישהו טפח על שכמי. הסתובבתי וראיתי שני שוטרים, אחד גבוה ואחד נמוך. השוטר הגבוה אותת לי להצטרף אליו. הוא הוביל אותי לחדר קרוב לשירותים, ונעל את הדלת מבפנים. לוח עץ היה מונח על הרצפה. השוטר הגבוה שאל אותי בקול נמוך: "אתה כבר זקן מאוד. למה לך לבוא לבייג'ינג?" עניתי לו בקול רם: "לתקן את הפא!" הוא אמר: "אני יודע, הנמך את קולך. כוונתי היא שתיקון הפא אינו משחק ילדים. זה עלול לגעת בחיים ומוות. האם אין אתה מפחד מהמוות?" עניתי: "אם הייתי מפחד לא הייתי כאן" הוא אמר: "טוב. אתה לא פוחד מהמוות, אך האם אתה פוחד מכאב?" עניתי: "אני לא פוחד ממוות, מדוע שאפחד מכאב?" אז הוא אמר: "יופי. חלוץ את נעלייך ועמוד על הלוח הזה". חלצתי את נעלי השמאלית והצבתי את כף רגלי על הלוח. השוטר הנמוך לקח כמה מסמרים באורך של 10 ס"מ ומסמר 3 מהם לתוך כף הרגל שלי. לא זזתי כהוא זה. אז הם ביקשו ממני להניח את כף רגלי הימנית על הלוח, ונעצו לתוכה שלושה מסמרים נוספים. לא יכולתי יותר להזיז את הרגליים. שני השוטרים הביטו אחד בשני. הבחור הנמוך החווה באגודליו כלפי מעלה ואמר: "אתה באמת משהו!" השוטר הגבוה ביקש ממנו להוציא את המסמרים. לא היה דם על המסמרים. האיש הגבוה הביא את נעליי ועזר לי לנעול אותן ואז הם לקחו אותי חזרה אל מתרגלי הדאפא האחרים. נשלחתי בחזרה למרכז המעצר במקום מגוריי ושוחררתי כעבור 28 ימים.

4. להפוך לחרש-אילם לתקופה בת חמש שנים בשל ממחשבה לא נכונה – החלמה באמצעות מחשבות ופעולות נכונות

בשובי ממרכז המעצר, הבהרתי את האמת אודות הדאפא לכל אדם שפגשתי, וסיפרתי כיצד עינו את מתרגלי הדאפא. בני חשש וביקש ממני שלא לדבר על זה יותר. הוא אמר גם כמה מילים לא יפות. אז אמרתי לעצמי: "לו הייתי חרש ואילם, לא הייתי צריך להתמודד יותר עם הבעיה הזו". המחשבה הזו הפכה מיד למציאות, ובו ברגע איבדתי את יכולת הדיבור והשמיעה. אף אחד לא הטריד אותי יותר.

חמש שנים חלפו. במהלך תקופה זו מתרגלים רבים שיתפו עמי דברים בכתב, ואמרו לי שזה לא דבר שהמורה נתן לי. מתרגלי דאפא לא אמורים להיות במצב שאני נמצא בו. עלינו להבהיר את האמת כדי להציל יצורים חיים, אז איך ייתכן שלא נדבר? זו בוודאי הפרעה מהכוחות הישנים. הם צדקו, אך אני פשוט חשבתי שהמצב שלי הוא מיוחד, ושהמורה חוסם אותי. לכן קיבלתי את הבידוד שהכוחות הישנים כפו עלי, ואפשרתי לרוע להגביל אותי זמן רב.

במחצית הראשונה של שנת 2005, מתרגלת שוחררה לביתה לאחר שפנתה לדרך רעה במחנה העבודה בכפייה מאג'יאה-לונג שבפרובינציית הונאן. סברתי שעלי לעזור לה, אז הלכתי לביתה, אך יכולתי לשתף אותה רק בהתכתבות. היא כתבה כמה שורות, ואז אני כתבתי כמה שורות. השתמשנו במחברת שלמה. מכיוון שהשכלתי מוגבלת טעיתי באותיות, אך בסך הכל הצלחנו להבין אחד את השני. היא בכתה ואמרה שהיא ביצעה פשע גדול בכך שקיללה את המורה ואת הדאפא. ניסיתי להרגיע אותה, ושכנעתי אותה לשוב אל הדאפא. היא אמרה שהיא תשוב לתרגל ולעשות את שלושת הדברים היטב. כשעזבתי, היא שרפה את המחברת. מתרגל אחד הצליח להציל כמה דפים וכשהביט בכתוב, הוא ראה שהשיחה סטתה מהפא וקרא מיד למתרגלים אחרים שיבואו לעזור לי.

