זיכרונות מהימים בהם העביר המורה הרצאות פא בצ'אנג-צ'ון

(Minghui.org)

יש שיר הנקרא "הוקירו את חמלתו של המורה" ונאמר בו: "כשאני חושב על הימים והלילות האלו בהם הפצת את הפא, דמעותיי זולגות ומרטיבות את חולצתי". כל אימת שאני שומעת את השיר הזה איני יכולה לעצור את דמעותיי. במשך יותר מתשע שנים חיינו בסבל ומצוקה כה גדולים. בכל פעם שסבלתי, העננים השחורים בלבי התפזרו בעזרת חמלתו של המורה כל אימת שחשבתי על נדיבות ליבו של מורנו הדגול. באמת הרגשתי שכל היצורים החיים שקבלו את הפא הם כל כך ברי מזל. כאחת מתלמידי הפאלון דאפא אני מרגישה כל כך גאה כיוון שניצלנו על ידי המורה עצמו! הפאלון דאפא יזרח בשמיים לנצח!

וכאן ברצוני לשתף אתכם בזיכרונותיי מהתקופה בה נכחתי בהרצאות הפא של המורה. זה נועד לאמת עד כמה מרשימים הם המורה והדאפא!

1. השתתפות בסמינר השישי של הפאלון גונג בעיר צ'אנג-צ'ון, פרובינציית ג'י-לין

בחודש יולי 1993 השתתפתי בסמינר השישי של הפאלון גונג שהמורה ערך בצ'אנג-צ'ון. הסמינר נערך באולם מינג-פאנג באוניברסיטת ג'י-לין.

אני עדיין זוכרת בבהירות את ההרצאה הראשונה. ישבתי קרוב לוודאי בשורה ה-12 במושב שליד המעבר. יכולתי לראות את המורה מאוד בבירור. הוא נראה כאדם בשנות ה-20 לחייו, מאוד צעיר וגבוה. הוא לבש חולצה לבנה פשוטה. קולו היה כל כך טהור ונקי ויכול היה להישמע במרחק רב. לאמתו של דבר איני יכולה למצוא מילים שיתארו באופן הולם את קולו של המורה. אני לא חושבת שיש מישהו שאפשר להשוות את קולו לזה של המורה. כעת אני מבינה שחשתי כך כיוון שהמורה הטביע את הפא עמוק בלבי כאשר העביר את הרצאות הפא.

אני זוכרת מאוד בבירור משפט שהמורה אמר:

".... תמיד להיות רחמנים ונדיבים לאחרים ולהתחשב באחרים כשעושים כל דבר." ("ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית, "שיפור השין-שינג")

נבוכותי כששמעתי זאת, ולא יכולתי להבין מה הייתה הכוונה. כנראה בגלל שהייתי אנוכית ומצאתי שקשה לי להבין זאת.

האדם שישב לצדי ביקש שאניח את ידיי על ירכיי, כשכפות הידיים פונות מעלה כדי "לקבל מסרים". ניסיתי זאת, אך זה לא מצא חן בעיניי. לא ידעתי מדוע אבל רק רציתי להמשיך ולהחזיק את ידיי בתנוחת ההא-שי וליבי היה רציני ושקט. החזקתי את ידיי בתנוחת ההא-שי לאורך כל ההרצאה הראשונה. הייתי מאוד מרוכזת. כל מה שהמורה אמר לנו היה כל כך חדש עבורי. מעולם שמעתי דברים כאלה בעבר.

ביום השני כשהמורה דבר על העין השלישית, הרגשתי לחץ במצחי בעוד הבשר מתקבץ ו"נקדח" פנימה.

