על תלמידי דאפא לנוע קדימה

(Minghui.org)

הייתה תקופה בה התעוררו קונפליקטים בחיי, ובמהלכה שתי דמויות אנושיות קטנות, אחת בשחור והשנייה בלבן, היו מופיעות בפני. זו בלבן הייתה משמאל וזו בשחור מימין. הדמות בלבן נראתה צעירה עם דמיון מסוים אלי, היא לבשה שמלת משי לבנה וישבה בתוך אור לבן. גם השנייה הייתה דומה לי ולבשה בגדים שחורים כשהיא יושבת על האדמה ואוכלת בשר, עם בקבוק בירה לצידה. כשכעסתי שתי הדמויות היו פותחות בדו-שיח כלשהו והיו מנפנפות בידיהן ומצביעות זו על זו. הדמות בשחור הייתה מדברת על כול מה ששימח אותה, כאילו היא הגנה עלי או טענה עבורי, כאילו הייתה לצידי. אבל מה שהיא אמרה היה כולו נגד הדאפא. מצד שני, הדמות הלבנה הקטנה דיברה בשקט על דברים טובים כמו דבריו של המורה והיא הייתה מצטטת בשבילי שירים מתוך "הונג יין". שתיהן היו מדברות בתור ולבסוף זו בלבן הייתה מתיישבת בתנוחת לוטוס ומודטת בעיניים עצומות. אבל יכולתי עדיין להרגיש שהיא צופה בי וממתינה בשקט. היא נראתה מלאת חמלה ושלווה, אך לא מקסימה כמו יצורים שמימיים גדולים, אבל מאוד רצינית.

לא השתחררתי מההחזקה שלי לתחרות במשך זמן רב. פעם כעסתי על מישהו, על משהו שהוא אמר, ואמרתי לעצמי: "הוא גרם לי לכעוס כול כך". לפתע קול עלה במוחי ואמר: "אל תכעסי, אל תכעסי". ואז הקול הסביר לי מדוע. אבל לא הקפדתי על השין-שינג שלי וצעקתי על הקול: "אני רוצה לכעוס! עזוב אותי במנוחה". הישות הזאת לא כעסה, לא זזה ונשארה שקטה. כשראיתי שהיא נשארת שקטה כעסתי יותר וצעקתי שוב: "מדוע אינך מדברת? אני צועקת עליך, האם את לא כועסת?" היא ענתה בשלווה: "אני לא כועסת כיוון שאני אלוהות, לא בת אדם. לאלוהות לא אכפת מה אנשים אומרים". דבריה הצביעו על הרמה שלי והראו לי את ההתנהגות הנכונה כלפי קונפליקטים כאלה בחיי. פתאום הרגשתי מבוישת, כי ידעתי שהרמה שלי ברגע זה ירדה לרמתו של אדם רגיל, או אפילו נמוך יותר. אחרי שהבנתי את זה הרגשתי שגופי הפך קל, כאילו גוש גדול של דברים כבדים נלקח אל מחוץ לגופי. לא כעסתי יותר, אלא הרגשתי שמחה. לאחר מכן כשניסיתי להיזכר על מה כעסתי, לא הצלחתי לזכור.

כיום כשאני מסתכלת לאחור, זה כנראה היה בגלל שהרוע ששלט בכעס שלי, הוסר ממני. נדהמתי.

לפעמים כשלא טיפחתי בחריצות, לא הרגשתי בטוחה בעצמי והרגשתי שלעולם לא אהיה מתרגלת טובה כאחרים. ידעתי שהדאפא הוא טוב, אך לא יכולתי ללכת בעקבות דבריו של המורה. גם כשראיתי שהרוע עדיין עושה את מלאכתו, לא הצלחתי לפרוץ דרכו. תחושת האשמה הפכה למשא כבד ונתתי לעצמי ליפול לחיי הפינוק של אנשים רגילים, מה שבסופו של דבר הביא לי המון צרות. הפכתי למיואשת ולמדוכאת.

יום אחד, קול גברי עלה במוחי: "תפרצי את זה, תפרצי את זה". אמרתי בעצב: "אני לא מסוגלת". "את לא יודעת שדיכאון הוא צורה נוספת של שד? האם לא כתבת על זה מאמר ופרסמת אותו באתר?" לא השבתי מייד. הקול המשיך: "לידה, זקנה, מחלה, מוות, עצב ודיכאון הם כולם שדים. ברגע שתפרצי דרכם הם ייעלמו. יצורים חיים מצפים לך". שאלתי את הקול: "מי אתה? היכן אתה?" הוא אמר: "אני הוא את ואת היא אני, אבל אני גם לא את. אני לצידך, המורה לצידך ואנחנו צופים בך". דמעותיי זלגו על לחיי.

הודיתי לו על שסיפר לי על כך. סיפרתי לו שאני רוצה לכתוב את ההתנסות הזאת ולפרסם אותה באתר. הוא אמר: "לא עכשיו, עוד לא השתחררת מלב ההתפארות שלך".

הדברים המתוארים למעלה קרו לפני זמן מה. תלמידי הדאפא צריכים להאיץ את מהירות הנעתם קדימה. המורה אתנו, אלוהויות צופות בנו ויצורים חיים מצפים לנו.