להציל אפילו יותר אנשים בדרך שלי

התנסות מוועידת פאלון דאפא החמישית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות מורה נכבד, ברכות מטפחים עמיתים.

ברצוני לשתף אתכם בכמה חוויות שעברתי במהלך נסיעתי לחו"ל כדי להבהיר את האמת, לפגוש מטפחים עמיתים ולהשתתף בוועידות פא.

בחורף האחרון החלטתי שאני רוצה לטוס לחו"ל לזמן מה. לאחר התלבטויות רבות החלטתי לנסוע לוועידת הפא בלוס אנג'לס. את כרטיס הטיסה שלי קיבלתי במתנה, אך אותה חברת תעופה לא טסה יותר מישראל, ולכן היה עלי לבחור יעד מאירופה ממנו אטוס לארה"ב. גיליתי שבדיוק לפני הוועידה בלוס אנג'לס מגיע מופע הספקטקיולר לברלין, ושהמתרגלים המקומיים בגרמניה מבקשים עזרה בקידום המופע.

רק לאחר שהרגעתי את המחשבות שלי, ניקיתי את הלב והנחתי לרדיפות, ראיתי בבירור מתי עלי לנסוע, והיו לי ברורים התאריכים אותם עלי לבחור לטיסות.

כשהגעתי לברלין היינו מספר לא רב של מתרגלים, אך ככל שהתקרב מועד המופע הגיעו עוד ועוד מתרגלים לסייע. היינו מחלקים עיתונים ועלונים של ה"ספקטקיולר" ברחובות, במרכזי קניות גדולים, באתרי תיירות ובאתרי תרבות. מזג האוויר היה הפכפך, אך בכל מזג אוויר היינו בחוץ וחילקנו את החומר.

המארגנים הקפידו על לימוד פא משותף מדי ערב, וכך יכולנו לשמור על שדה טוב ועל לימוד טוב של הפא למרות העומס. לאחר לימוד הפא היינו משתפים בהתנסויות כיצד לפעול עוד יותר טוב. חלק מההתנסויות היו יותר טכניות, לגבי דרכים שונות להגיע לעוד יותר אנשים ולהסביר להם היטב על מופע הספקטקיולר, וחלק מההתנסויות היו קשורות להבנה של המתרגלים את מה שאנחנו עושים.

לפני כן לא ראיתי את מופע הספקטקיולר, וגם לא הפנמתי לחלוטין את חשיבותו. מתרגלים עמיתים שצפו במופע קודם לכן, או קידמו את המופע במקומות אחרים, עזרו לי תוך שיתוף להבין את חשיבות המופע. מתרגל אחד סיפר כיצד בניו-יורק, לאחר שמתרגלים רבים צפו במופע הם עברו תהליכים של ניקוי. הוא גם סיפר כיצד באחד הריקודים במופע ראה את הרקדניות מסובבות פרחים מול הקהל והרגיש שפאלונים נשלחים לטהר את גופם של הצופים. מתרגלים שיתפו בכך שזה המורה שעושה את הספקטקיולר ומה המשמעות של זה.

ניסיתי לחזק את הנחישות שלי ואת האמונה שלי במורה, ואת האמונה שאנחנו בהחלט מסוגלים למכור את כל הכרטיסים, והמתרגלים שיתפו ביניהם הבנות בנושא זה.

בכל זאת, הרגשתי שאני עדיין נושא ספקות בלב. לא האמנתי בלב מלא בכוחי למכור כרטיסים, ולכן הסתפקתי בחלוקת עיתונים וקיוויתי שאותם אנשים יגיעו מאוחר יותר לקנות כרטיסים למופע.

בנוסף, הרגשתי שאני נאבק עם ההחזקה שלי לנוחות. הייתה עבודה רבה במשך היום, והגענו הביתה מאוחר. לעיתים הייתי נשאר במשרד לעשות דברים שהייתי צריך לעשות על המחשב. מה שאפשר לי לשבת עוד במשרד בנוחות ומנע ממני לצאת החוצה. לפי הבנתי ההחזקה לנוחות האריכה את משך הזמן שהייתי צריך לעבוד במשרד. אני מבין שהמקום היה באותה עת שדה קרב של הכוחות הנכונים מול הרוע, ושכל החזקה שלנו נוצלה בקלות על-ידי הכוחות הישנים, ואילו כל פעולה נכונה שלנו חיסלה הרבה רוע. דווקא בסביבה כה אינטנסיבית היה עוד יותר קל לזהות החזקות שמקודם היו טבעיות ולא ייחסתי להן חשיבות מספקת, או שהפכו כבר להרגל, כמו ההחזקה לנוחות. במקרים שהייתי נרדם בלי להתכוון לא הצלחתי לקום מוקדם בבוקר ולהמשיך את מה שהיה עלי לעשות. ואילו בפעמים אחרות, הרבה בעזרת שיתוף בקבוצה, הייתה לי הבנה ברורה ונחישות חזקה. לא משנה כמה מאוחר היה, ישבתי על המיטה ושלחתי מחשבות נכונות חזקות לפני שהלכתי לישון. אחר כך יכולתי לקום מוקדם, לשלוח מחשבות נכונות עם כולם, לתרגל ולצאת לקדם את המופע.