מקום עבודתי היה קרוב מאד לאולם מינג-פאנג, כך שיכולתי להגיע לסמינר כל יום בסביבות השעה 17:00. יום אחד היה לי מזל רב ונתקלתי במורה. הייתי במרחק של 20 מטר ממנו ורק הסתכלתי. באותו זמן הייתי עדיין אדם די רגיל, כך שהייתי נבוכה למדי. בהיותו כה צעיר, איך יכול המורה לדעת כל כך הרבה דברים ולהסביר לנו אותם בצורה כה נפלאה? מעולם לא פגשתי מורה שאפשר להשוותו למורה שלנו. התפעלתי והערצתי את המורה כל כך שאפילו כיום אינני מסוגלת למצוא את המילים המתאימות ביותר לתאר את טבעו ואת הבעתו של המורה.

כיום מתרגלים עמיתים רבים מעריצים את אלו מבינינו שמזלם שפר עליהם והם הצליחו לפגוש את המורה באופן אישי. למעשה, היה די פשוט לפגוש אותו בימים ההם. המורה הגיע לשיעור מוקדם. השיעור החל בשעה 18:00 והמורה היה מגיע לכל המאוחר בשעה 17:00. לפעמים היה משוחח עם המתרגלים. רוב הזמן הוא ערך פגישות עם מספר מתרגלים בכל פעם. המורה היה מאד נוח, כל כך הרבה אנשים נפגשו אתו. כשלמדנו את התרגיל החמישי, המורה בקש ממתרגל להדגים את התנועות על הבמה בזמן שהמורה לקח על עצמו לתקן את תנועותינו. כשהמורה עבר לידי לא הצלחתי להשלים תנועה מסוימת, אז הוא עזר לי לבצע אותה. לעולם לא אשכח זאת.

לפני שהתחלתי לתרגל בפאלון דאפא, סבלתי מכל מיני מחלות מאחר והזדהמתי על ידי חברת האנשים והיו לי החזקות לתהילה, למגוון אינטרסים גשמיים ולרגשנות. מדי יום הייתי בולעת כדורים מלוא החופן וכל פעם שהייתי חולה השתמשתי בצמחי מרפא סיניים במשך מספר שבועות. המחלה הקשה ביותר ממנה סבלתי הייתה דלקת כליות כרונית. זו הייתה סוג של מחלה הקשורה למערכת החיסון ולכן הייתה קשה לריפוי. בסופו של דבר הכליות שלי הפסיקו לתפקד כראוי, ונאלצתי לקחת כל פעם חופשת מחלה בת חודש ימים. הרופאים המליצו על מנוחה מוחלטת במיטה. לא יכולתי לעשות דבר. הגב כאב מאד ואם ניסיתי לעשות משהו מצב בריאותי רק החמיר. כשראיתי אנשים אחרים עושים משהו חשתי כמו נידונה למוות והייתי עצובה מאוד. אחר כך התחלתי לסבול מחומציות יתר בדם. הייתי מקיאה מספר פעמים ביום ונאלצתי לשתות כמויות גדולות של אבקת סודה לשתייה. חומציות בדם משמעה שפיתחתי אורמיה (שיינת הדם), והייתי קרובה למוות. כשהתחלתי להשתתף בסמינר המורה סילק מיד את כל מחלותיי. המורה טיהר את גופי. היה זה המורה לי הונג-ג'י שהציל אותי ונתן לי חיים שניים!

לקראת סוף הסמינר המורה ביקש שכל אחד מאתנו יכתוב שיתוף התנסויות. חשבתי "יש למעלה מאלפיים איש בסמינר. אם כל אחד יכתוב מספר דפים זה יצטבר לכמות ענקית. המורה כל כך עסוק בהפצת הפא. אם בכל הסמינרים כל אחד ואחד מהתלמידים עושה זאת, כיצד המורה מוצא זמן לקרוא אותם?" ולכן, בתחילה לא כתבתי דבר. אבל המורה שוב ביקש מאתנו אז כתבתי תשעה דפים. כמובן שהבנתי על פאלון דאפא הייתה אז מאוד רדודה באותם ימים. מסרתי אותם למתרגל שהדגים את התרגילים, והוא הניח אותם בזהירות בתיקו. שאלתי "האם המורה באמת יקרא את זה?" תשובתו הייתה: "בוודאי, כך שכל אחד צריך לכתוב את זה. המורה קורא כל שיתוף התנסויות". מאוחר יותר שמעתי שעל אף שהמורה היה עסוק מאוד בהפצת הפא ובלימוד שלו הוא השתמש בזמן השינה שלו במלון, ברכבת ובזמן שאחרים ישנו כדי לקרוא את כל ההתנסויות שלנו. זה נוגע מאד לליבי, אפילו כיום כשאני חושבת על זה. אף אחד לא יכול לדמיין לעצמו כמה המורה הקריב כאשר היה עסוק בהפצת הפא.

