באמת להאמין במורה ובפא: ניסים נובעים ממחשבות נכונות

(Minghui.org)

ביום ה-3 במרס 2008 בשעה 9:00 בערב נכנסתי לשירותים. כשעמדתי לקום, הרגשתי שרגלי השמאלית איבדה כל תחושה. בעודי נשען על הקיר קראתי לאשתי, והיא אמרה לי לבקש את עזרתו של המורה. אמרתי: המורה, עזור לי! פאלון דאפא הוא טוב! אמת-חמלה-סובלנות זה טוב! חזרתי על המשפטים האלה שוב ושוב כשידיי מונחות על כתפייה של אשתי.

ניסיתי לצעוד לחדרי, אבל התמוטטתי על הרצפה. בינתיים גם הקאתי כל כך הרבה שכל האוכל בקיבתי יצא החוצה. הסימפטומים האלה דומים לאלו של שבץ בין אנשים שאינם מתרגלים - צידו השמאלי של גופי איבד תחושה, כל גופי חש כאילו היה מת, רק המחשבה שלי הייתה בהירה. עדיין המשכתי לבקש את עזרתו של המורה. בשלב זה, אשתי ואני חשבנו לקרוא למתרגלים עמיתים ולא לבתי ולחתני. אנחנו מתרגלים וזה היה מבחן של חיים ומוות. לא עבר זמן רב ושלושה מתרגלים הגיעו לביתי. אחרי שראו אותי, מתרגל אחד שאל: "לאו צ'ן, איך אתה מרגיש?" אמרתי: "זה הקושי שהמורה הזכיר בספר 'ג'ואן פאלון'. אבל זה קצת יותר חמור. אהיה בסדר. זהו מבחן עבורי של חיים ומוות בגלל שלא למדתי את הפא בחריצות". שלושה מתרגלים ואשתי ניסו להזיז אותי למיטה אבל לא הצליחו. אחד המתרגלים הורה להם לעצור. הוא תפס אותי בזרועי השמאלית, שלא הייתה בה כל תחושה ואמר לי: "לאו צ'ן קום ועמוד".

התרוממתי ללא כל עזרה. אם הייתי אדם רגיל, לא הייתי מסוגל לעמוד. המתרגל אמר לי: "לאו צ'ן, לך למיטתך לנוח". הצלחתי לנוע לעבר המיטה צעד אחר צעד (זה היה מרחק של כארבעה מטרים). המתרגלים עזרו לי להזיז את ידי ורגלי אל המיטה. חשבתי לעצמי לאחר מכן: על פני השטח הסימפטומים שלי דומים לאלו של שבץ (שיתוק חלקי), כיצד יכולתי לעמוד על רגליי? הלכתי לעבר המיטה שלי ללא כל עזרה. האין זה נס של הדאפא? המורה משגיח עלי ונותן לי חיים בשנית.

ביום המחרת היה תורי לעשות את עבודת הדאפא, היה עלי לצאת החוצה. באותו הרגע, התגלה לעיניי נתיב זוהר. אולם הייתה לי מחשבה אחת של פחד, שמא אפול ארצה. הכול נעלם. זה נגרם מהעדר מחשבות נכונות. המורה אמר בג'ואן פאלון:

"אמרנו שטוב או רע באים ממחשבה אחת של האדם וההבדל במחשבה האחת הזו יכול להביא לתוצאות שונות."

התיישבתי, אבל לא יצאתי מהמיטה. בבוקר היום השלישי הצלחתי לצעוד מסביב לחצר. הבנתי שבגלל שהמורה משגיח עלי, אני יכול להבריא במהרה. אם לאדם רגיל היה שבץ, הוא לא היה מסוגל לקום תוך שלושה חודשים, לא כל שכן תוך שלושה ימים.

ביום הרביעי בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, הגיע הזמן לתרגול הכלל עולמי. התעוררתי מצלצול חזק. בינתיים הופיע לפני חיזיון של הדיסק המוזהב של "הרצאת הפא של המורה בגואנג-ג'ואו". הערתי את אשתי ודנתי איתה בכך. הבטתי פנימה וניסיתי לשפר את השינג-שינג שלי. בעבר לא תרגלתי לעתים קרובות. זה לא היה כל כך טוב. התחלנו לבצע את התרגילים.

מאותו יום המשכתי לתרגל מדי יום את כל חמשת הסטים של התרגילים. ביום השביעי הצלחתי ללכת סביב ללא עזרה. ביום החמישה עשר יכולתי ללכת לצד האופניים ולהסתפר במרכז המסחרי המרוחק מביתנו כשלושה קילומטרים. יכולתי גם להבהיר את האמת בהתאם למצבי הפיזי וביקשתי ממתרגלים מבוגרים לחזור ללימוד הפא ולתרגול. שלושה שבועות לאחר מכן יכולתי לרכב על אופניים ולהבהיר את האמת ביחד עם מתרגלים עמיתים באזורים המרוחקים כשישה עשר ק"מ מביתי.

הלכתי בעקבות דבריו של המורה. למטפח אמיתי אין מחלות, במקומן יש הפרעות ומבחנים. ללא טיפול בבית חולים או טיפול רפואי אחר, נרפאתי לחלוטין ב-5 לאפריל 2008. זה לקח רק חודש אחד.

אם לא הייתי מאמין במורה ובפא ואם לא היו לי מחשבות נכונות, איני יכול לדמיין את התוצאה.

דרך התקרית הזאת הבנתי שמתרגלי הדאפא הם גוף אחד. הם באו אלי ואמרו לי להאמין ביציבות במורה ובדאפא ולחזק את המחשבות הנכונות שלי שזו אינה מחלה, אלא קושי ומבחן. לצידנו המורה שמשגיח עלינו ואין עלינו לפחד מדבר. עם הנחישות שלנו ניסים יוכלו להתממש.

אני רוצה להודות כאן למורה מלא החמלה שלנו, על שנתן לי חיים בשנית. אטפח בדאפא ביציבות ואנצל כל הזדמנות ללמוד את הפא, לתרגל את התרגילים, לבצע היטב את שלושת הדברים ולחזור למקור שלי עם המורה. אני רוצה גם להודות לכול המתרגלים שעזרו לי.

הכתוב מעלה הוא התנסותי האישית. אנא ציינו כל דבר שאינו הולם.