הצפייה במופע הייתה חוויה בלתי רגילה. מהרגע הראשון שנפתח המסך התחלתי לבכות, ולא יכולתי להפסיק לבכות עד שהסתיים הריקוד הראשון של המופע. ההפנמה העמוקה של מי הוא המורה, מי אנחנו התלמידים, והיופי של הדאפא ריגשו אותי עד עמקי נשמתי.

לאחר מכן טסתי לארצות הברית. הטיסה שלי ללוס אנג'לס היתה דרך שיקאגו, ואפילו לא זכרתי את זה. כשהגעתי לשיקאגו נפל לי האסימון – הרי הספקטקיולר אמור להגיע לכאן ממש בימים אלה! התחלתי לשלוח מחשבות נכונות כדי לעזור למתרגלים המקומיים בקידום המופע. אז גיליתי שהטיסה ללוס אנג'לס התבטלה עקב מזג האוויר, וקיבלתי כרטיס הנחה למלון בפרבר של שיקאגו. בהתחלה הייתה לי תחושה של התקוממות וחוסר צדק, אך מיד הרגעתי את הלב והבנתי – האם זה יכול להיות מקרי שמיד אחרי קידום הספקטקיולר בברלין אני "נתקע" כביכול ביעד הבא של המופע?

ניסיתי ליצור קשר עם מתרגלים מקומיים, אך העומס שלהם לא אפשר להם למצוא דרך בה אוכל לסייע. תחושה פנימית אמרה לי לנסוע למרכז העיר. אז למרות שלא ממש ידעתי מה ידעתי, פשוט לקחתי את הרכבת התחתית למרכז העיר. הייתה לי תחושה חזקה שאני עושה את מה שאני אמור לעשות ושהמורה איתי. שאלתי את מי שישב לידי היכן כדאי לי לרדת כדי למצוא מלון ומקומות נחמדים לראות בשיקאגו. כשירדתי בתחנה והתחלתי ללכת לעבר רחוב ראשי, לפתע ראיתי תיאטרון גדול ונוצץ. חשבתי לעצמי – "לו רק היו לי עלונים באנגלית על הספקטקיולר!" - זה היה מקום מושלם להמתין שהקהל ייצא ולקדם את המופע. כשהתקרבתי גיליתי שאכן עמדו שם מתרגלים וחילקו עלונים. מייד הצטרפתי אליהם. מתרגל אחד לקח אותי אליו לישון, וכך גם הספקתי לשתף התנסויות עם מתרגלים מקומיים. למחרת בבוקר לקחתי מאותו מתרגל את כל חומרי ההסברה על הספקטקיולר שהיו לו ויצאתי לרחובות מרכזיים לחלק אותם. היה קר, ירד שלג, והאוזניים שלי קפאו, אבל הרגשתי שזה ממש לא משנה לי. הייתי כל כך שמח על ההזדמנות ועל הדרך שהמורה מסדר עבורי, והלב שלי היה קל. לא חשבתי על שום דבר מיוחד, ולכן יכולתי להרגיש שהמורה מנחה אותי ואני פשוט הולך לפי התכנון שלו. אף על פי שבתוכי ידעתי שיש סיכוי שאני מפספס את הטיסה ללוס אנג'לס, הרגשתי רגוע ובלי דאגות. ברכבת לשדה התעופה פגשתי אדם עם קשר גורלי חזק. במשך כשעה הייתה לנו שיחה עמוקה מאוד על פאלון דאפא ועל טיפוח תרגול, ועם תחושה חזקה מאוד של קירבה. התברר שהוא כבר שלושה ימים מפספס ברציפות טיסה לבייג'ינג, לשם הוא עובר כדי ללמד אנגלית בבית ספר. שנינו הבנו שזה היה רק כדי שניפגש באותו יום. החלטתי לתת לו במתנה את הג'ואן פאלון באנגלית שהיה לי. הוא לא ידע כיצד להודות לי.

כשהגעתי לשדה התעופה הבנתי שאיחרתי לטיסה. אך דיילת הקרקע אמרה לי: אל תדאג, לא החמצת את הטיסה – היא התבטלה. כך עליתי על הטיסה הפנויה הבאה כעבור כשעתיים, והספקתי להגיע ללוס אנג'לס לפני הוועידה.