2. השתתפות בסמינר הפאלון דאפא השביעי בצ'אנג-צ'ון

מ-29 באפריל עד ה-8 במאי 2004 השתתפתי בסמינר הפאלון דאפא השביעי שהמורה ערך בעיר צ'אנג-צ'ון. ראיתי איך המורה ניקה את הממדים האחרים מספר פעמים לפני כל שיעור כשהוא שולח גונג רב. עכשיו אני יודעת שהפרעות של הרוע היו אלימות למדי כשהמורה הפיץ את הפא.

ביום השני, כשהמורה דיבר על ממדים אחרים, הוא נתן לנו דוגמה כדי לעזור לנו להבין יותר טוב את הפא. הוא לקח את הכוס שהייתה על הבמה והחזיקה ביד אחת, את ידו השנייה הניע, כאילו הוא מושך אותה הצידה. ראיתי שורה של כוסות. כשידו של המורה נעצרה, כולנו ראינו כוס אחרת שהייתה קצת יותר קטנה מהכוס המקורית. לפני כן היו לי מושגים חזקים מאוד של אנשים רגילים. בגלל מה שלמדתי מהמדע המודרני, דרך מחשבתי הייתה מאד נוקשה. היה לי קשה לקבל או להבין את כל מה שלא יכולתי לראות במו עיניי. פתאום הייתה לי פריצת דרך כשראיתי מה שהמורה הציג לפנינו. לילה אחד, זמן לא רב לאחר מכן, כיביתי את האור בעת שבצעתי את התרגיל החמישי. כשהתחלתי לעשות את תנועות הידיים, מסיבה כלשהי פתחתי את עיניי וראיתי אור יוצא מכפות ידיי. זה היה משהו יפיפה. הבנתי שכדי לעזור לי להאמין בפאלון דאפא, המורה נתן לי לראות ממדים אחרים. זה היה עידוד של המורה בתקופת הטיפוח שלי.

אנשים רבים השתתפו בסמינרים השביעי והשמיני והזמן היה דחוק. כדי לחסוך בזמן, המורה העביר שיעור אחד במשך היום ושיעור אחד בלילה ובגלל זה היה על המורה לסבול עוד יותר בגללנו. לפעמים לא היה לו זמן לאכול או לנוח. המורה תמיד מביא בחשבון את המתרגלים, והוא תמיד טוב לב לאחרים. למורה היה לוח זמנים מאוד צפוף. כל הפעילויות היו רשומות על דף נייר גדול. בכלל לא היה לו זמן חופשי. המורה נשא קשיים כה רבים כדי להפיץ את הפא. היה עליו לא רק לנקות את ההפרעות של הרוע בממדים אחרים, אלא גם לנסוע ברחבי המדינה. הוא אכל אטריות בהכנה מידית (אינסטנט נודלס), והיה בקשיים גדולים כשלא היה לו מספיק כסף. שכר הלימוד בסמינרים שלו היה הזול ביותר, בהשוואה לסמינרים אחרים של צ'י-גונג. אלו שהשתתפו בסמינרים בפעם הראשונה שלמו 50 יואן. בפעמים הבאות שלמו רק 25 יואן. המורה סבל כל כך כדי להציל יצורים חיים. זה משהו שלעולם לא נוכל להחזיר למורה.