ערב אחד, התאספו חצי תריסר מתרגלים חרוצים. הם הראו לי את הדפים עליהם נכתבה השיחה. כיוון שהדפים הקודמים ואלה הבאים אחריהם היו חסרים, המשמעות השתנתה. אך אני לא יכולתי לדבר וזה היה קשה להסביר בכתב. השתוקקתי כל כך להביע את עצמי. כמה מתרגלים למדו את הפא והגיעו להבנה שבראש סדר העדיפויות יש לפורר את הבידוד שהכוחות הישנים כפו עלי. המורה אמר ב"להסיר את ההפרעות":

"הפא יכול לשבור את כל ההחזקות, הפא יכול להרוס את כל הרוע, הפא יכול להשמיד את כל השקרים, הפא יכול לחזק את המחשבות הנכונות." (יסודות להתקדמות במרץ II)

לאחר מכן למדנו את "טיפוח דיבור" בג'ואן פאלון, שם המורה אמר: "בנוסף, עלינו לדבר על ולהפיץ את הפא, כך שזה בלתי אפשרי לא לדבר". הפא של המורה התיר את הקשר שבליבי. ישבנו לשלוח מחשבות נכונות חזקות במשך עשרים דקות. לאחר מכן תכננו לשלוח שוב מחשבות נכונות למחרת היום, בשעה שמונה ותשע בערב. החלטנו שאני חייב לדבר. באותו הלילה גם שלחתי מחשבות נכונות לפני השינה.

למחרת בבוקר יכולתי לדבר ויכולתי גם לשמוע! הכוחות הישנים ניצלו את ההחזקה שלי להתחמק מבעיות כדי לחסום אותי במשך חמש שנים. זה היה שיעור כה כואב. המורה אמר בספר "ג'ואן פאלון":

"זה שהמחשבה שלך נשלטת על ידי ישות זרה. אתה אפילו מרגיש שזה לא רע ואתה רוצה את זה ומאושר. ככל שתשמח יותר כך היא שולטת בך יותר בחוזקה." (הרצאה שלישית, "שפה קוסמית")

נכון מאוד. בגלל מחשבה רעה אחת איבדתי חמש שנים מהמשאלה הפרהיסטורית שלי להבהיר את האמת ולהציל יצורים חיים. התאמתי את עצמי לרצונם של הכוחות הישנים והייתי נתון לשליטתם תקופה כה ארוכה.

כמה רציני הוא הטיפוח! מחשבה רעה אחת יכולה להביא אותנו לתוצאה כה נוראית. עלינו תמיד לחשוב על הפא. כך לכוחות הישנים לא יהיה שום סיכוי לנצל אותנו. המורה כבר אמר לנו בג'ואן פאלון:

"יתר על כן, איך תוכל לתרגל ולטפח אם לא יהיו לך כל דאגות או קשיים? איך תוכל לעשות את התרגילים בנוחיות ובמנוחה? איך יכול להיות כזה דבר? זה מה שאתה חושב מנקודת המבט של אנשים רגילים."

השיעור הזה אפשר לי להבין עוד יותר את הפא. עלי ללמוד את הפא בתשומת לב, להבין היטב את הפא, ולהתמוסס בפא. אנשים רגילים היו המומים מכך שיכולתי לדבר שוב. אני מעריך את זה שהמורה השתמש בדרך הזו כדי להתיר את הקשר שבליבי. אני אסיר תודה למתרגלים שעזרו לי כגוף אחד. הצטרפתי למתרגלים אחרים כדי להבהיר האמת ולהציל יצורים חיים.

בטיפוח שלי, באמצעות אמונה מוצקה במורה ובדאפא, תחת הגנתו ועזרתו של המורה, אני מצליח להתגבר על מכשול אחר מכשול. המורה אמר בספר "ג'ואן פאלון":

"כשטיפחתי ותרגלתי בעבר, מאסטרים גדולים רבים אמרו לי את המילים האלה: 'כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה. כשזה בלתי אפשרי לעשייה, אתה יכול לעשות את זה'. למעשה ככה זה. אחרי שתחזרו הביתה, כולכם יכולים לנסות את זה. כשאתם מתגברים על קושי אמיתי או מצוקה תנסו את זה. כשלא ניתן לסבול את זה, תנסו לסבול. כשזה נראה בלתי אפשרי ואומרים שזה בלתי אפשרי, תנסו ותראו שזה אפשרי. אם אתם באמת יכולים לנסות את זה אתם באמת תגלו: 'אחרי שעוברים עצי ערבה מוצלים, יהיו פרחים זוהרים ועוד כפר מלפנים!'"

רק כשנניח להחזקות שלנו, ונחפש בפא ללא הרף הדרכה בטיפוח שלנו, נוכל לעשות היטב את שלושת הדברים.