הרהורים על הרגע בו "הפא מתקן את העולם האנושי"

(Minghui.org)

לאחרונה חלמתי חלום שהיה גם אזהרה עבורי. כעת אני רוצה לשתף את חלומי עם עמיתיי המתרגלים.

זה היה כאילו שבאחד הימים, בשעות אחר הצהריים, הייתי במקום בו היו הרבה אנשים. כולם עבדו על משהו שהם התייחסו אליו כחשוב; חלקם פטפטו, חלקם עבדו, אבל אני לא יכולה לזכור מה אני עשיתי. באותו רגע ממש, השמים הפכו לפתע כהים; לא היה שום אור. כאילו הזמן עמד מלכת והכול הפך שקט. קשה מאוד לתאר את המחזה הזה בשפה אנושית. זה היה כאילו מפל מים הפסיק לפתע לזרום, או מישהו עצר את פעולת הוידיאו.

כולם היו כל כך המומים שהפכו אילמים. כל הקהל קפא על מקומו, חסר תנועה, מביט ישר קדימה, אבל בוהה בחלל הריק. כולם הפסיקו לנשום; הייתה דממה מוחלטת. היה כל כך שקט שזה היה מפחיד. בתת ההכרה יכולתי לחוש שדלת גדולה נסגרת לאט לפני, אבל עדיין לא נשמע שום קול.

הבנתי מייד שהגיע הרגע בו "הפא מתקן את העולם האנושי". התרגשתי, אך באותו זמן חשתי עצבנית ומודאגת עם חרטה רבה. חשבתי לעצמי: "איך זה הגיע כל כך מהר? יש עדיין דברים רבים שעלי לעשות היטב אך עדיין לא עשיתי, וישנם עדיין אנשים רבים שביכולתי להציל אבל עדיין לא הצלתי. יש לי עדיין החזקות אנושיות רבות שעלי לשחרר. לא טיפחתי היטב - לא הייתי מוכנה לזה". באותו הזמן, צעקתי לאנשים סביבי: "רגע תיקון העולם האנושי על-ידי הפא הגיע. אנא אמרו מהר ככל האפשר: 'פאלון דאפא הוא טוב! אמת-חמלה-סובלנות הם טובים'".

מייד אחר כך, מוסיקת דאפא רבת חן נוגנה בשמים; מוסיקה מלודית פרצה דרך השמים ונחתה עמוק בלבבות בני האדם. ראיתי מרחוק שלושה או ארבעה פאלונים בגדלים שונים מסתובבים קדימה ואחורה. המחשבה שלי התרוקנה, דבר לא היה בה מלבד חרטה. מדוע לא ניצלתי את הזמן לטפח עצמי היטב? מדוע לא ניסיתי בכול מאודי לעשות את שלושת הדברים היטב? השגתי דאפא כול כך יקר ובכל זאת, מתוך ההחזקה שלי לנוחיות לא ניצלתי את הזמן לעשות את שלושת הדברים היטב, על אף שהייתי אמורה לעשות זאת. כתלמידת דאפא של תקופת תיקון הפא, טיפחתי רק לרמה שלא גבוהה במיוחד מזו של אדם רגיל. איני מסוגלת לתאר כמה עצובה הרגשתי. עדיין במצב של דאגה קיצונית, התעוררתי לפתע מחלומי.

אכן, יתכן שיש מספר מתרגלים דומים לי, הסבורים שיש עדיין זמן רב, כך שהם מרפים בהדרגה במשך תקופת זמן זו, אפילו כשהרגע הזה יקר מעבר לכל מידה. הם לא רוצים לצעוד קדימה במרץ כמו בעבר, כך שהם נרפים והופכים קההי חושים מבלי שיבחינו בכך. המורה מלמד אותנו את הפא הגדול, העצום, שהוא עצמו די והותר כדי להפוך אותנו לאיתנים. אנחנו מבורכים בצורה יוצאת דופן - להיות תלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא, ואסור לנו להתבלבל על-ידי אשליות, לנוע על-פי רגשות או להיות עם החזקה לפחד, לנוחיות או לכל החזקה אנושית אחרת. אולם, עד כה לא עמדתי בדרישות של להיות תלמידת דאפא של תקופת תיקון הפא ואני מרגישה תחושות עמוקות של חרטה ודאגה.

מרגע זה ואילך, עלי לצעוד קדימה במרץ ולנצל את הזמן לעשות היטב את הדברים שהמורה מבקש ממני לעשות, כך שבבוא העת לא אאכזב את המורה על הצלתו רבת החסד, לא אכשל בעמידה בציפיות של היצורים החיים, ולא יהיו לי כל חרטות לגבי בואי לעולם האנושי הזה.

הסיבה שכתבתי את שיתוף ההתנסות הזה היא התקווה, שאותם מתרגלים שלא פעלו היטב יוכלו במהרה להתעורר, לשפר את עצמם ולעשות היטב את שלושת הדברים. כל מתרגל ומתרגל צריך לחשוב על כך: אם רגע תיקון העולם האנושי על-ידי הפא יגיע מחר, מה עלינו לעשות כרגע? אם רגע מיוחד זה יבוא במהרה, אסור שיהיו לנו חרטות כלשהן. לפיכך, נצרו את הרגע הזה - הרגע הזה יקר מעבר לכל מידה ויחלוף בין-רגע. הרגע הזה הוא רגע ההחלטה של כל דבר בעתידנו.