למורה לא היו טיוטות לסמינרים שהעביר. שמתי לב לכך, אבל לא הבנתי את זה. לפני שהתחיל כל שיעור, המורה היה מוציא פיסת נייר מכיסו העליון והיה מניח אותה על הדוכן שלפניו. הרצאות הפא של המורה היו בנויות בצורה כל כך טובה. הן היו מרתקות וברורות. אפילו לגבי הנושאים המורכבים, המורה היה מסוגל במשפט אחד לעזור לנו להבין את המהות. מפעם לפעם המורה היה נותן הצצה מהירה בפיסת הנייר. בפעמים אחרות הוא לא הסתכל עליה בכלל. המורה היה תמיד מסיים את הרצאתו בדיוק בזמן. הייתי סקרנית מאוד לדעת מה היה כתוב באותה פיסת נייר. לא נראה שפיסת הנייר הכילה הרבה מילים, לכן, איך הוא הצליח להרצות מבלי לעצור? עכשיו אני יודעת שהמורה הסביר את הפא המעמיק ביותר של היקום. כיצד הייתה יכולה להיות טיוטה כתובה?

כל הרצאה הייתה מופסקת מספר פעמים בגלל מחיאות הכפיים של המתרגלים. לפעמים היינו מוחים כפיים זמן ממושך. יכולנו לראות בבירור שהמורה השתמש במוסריות האדירה של הפא במקום בשיטות של אנשים רגילים כשהפיץ את הפא. המורה לא פרסם אף פעם פרסומות או מודעות בקשר לסמינרים.

בסמינר הזה המורה טיהר שוב את גופם של המתרגלים. תמיד לאחר ההרצאה הלכתי הביתה לארוחת הערב. היא הסתיימה בערך ב-20:00. אם הייתי תופשת את האוטובוס הייתי נוסעת אתו, אם לא, הייתי חוזרת הביתה רגלית. ביתי היה רחוק מאד מהמקום בו נערכו הסמינרים. מוזר, אף פעם לא חשתי רעב או עייפות בדרכי הביתה. כל גופי היה קל, והייתי מגיעה הביתה מהר מאוד. באותם ימים לא שמתי כל כך לב לכך. יותר מאוחר הבנתי שהייתי מסוגלת לעשות זאת בגלל שהמורה עזר לי.

בסוף הסמינר, לפי בקשתנו, המורה הציג לנו את תנועות הידיים הגדולות. תנועות הידיים של המורה היו נהדרות. הן נראו בעלות עֹצמה ומעודנות באותו זמן. לא הבנתי אותן אבל חשתי שהן נפלאות והרגשתי שהמורה מעודד אותנו. בסוף הסמינר אנשים רבים העניקו למורה דגלוני משי ופרחים. בסוף, בעצמה רבה מאד המורה סובב עם ידיו את הפאלון הגדול. כולנו נעמדנו על רגלינו ומחינו כף כדי להודות לו. זה נשמע כמו רעם. לא רצינו לעזוב. כדי למלא אחר בקשותינו המורה הצטלם אתנו, אלפי מתרגלים. תארו לעצמכם בכמה תמונות היה על המורה לעמוד כדי להצטלם עם 2 סמינרים. אני זוכרת שזה היה בצהרי היום והיה חם אבל המורה בכל זאת עשה כל זאת. המורה נתן לנו דוגמה כדי להראות לנו כיצד להיות נטולי אנוכיות.

3. השתתפות בוועידה בעיר דא-ליאן שבפרובינציית ליאו-נינג

ב-31 בדצמבר 1994 השתתפתי בוועידה בעיר דא-ליאן, הרצאת הפא האחרונה של המורה בסין. הוועידה נערכה באצטדיון העיר דא-ליאן ואנשים רבים - בערך 6,000 - הגיעו לשם. רבים אחרים רצו להגיע אליה אבל לא נותרו כרטיסי כניסה. המורה זה עתה סיים את הסמינר החמישי בעיר גואנג-ג'וֹאוּ שפרובינציית גואנג-דונג ומיד מיהר לדא-ליאן. היה קר באותו יום, גשום ומושלג.

