בעזרת מתרגלים עמיתים עברתי את המבחן של חיים ומוות

(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון גונג בשנת 1996. לאחרונה הכוחות הישנים העמידו בפני תקרית, כיוון שהתרשלתי בטיפוח שלי. זה התבטא במחלה שאינה ניתנת לריפוי וכמעט מתתי בה. מחוזקת על-ידי המורה, קבוצת מתרגלים עמיתים והמחשבות הנכונות המלאות שלהם, עברתי את המבחן של חיים ומוות והמשכתי לחיות.

כשאני נזכרת בתקרית הזאת, אני מתביישת ומרגישה צער על מה שקרה. זה יצר נטל רב למתרגלים העמיתים. התייחסתי ברצינות והבטתי פנימה על הבעיות שלי ולמדתי שיעור אדיר. שיניתי את גישות הטיפוח שלי וטיפחתי ביתר חריצות. אני רוצה לספר למתרגלים אחרים על ההתנסות שלי ולתאר את כוחם של קבוצת הטיפוח ושל שיתוף הפעולה ביניהם אשר הביאו לי חיים נוספים.

יום אחד בשעת ארוחת הצהריים בעבודה, הרגשתי לפתע לא טוב. לא יכולתי לדבר בבירור או לומר דברים בסדר הגיוני. לאחר מכן איבדתי את התיאום בין אבריי. הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי בצורה דרסטית. במאמץ רב הלכתי למקום עבודתה של חברתי שהיה בקרבת מקום. גם היא מתרגלת. אני מאוד מעריכה אותה ונוהגת לקרוא לה "אחות גדולה".

בעודי מנסה להסביר לה מה קרה, התחלתי לאבד שליטה על רגלי ועל מחשבתי. "אחותי הגדולה" עזרה לי להיכנס למיטה ובקושי הצלחתי לשבת. נפלתי על צד ימין ולא יכולתי להחזיק את ידי הימנית כלפי מעלה. המצב היה מסוכן.

היא צלצלה ממקום עבודתה למספר מתרגלים וביקשה מהם להגיע לשם והם שלחו סביבי מחשבות נכונות. עד אז כבר איבדתי את הכרתי ונכנסתי למצב של תרדמת. "אחות גדולה" הביאה אותי לביתה וטיפלה בי. היא רחצה אותי והחליפה את בגדיי. היא גם האכילה אותי ומתרגלים אחרים טיפלו בי בתורנות.

מתרגלת אחת ראתה בעזרת הטיאן-מו שלה שהכוחות הישנים בממדים אחרים הכו אותי והפילו אותי על הארץ בעזרת מקלות. חברתי ומתרגלים נוספים הזכירו לעצמם שהם מצילים אנשים רגילים וכל שכן יצילו מתרגלת עמיתה. הם סירבו לקבל את רדיפת הכוחות הישנים אחר המתרגלים שלנו. עם מטרה ברורה ואמונה חזקה במורה ובדאפא, הם התכנסו יחד לשלוח מחשבות נכונות לצד מיטתי ולסלק את ההפרעה של הידיים השחורות. הם למדו את הפא ותרגלו את התרגילים עד חצות הלילה. אלו שלא הצליחו להיות נוכחים עשו את אותו הדבר בביתם. בעודם מודטים, "אחות גדולה" ראתה במעומעם שני אנשים עם שיער פרוע, כשכל אחד מהם אוחז באחת מזרועותיי והם מושכים אותי קדימה כשרגלי נגררות על הרצפה. היא ראתה אותי צועקת שוב ושוב: "אני לא הולכת אתכם" היא הזכירה לאחרים להמשיך לשלוח מחשבות נכונות, לקרוא תיגר על התכנונים של הכוחות הישנים ולהציל אותי מסף המוות.

מחוזקת על-ידי המורה והקבוצה המלאה במחשבות נכונות, התעוררתי בהדרגה מהתרדמת ובסופו של דבר יכולתי ללכת ללא עזרה. כולנו שמחנו והיינו מלאי תודה לדאפא, לכוחו העצום של המורה ולחמלתו.

למחרת קרובי משפחתי באו לבקר אותי והתעקשו שעלי ללכת לבית-החולים לבדיקה מקיפה. עם מחשבה לא יציבה וחוסר יכולת לשחרר את ההחזקה שלי, איבדתי את המחשבות הנכונות שלי בפני אנשים רגילים ונעניתי להם. בבית-החולים אבחנו שיש לי שבץ ושאני זקוקה לאשפוז. שוב, לא הצלחתי להתגבר על המושגים שלי והסכמתי להישאר בבית-החולים ולהיכנע לטיפול רגיל. בימים הבאים ניתנו לי מספר אינפוזיות מדי יום. אפשרתי לעצמי להפוך לאדם רגיל. אבל מתרגלים עמיתים לא וויתרו עלי. הם ביקרו אותי מדי יום, הזכירו לי את עקרונות הדאפא ושלחו מחשבות נכונות. הם הביאו גם ספרי דאפא ופריטים נוספים הנחוצים לי יום יומית. לפעמים קרוביי לא התייחסו אליהם יפה. המתרגלים נשארו סובלניים והייתה להם חמלה רבה כלפי קרובי משפחתי.

