אחרי שהמחשבות שלנו משתנות, הכל משתנה

(Minghui.org)

ביולי 2007, הלכתי לבית אחותי בכדי להבהיר את האמת ולעזור לבני משפחתה לפרוש מהמפלגה הקומוניסטית הסינית. אך לא רק שאחותי לא הסכימה לפרוש, אלא שגם לא נהגתי בהתאם לאמות המידה הנדרשות מהמתרגלים ולא הצלחתי ללמוד את הפא או לתרגל את התרגילים. כתוצאה מכך פיתחתי מספר סימפטומים של מחלות: גופי חש כאילו שאינו עובד כראוי, לא יכולתי לראות בצורה תקינה, הרגשתי סחרחורת והיו לי כאבי ראש. מאיזו שהיא סיבה לא אבד לי התיאבון, כך שיכולתי עדיין לאכול ולשתות. אחותי אמרה שהסימפטומים שלי אופייניים לסכרת; והיא יודעת, שכן גם לה וגם לבעלה יש סכרת. היא לקחה אותי לבית חולים לבדיקות ובדיקת הדם הראתה שאכן יש לי סכרת. רמות הגלוקוזה בדמי הראו 14.6 (הערך התקין הוא בין ארבע לשבע) ו-4+ בשתן, כשהערך התקין הוא אפס. באותו זמן אחותי קיבלה טיפול בדיקור סיני במרפאה מקומית, כך שגם אני קיבלתי טיפולים כאלו במשך שבועיים ובריאותי השתפרה במידת מה.

לאחר שחזרתי מבית אחותי החלה האולימפיאדה והאבטחה היה הדוקה בכל מקום, עשרות מתרגלי דאפא בעירנו נעצרו. בגלל ההחזקה שלי לפחד, הלכתי לביתו של אחי ונשארתי שם במשך כחודש ובמהלך תקופה זו הבריאות שלי לא הייתה כל כך טובה.

כשחזרתי הביתה, בריאותי התדרדרה אפילו יותר וגופי הרגיש ירוד, עד כדי כך שהדיבור היה קשה לי. לא יכולתי לסבול את זה יותר ונזכרתי שאחותי אמרה לי שמצבי ישתפר אם אתחיל להזריק אינסולין. החלטתי לקחת את הזריקות כדי להקל על מצבי כך שאוכל לתרגל את התרגילים.

כיוון שהייתה לי החזקה חזקה לפחד, בעלי השגיח עלי בקפידה ולא נתן לי ליצור קשר עם מתרגלים אחרים. לא למדתי מספיק את הפא והלך רוחי לא השתפר, כך שפניתי לבית החולים כשאני מלווה בבעלי. בשלב זה תוצאת הבדיקה הראתה כי רמת הגלוקוזה בדמי הגיעה ל-18.8 ו-4+ בבדיקת השתן. כמו כן אובחן שליבי אינו מקבל מספיק דם ושהתפתחו בעיני הימנית קטרקט וגידול. הרופא אמר לי שעלי להתאשפז בבית החולים ביום המחרת.

בדרכי הביתה פגשתי במקרה את מתרגלת א' ששאלה לשלומי. סיפרתי לה שזה עתה חזרתי מבדיקות בבית החולים והיא ענתה: "איך יתכן שלמתרגל יש מחלה?", היא אמרה לי שהכל אשליה ושאין עלי לדאוג או לקבל את האבחון של הרופאים. היא הציעה שנלך לביתה של מתרגלת ב' כדי שנשתף התנסויות.

בשעות אחר הצהריים הלכנו לביתה של מתרגלת ב', שם שתי המתרגלות שיתפו אותי שמצבי הבריאותי ישתפר רק אם אשפר את ההבנה שלי של הפא. באותם רגעים גופי הרגיש מאוד לא נוח, הייתי אומללה ולא הצלחתי להקשיב לדבריהן. חשבתי שקל להן לומר את הדברים שהן אמרו לי מאחר והן לא התנסו בסימפטומים של המחלה. למרות כל מה שהן אמרו, עדיין חשבתי ללכת לטיפולים בבית החולים ביום המחרת.

לאחר מכן שלחנו ביחד מחשבות נכונות ובעקבותיהן השתנו לפתע מחשבותיי. יכולתי לקבל את מה שהמתרגלות א' ו-ב' אמרו לי: "אנחנו מתרגלות, כשמתעוררת בעיה אנחנו לא יכולות לבחון אותה עם מחשבות אנושיות ואנחנו צריכות להסתכל פנימה". שלושתנו הבטנו פנימה לתוך עצמנו. באותם רגעים חשבתי על מצב הטיפוח הנוכחי שלי. אף על פי שאני עושה את שלושת הדברים, לא הייתי חרוצה, הפכתי לעצלה ולרדומה. למדתי רק הרצאה אחת בכל יום ולא הצלחתי להתרכז או להבין את עקרונות הפא, כך שהַבנַתי את הפא לא יכלה להשתפר. כשנתקלתי במצוקה התייחסתי אליה עם עקרונות אנושיים. כתוצאה מכך, כשגופי התחיל להרגיש שלא בנוח האמנתי שאני חולה.