הגענו מוקדם, אבל לא רצינו ללכת לשום מקום אחר. חיכינו למורה מחוץ לאצטדיון. אחדים מאתנו שיתפו בהתנסויות והאחרים תרגלו. כעבור מספר שעות הגיע הזמן להיכנס. אף על פי שהיינו כה רבים, נכנסנו בצורה שקטה ומסודרת. האצטדיון הענק היה מלא. כשהמורה הנפלא שלנו נכנס, כולנו נעמדנו ומחנו כפיים. כששת אלפים איש מוחאים כף, זה נשמע כרעם. ראיתי שהמורה לבש בגדים קלים והיו לו נעלי עור קלות, בעוד אנחנו לבשנו את כל בגדי החורף שלנו. המורה סבל כל כך הרבה עבורנו! מישהו אמר בקול חלש: "המורה, הלבבות שלנו המתרגלים כואבים בשבילך". היו לי רגשות מעורבים, מצד אחד הרגשתי קור עבור המורה מאחר והוא לא לבש בגדים עבים וחמים. מצד שני, הרגשתי בושה מעצמי מאחר שהכזבתי את המורה בכך שלא טפחתי היטב. רציתי לבכות, אחדים מאתנו בכו. אפילו כמה מעמיתינו הגברים הזילו דמעות. מאחר ולא רצינו להפריע להרצאת המורה, אף אחד מאתנו לא בכה בקול, וניסינו לשלוט ברגשותינו. השתמשתי בכל הממחטות שהיו לי. על אף שבכיתי הקשבתי היטב למורה. במהלך ההרצאה המורה ביקש מאתנו לעמוד על רגלינו כדי לטהר את גופנו. אני לא עמדתי כיוון שכבר לא סבלתי יותר ממחלות. ואז המורה אמר:

"אלו שאין להם שום מחלות, אנא עמדו על רגליכם עבור בני משפחותיכם".

מאז שבעלי נפגע בגבו לאחר שניסה להרים חבית מים, הוא סבל מבעיות בחוליות. נעמדתי על רגליי והמורה סילק את מחלת בעלי.

בסוף, המורה עשה עבורנו שוב את תנוחות הידיים. המורה ידע על מה אנחנו חושבים, אז על אף שכנראה היה עייף מאוד ממסעו, הוא הרים את ידיו גבוה ונופף לעברנו והחל לעשות סיבוב באצטדיון כדי שאלה מאתנו שמעולם לא פגשו אותו יוכלו לראות אותו בבירור. לאמיתו של דבר אפילו אלו שראו את המורה בעבר רצו לראות אותו שוב! זה היה שדה אנרגיה כל כך גדול. עיניי היו מטושטשות בגלל הדמעות. כולנו נעמדנו ומחנו כפיים חזק מאוד כדי להביע את הערכתנו העמוקה למורה. כשהוא התקרב למקום מושבי, ניגבתי את דמעותיי כדי להיטיב לראותו. ושם הוא היה. ואז המורה ראה אותי גם. מקום מושבי היה במקום גבוה, כך שהייתי די רחוקה ממנו, אבל הרגשתי כל כך קרובה למורה ויכולתי לראותו בבירור. כשעינינו נפגשו, חשתי שלמשך זמן מה הסתכלנו זה על זה.

זה היה מאוד נוגע ללב. כולנו המשכנו למחוא כפיים ללא הרף. לא רצינו לעזוב. עשיתי את תנוחת הֵה-שי וראיתי את המורה עוזב את האצטדיון. בדרכי החוצה ראיתי שלרבים מאתנו היו עיניים אדומות מבכי. ברכבת, רבים מהמתרגלים העמיתים ספרו זה לזה בשמחה כי חשו שהמורה הסתכל לעברם, בדיוק כפי שאני הרגשתי.

היו שם יותר מ-6,000 אלפים איש. כשהמורה הלך בינינו, כל אחד מאתנו הרגיש שהמורה הסתכל עליו למשך זמן מה, איך זה יכול להיות? הגעתי להבנה שזו הייתה הוכחה לכך שלמורה יש עוצמת בודהא חסרת גבולות. למורה יש היכולת לעשות הכל!