בסופו של דבר, לאחר שהבנתי את השיעורים של הפא והבנתי שעבור מתרגלי דאפא, מחלה כזאת לא קיימת, מחשבתי השתפרה ולא הייתי זקוקה לרפואות. התעקשתי לחזור הביתה ובעלי הסכים לבסוף. עשו לי סריקת CT לפני ששוחררתי מבית החולים. מחשבתי הייתה נחושה שאלך הביתה לא משנה מה יהיה אבל סריקת ה-CT הראתה לא רק את ריכוז השבץ שהיה לי קודם לכן, אלא גם אזור חדש של בצקת. נראה היה שהאשפוז החמיר את התסמינים שלי, כך שהיה לי טיעון טוב לעזוב את בית-החולים. בעלי נשאר מוכה אלם.

גם אחותי מתרגלת והיא לקחה אותי לביתה, שם למדנו את הפא ותרגלנו את חמשת התרגילים ביחד כל יום. הופתעתי מחוסר היכולת שלי להכיר מילים רבות כשניסיתי לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון". כשהסתכלתי על הכרזה על הקיר בה נכתב: "פאלון דאפא הוא טוב", זה נראה לי מוכר, אבל לא זכרתי את המשמעות. שכחתי כיצד לבצע את התנועות של חמשת הסטים של התרגילים, אבל מתרגלים עמיתים לא וויתרו עלי. אחותי ומתרגלים אחרים קראו איתי בתורנות את הספר, מילה במילה, משפט אחר משפט. הזיכרון שלי היה עדיין קצר ולא הצלחתי לזכור מה למדתי. הם חזרו איתי על הדברים מספר פעמים בסבלנות. הם תרגלו איתי את התרגילים ושתפו אותי בהתנסויות טיפוח וכך עזרו לי לשפר את המחשבות הנכונות שלי ובהדרגה השתפרתי. שבוע לאחר שחזרתי מבית-החולים הצלחתי לקרוא בעצמי את הספר ג'ואן פאלון ולאחר עשרה ימים נוספים הצלחתי להסתדר בצורה עצמאית והייתי מסוגלת לחזור הביתה.

לאחר שחזרתי, מתרגלת נוספת עזרה לי למצוא קבוצת לימוד פא. לפעמים כשהשתתפתי בלימוד לא הצלחתי לעמוד בקצב של הקבוצה אבל המתרגלים האחרים היו מאוד סובלניים אתי. הם הקריאו את הפא בקול רם והייתי עוקבת אחריהם בשקט. הם עזרו לי להביט פנימה. מצאתי החזקות רבות. לאחר שבוע נוסף יכולתי לקרוא בשטף את הספר ג'ואן פאלון.

כשמתרגלים אחרים ואני הסברנו לאנשים את העובדות על הפאלון גונג, תסמיני המחלה הופיעו שוב. הרגשתי מחסור באנרגיה, הייתי קיצרת נשימה וקצב פעימות הלב שלי היה גבוה. המחשבה שאולי אני גוססת עלתה בדעתי, אבל בו זמנית הופיעה גם מחשבה נוספת שאמרה שאסור לי לפחד מהמוות כיוון שכבר השגתי את הפא. מתרגלים עזרו לי שוב.

מתרגלת מבוגרת שלא ידעה קרוא וכתוב אמרה לי: "אנחנו אלוהויות". דבריה הממו אותי וחלחלו לחלק עמוק יותר של גופי. נראה היה שגופי החל בסילוק חומרים רעים רבים. הרגשתי כוח ואנרגיה בדרכי הביתה. מתרגלת נוספת אמרה: "המורה הוא שקובע את גורלנו, אם יש לנו אמונה!" כול העידוד שלהם נגע בי עמוקות. לימוד הפא ושיתוף התנסויות בטיפוח גרמו לי להבין יותר מהפא וגרמו לי לשחרר את ההחזקות שלי. תסמיני המחלה נעלמו וחזרתי למצבי הרגיל. אבל משהו אחר קרה.

לפני זמן לא רב היו לי תסמינים של גרדת על כתפי הימנית ועל גבי והשלפוחיות המלוות את התסמינים כאבו עד מאוד. מתרגלים אמרו לי לשלוח מחשבות נכונות כדי לסלק אותן. בעלי היה בספק אם זה יעבוד והוא אמר: "עליך לקבל משחה רפואית, אבל את יכולה לנסות את השיטה שלך אם את מסוגלת לשאת את הכאב". מחשבותיי היו נחושות. לא אכפת היה לי מהי הסיבה למקרה הזה; האמנתי שאני יכולה לסלק את זה עם מחשבות נכונות. הבחירה היחידה שהייתה לי הייתה להישאר על הנתיב אותו תכנן לי המורה. הבטתי שוב פנימה ושלחתי מחשבות נכונות באופן קבוע עד אחרי חצות. יומיים לאחר מכן כל התסמינים שלי נעלמו.

כיום אני מאמינה בנחישות במורה ובדאפא, לומדת בחריצות את הפא ועושה את שלושת הדברים כדי להיות ראויה לחמלתו ולהצלתו השקדנית של המורה.