התנסות אישית של מתרגלת חדשה בעצרת שהתקיימה ב-20 ביולי מול שגרירות סין

אני מתרגלת ממאי 2007. קראתי את הספר "ג'ואן פאלון" חמש או שש פעמים. בכל יום ראשון אני הולכת לפגישת שיתוף ולימוד, ובשבת אני מתרגלת בפארק רעננה.

אחת המתרגלות הוותיקות יותר הזכירה לכולם את העצרת שעמדה להתקיים ב-20 ביולי, והסבירו לי מדוע העצרת מתקיימת בתאריך הזה.

אני מתחברת מאד לתרגול ומרגישה אותו. אדם שמקבל דבר כזה – זה לא דבר רגיל, אבל הדברים הקודמים - לא כל כך קל להשתחרר מהם. היו לי הרבה הפרעות (בטיפוח) אבל לגבי ההגעה לעצרת החלטתי שאני לא מוותרת. שיננתי בלבי: "אני חייבת להגיע. לא מוותרת". בימי שישי אני עובדת, והעבודה הייתה בדיוק בשעת העצרת, וחשבתי שאולי אצטרך להגיע מאוחר. אבל חשבתי: "אני כל כך רוצה! מרגיש לי נכון להיות שם".

ואז שני מתרגלים הציעו לאסוף אותי, כנראה שמעו את הלב שלי. אבל באותו היום, בדרך אלי, הם חוו כל כך הרבה קשיים ופקקים שכמעט והתייאשו. כשהם אספו אותי המתרגלת אמרה לי "כנראה היה לך הלב להגיע לשם".

מול השגרירות בהתחלה לא ידעתי מה לעשות. חתמתי על העצומה, ואמרו לי "תבחרי מה את רוצה לעשות". היו שם שלטים צהובים של "אמת, חמלה, סובלנות". חלק מהמתרגלים עלו על הגדר והחזיקו שלטים, ולמטה הייתה שורה של אנשים שהחזיקו תמונות של הנרצחים. מאד התחברתי לשלט.

ככל שהחזקתי את השלט והסתכלתי מסביב, התודעה שלי קלטה והתמקדה באנרגיה. הרגשתי את העוצמה האינטנסיבית. הרגשתי את הנשמה שלי מוחה על העוול שנעשה, והדבר הראשון שאדם רגיל מגיב זה בכעס. ואז אמרתי לעצמי: "רגע, אני מתרגלת". הרגשתי אנרגיה אמיתית, גם מהעצב הפנימי וגם מחמלה טהורה, לא רק בנפש, אלא גם בגוף. זה היה כל כך אינטנסיבי, שיד ימין שלי התחילה לרעוד בגלים, הדמעות ירדו, הלב שלי נכמר ומצד שני גם נפתח, והרגשתי חמלה. ניסיתי להעביר את זה לאנשים של השגרירות, להקרין מול הבניין. משום מה דמיינתי או ראיתי שאנשים מתוך השגרירות אטומים, חושבים: "נו, מה, שיעמדו שם! מה הם כבר יכולים לעשות!", וניסיתי לכוון את האנרגיה שלי שתגיע ללב שלהם ותמוסס קצת, ושלא סתם יעמדו ויגידו: "הם יכולים לעמוד ולמחות עד מחר!"...

ואחר כך שוב הייתה מחשבה אנושית ואחריה שוב הרגשה של אחדות. המורה אומר (מילים לא מדויקות) שאם בן אדם מפתח את ה"שן" (חמלה) הוא מרגיש ורואה שכל היצורים החיים סובלים. זה נתן לי תחושה אמיתית כמה זה נכון.

באותו יום היה כל כך חם וכולם הזיעו. אני במיוחד. עברתי ניתוחים ויש לי סבולת מוגבלת לחום, ואני סובלת מכאבי ראש. הרגשתי שאני כמעט מתעלפת והתנדנדתי קדימה. מישהי הציעה שיחליפו אותי, אבל העוצמה האנרגטית הייתה כל כך חזקה שלא רציתי לזוז. הגוף אמר "אני קורס", אבל החמלה עזרה לי להחזיק מעמד פיזית. לא רציתי לנטות קדימה, שהשלט לא ייפול. אמרתי לעצמי "אני חזקה". ואז נגמרה העצרת. עד היום כשאני מסתכלת לאחור אני לא מבינה איך יכולתי לעמוד בזה. בחיים לא הייתי מצליחה לעשות כך. זה היה שיא השיאים.