כשהגעתי לנקודה זו בשיתוף התנסותי, חשבתי על ג'יאנג זמין שהתעקש בכל תוקף לפתוח ברדיפה הרעה ביותר, הברוטאלית ביותר והבלתי אנושית ביותר, בגלל קנאתו במורה ובפאלון דאפא. הוא לא יכול היה לראות שפאלון דאפא מתפשט ושכל כך הרבה אנשים לומדים פאלון דאפא ומכבדים את המורה. כיצד יכול היה לדעת ולהבין את לב תלמידי הפאלון דאפא כלפי המורה? כיצד הוא יכול היה להבין מדוע אנחנו כל כך מעריצים את המורה?

כשחזרתי לדא-ליאן, ראיתי באותו ערב פאלון בביתי. הייתי מאד נרגשת. כעבור מספר ימים, בחלומי ראיתי הרבה מעגלי אור צבעוניים ענקיים שהחזיקו מעמד זמן רב. ראיתי גם שפתאום תמונת המורה מתרבה להרבה תמונות שלו. ראיתי גם מראות בממדים אחרים. עבורי, זה היה עידוד עצום. בשנים שלאחר מכן, בכל פעם שהייתי מתרשלת, נעצבת או עם תחושת דכאון, המורה היה נותן לי רמזים ומעודד אותי. המורה לא ויתר עלי אף פעם.

4. השתתפות בוועידת הפא לסייעים שנערכה בצ'אנג-צ'ון בשנת 1998

ה-26 ביולי 1998 היה יום חגיגי במלון שאנגרילה שבצ'אנג-צ'ון. המורה הנפלא שלנו הגיע לוועידה כדי להעביר לנו הרצאת פא ולבאר לנו את הפא.

המורה דיבר במשך זמן מה ואז ביקש מהצוות להגביה את הכיסא שלו. ללא הכנה, אנשי הצוות הניחו על הכיסא של המורה משהו שנראה כמו שלב של שרפרף, והמורה התיישב עליו. רגליו היו באוויר וזרועותיו היו רחוקות מהשולחן. אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו שתנוחת ישיבה כזאת אינה נוחה כלל וכלל. המורה עשה זאת רק בגלל שהכיסא היה נמוך, הוא רצה לעזור למתרגלים לראות אותו יותר בבירור.

המורה דבר אלינו במשך חמש שעות בתנוחה לא נוחה זו. הוא הראה לנו כיצד להתחשב באחרים ולהיות נטולי אנוכיות. דבר אחר שהדאיג אותנו היה שלמורה אפילו לא היה זמן לשתות מים במהלך כל ההרצאה.

בוועידה המורה סיפר לנו על אמיתות פא עמוקות רבות. הוא דיבר על כיצד (תרגום זמני, לא רשמי):

"... החלקים שלכם שנטמעים באופן קבוע בפא מופרדים" (לימוד הפא בוועידת הפא לסייעים בצ'אנג-צ'ון)

המורה סילק מאתנו מגוון סוגים של מושגים והוא גם דיבר על (תרגום זמני, לא רשמי):

".... מסתירים את הסתרת החזקותיהם" (לימוד הפא בוועידת הפא לסייעים בצ'אנג-צ'ון)

כדי שלא נחביא את המושגים וההחזקות שלנו.

המורה גם אמר לנו כיצד ללמוד את הפא וכיצד ללמוד את הפא יותר טוב. המורה גם אמר לנו שאנחנו צריכים ללמוד את הפא מההתחלה עד הסוף. המורה דחף אותנו למצב יותר גבוה ונרחב. בימים ההם למדנו את מאמרי המורה "לחפור את השורש" "עבור מי אתה קיים?" ועוד (יסודות להתקדמות במרץ I). והמורה ענה על שאלות מסובכות רבות ששאלנו על המאמרים האלה. הרצאתו של המורה נגעה ללבנו. כולנו ישבנו על קצות כיסאותינו כשאיננו רוצים להחסיר אף מילה. זה שינה אותנו מאוד, הן באופן פיזי והן באופן רוחני.