כשהתבוננתי פנימה עמוק יותר הבנתי שהייתה לי החזקה חזקה מאוד לפחד. כששמעתי שמספר מתרגלים נעצרו, חשתי שאני לא בטוחה ושאני נתונה בסכנה, ובמשך תקופה מסוימת לא רציתי לפגוש מתרגלים אחרים. ככל שפחדתי יותר, כך בעלי שמר עלי באופן הדוק יותר. הוא אפילו לא אפשר לי לצאת מהבית לזמן קצר. לפיכך כמו בעבר שוב לא פעלתי היטב באימות הפא, ולא עמדתי בקצב של השטף הגדול של תיקון הפא. כך השארתי לרוע פרצות וגופי נרדף. הלכתי בנתיב שארגנו הכוחות הישנים.

לפתע הוארתי לסיבות הבסיסיות לרדיפה שחוויתי: המחשבות הנכונות שלי לא היו מספיק חזקות ולא הייתה לי הבנה ברורה של עקרונות הפא. לא הצלחתי לשנות את המושגים שלי והייתה לי החזקה חזקה מאוד לפחד. נזכרתי בעקרונות הפא שהמורה לימד אותנו:

"אתם אינכם, בשום אופן שהוא, יצורים של שלושת העולמות, ואינכם אנשים רגילים עוד. לכן כשהמחשבות הנכונות שלכם חזקות אתם יכולים לפתור כל בעיה. הקארמה של המחלות מופיעה בגוף שלך כמבחן. כמובן שזה נראה כמו קארמה של מחלות כיוון שזה בוודאי לא ייראה כמו אל שנעשה חולה. אז אתה צריך לטפל בזה עם מחשבות נכונות. אתה מטפח, אז זה בוודאות לא מחלה, למעשה" (לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס, שאלות ותשובות, תרגום לא רשמי).

כן, אני מתרגלת, וכיצד יכולה להיות לי מחלה? כמה ברור המורה הסביר את עקרונות הפא, ומדוע לא הוארתי לזה?

ואז נזכרתי שכשביקרתי אצל אחותי רציתי לעבור טיפולי דיקור. מספר פעמים אחותי סירבה לקחת אותי. עכשיו הוארתי לכך שהמורה השתמש בפה של אחותי כדי לרמוז לי. באותו זמן לא יכולתי להתעורר לכך אז פניתי לדרך שגויה. מאוד התביישתי כשהתבוננתי לאחור.

לאחר ששיפרתי את ההבנה שלי, גופי וליבי הרגישו מאוד נינוחים ומאושרים. אמרתי לעמיתי המתרגלים: "לא אלך יותר לבית החולים. עלי לנצל את הזמן בצורה מטבית: ללמוד את הפא, לבצע את התרגילים, לעשות היטב את שלושת הדברים כפי שהמורה אמר לנו לעשות ולשלול את כל הסידורים של הכוחות הישנים". לכן, באותו ערב הלכתי לביתה של מתרגלת אחרת וביחד למדנו את הפא, תרגלנו ושתפנו בהתנסויות.

ביום השני הרגשתי שהשתניתי לאדם אחר. כל הסימפטומים שלי נעלמו כלא היו וכל דבר בגופי חזר למוטב. ידעתי שהמורה נשא עבורי את המצוקה. לא יכולתי למצוא מילים שיבטאו את תודתי למורה. אמרתי לבעלי: "עכשיו גופי הבריא לחלוטין ואני צריכה לבלות עם עמיתי המתרגלים ולבצע עבודות דאפא. בעבר, ההחזקה החזקה שלי לפחד הובילה לבעיות הבריאותיות שלי. אני יודעת שאתה דואג לי. אבל אם אתה באמת דואג לי, אנא ממך אל תגביל אותי בעתיד. אטפל בעצמי כהלכה, אז בבקשה אל תדאג". כיוון שבעלי ראה שמצבי הפיזי ומצבי הנפשי השתנו, גם הוא השתנה. עכשיו כשאני יוצאת החוצה ומצטרפת לקבוצת לימוד פא או לאימות הפא, הוא לא מנסה לעצור בעדי.

הבנתי ש"ברגע שאנחנו משנים את המחשבות שלנו, הכל ישתנה". חזרתי לשטף הגדול של תיקון הפא ועכשיו אני לומדת את הפא היטב. אני מטפחת את עצמי ושואפת קדימה בחריצות כדי להציל יותר יצורים חיים וללכת בעקבות המורה לי כדי לחזור הביתה.