להיות כתב בעיתון המנוהל על ידי תלמידי הדאפא – לפגוש אנשים עם קשר גורלי, וללמוד את המקצוע במהירות תוך כדי התפקיד

בשלב מאוחר יותר בטיול הגעתי לניו יורק כדי ללמוד מצוות האפוק טיימס המקומי ולשפר את מיומנויותי ככתב וכעורך. אולם המתרגלים המקומיים היו עסוקים מאוד, ולא ידעתי מה עלי לעשות שם. כך מצאתי את עצמי בניו יורק מתעסק עם פרויקטים של ישראל, וגם מתעסק עם הרבה תסכולים שלי שנבעו מכך שהתוכניות שלי לא יצאו לפועל. בפועל זה היה הלב של הרדיפה אחרי דברים שחסם אותי ולא נתן לי לראות בבירור את הדרך שלי. מתרגלת מקומית שעבדה באפוק טיימס עזרה לי לראות בבירור את ההחזקה שלי לזמן ולרדיפה אחרי תוצאה. האופן שבו עשתה דברים היה לדעתי פתוח ומשוחרר, והיא באמת הייתה חלק מהחברה האנושית מבלי לחשוש, מה שאפשר לה להציע הצלה ליותר אנשים. כשהיא הזמינה אותי לצפות בסרט כדי לכתוב עליו, חשבתי שהסרט ארוך מדי וחבל על הזמן שיתבזבז שאפשר לעשות בו הרבה. סוג כזה של מחשבה השאיר אותי במשרד שעות רבות. כאשר וויתרתי על ההחזקה שלי לזמן והצטרפתי אליה לצפות בסרט כדי לכתוב עליו, קרה דבר מדהים. פגשנו שתי נשים עם קשר גורלי חזק. במשך כל הפגישה הייתה תחושה חזקה של קרבה, ובסופו של דבר הן רצו ללמוד פאלון דאפא. הבנתי שני דברים: אחד, שאנחנו צריכים לצאת יותר החוצה, להיות שם בשביל האנשים שמחכים לנו להצלה. ושני, שעלי להשקיט את הלב שלי, לוותר על המחשבות העודפות שלי ועל ההחזקות העקשניות, כדי באמת לראות את המסלול שלי שעובר דרך אותם ישויות שעלינו להציל.

מפגש של צוות העיתון שנערך בסמוך לוועידה בניו יורק חיזק לי מאוד את ההבנה לגבי החשיבות של העיתון. הייתה לי הבנה ברורה שהעיתון הוא על סף פריצת דרך, והדרך שלו להפוך להיות עיתון גדול, נחשב ורווחי, היא בידיים שלנו. רציתי מאוד לשפר את היכולת שלי לתרום לעיתון, אך לא הצלחתי למצוא כיצד לעשות זאת.

המורה אומר ביסודות להתקדמות במרץ, "ללמוד את הפא":

"זכרו: צריך להיות במצב כזה שאינכם רודפים אחרי שום דבר וכך תשיגו באופן אוטומטי."

ככל שרדפתי יותר אחרי קבלת כמה כישורים מצוות העיתון בחו"ל כדי לשפר את היכולות שלי, כך לא השגתי את זה. אבל יום אחד, מבלי שהתכוונתי, זה הגיע אלי באופן טבעי.

כששמעתי לראשונה על התקרית בוירג'יניה טק, בה ביצע סטודנט טבח בעשרות סטודנטים והתאבד, משום מה לא חשבתי בשום דרך איך זה קשור אלי או לעיתון, עד שאחת העורכות פנתה אלי והציעה לי להצטרף אליה לסקר את התקרית בסוף השבוע. כיוון שלא היה לי משהו מסוים לעשות למחרת, החלטתי לנסוע מיד. כך מצאתי את עצמי על אוטובוס לוואשינגטון די.סי, ומשם אספו אותי שתי מטפחות סיניות העובדות בעיתון הסיני ונסענו ביחד לוירג'יניה טק.

בדרך השתמשתי בטלפון הסלולרי שלי כדי להאיר על הספר וללמוד את הפא, וגם תרגלתי את התרגיל החמישי במושב האחורי.

כשהגענו הייתי קצת מבולבל. זה היה אחד האירועים המתוקשרים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, והיו שם כל כך הרבה אנשי תקשורת. כולם נראו כאילו הם יודעים מה הם עושים בדיוק, ואני בתוך זה הרגשתי מאוד בודד, וגם המטפחות הסיניות הלכו לעניינן. לקח לי קצת זמן אבל אזרתי אומץ ויצאתי החוצה בידיעה שאני צריך להתחיל לסקר. לימוד הפא והתרגול לפני שהגעתי בהחלט עזרו לי לשמור על מחשבה נכונה ועל שלווה וצלילות.