במהלך ההפסקה רבים מהמתרגלים לא יכלו לחכות ולמהר אל המורה. כדי לאפשר למורה לנוח, מתרגלים רבים לא זזו ממקומם. למרות זאת, כיצד יכול היה המורה לנוח? המושבים היו מאוד קרובים זה לזה. כדי לאפשר למתרגלים אחרים לצאת היה עלי לצאת למעבר בין השורות. כשעשיתי זאת הובלתי קדימה על ידי אחרים. כששאלתי שאלות המורה מיד הסתכל עלי וענה על שאלותיי. ראיתי שלמורה היה עור מאוד עדין וחלק, כאילו לא היו לו נקבוביות זיעה. מאוחר יותר למדתי ממאמרי המורה כי הוא המקור שלו שונה מזה שלנו, שיש לו מערכת משלו, ושהוא אינו זקוק לשום דבר מאתנו. המורה רק נותן לנו דברים, נושא קשיים עבורנו וסובל עבורנו. מספר מתרגלים ביקשו מהמורה שישתה קצת מים, אך הוא היה עסוק מדי בלענות לשאלותינו ולכן לא שתה מים. כדי לענות לשאלותינו המורה עמד, כך שלא הייתה לו שום מנוחה. לאחר מכן רבים מהמתרגלים חשו אשמה על כך.

כל פעם שהמורה ענה על שאלה, מחאנו כפיים בחום לב. זה העיד על תודותינו חסרות הגבולות ואת הערצתנו למורה ממעמקי ליבנו, מאחר שהבנו יותר את המורה ואת הפא לאחר שטיפחנו כבר מספר שנים ושיפרנו את עצמנו בטיפוח ובלימוד הפא. זה העיד על כנות השבח והכבוד שלנו כלפי המורה והפא! הזדמנות כזאת הייתה הדרך היחידה להראות למורה את התודות מקרב לבנו.

לבסוף המורה הזכיר לנו שכבר עברו חמש שעות. כולנו היינו כה מרוכזים שלא שמנו לב לזמן שחלף. חלק משאלותינו לא היו כה מוצלחות, כולל אלו שלי. נראה ששאלנו שאלות שלא היה עלינו לשאול. ואף על פי כן, למורנו הדגול היו דרכים לפרוץ את המושגים ואת המחסומים שלנו כדי להרחיב את דרך מחשבותינו ולעזור לנו לשאול את השאלות שיכלו להועיל לכולנו. המורה סיפר לנו את עקרונות הפא של שכבות שונות של היקום והרצאתו הייתה ברמה גבוהה ומקיפה. השתתפות בוועידה זו הראתה את חמלתו של המורה כלפי המתרגלים מעיר מולדתו. כעבור זמן מה פורסם ספר המציג את ההרצאה הזו, מה שעזר למתרגלים ברחבי העולם לעלות ברמה כדי שנוכל להשתפר כגוף אחד. הרצאת הפא ארכה כחמש שעות, אולם אף אחד מאתנו לא הרגיש שהיא הייתה כה ארוכה. כאילו שהזמן טס. היינו יותר ממאושרים להקשיב למורה, גם אם הוא היה מרצה בפנינו חמש שעות נוספות. בסופו של דבר, אפילו כפות ידינו כאבו קצת ממחיאות הכפיים, לא רצינו לעזוב.

כיום, כל אימת שאני חושבת על המורה, לא משנה היכן ומתי, אינני יכולה לעצור את דמעותיי. באמת, אפילו אם אשתמש ברבבות אלפי מילים, באם אשתמש בכל המילים של השפה האנושית, לעולם לא אוכל לבטא במידה מספקת את הכרת תודתי למורה נדיב הלב על שהציל אותי. מורנו המכובד הקריב כל כך הרבה עבורנו. מורנו הוא כה נפלא. מה שחוויתי היה רק חלק זעום מחמלתו חסרת הגבולות של המורה.