מכירת פרסומות למטרה נעלה

אני קנדי, הגעתי לניו יורק לפני כחודש כדי לעבוד בהפצה ובמכירת פרסומות עבור העיתון א.ט. ברצוני לשתף אתכם בהתנסות שלי במכירת הפרסומת הראשונה שלי שהייתה בשבוע שעבר. היה זה תהליך שלם של וויתור על ההחזקה לעצמי, ומבחן האמונה במורה.

לאחר חיפושים באתר האינטרנט, טלפנתי לחברה מסוימת שמצאתי. הודעת המענה הקולי נתנה לי את האפשרות להגיע לשלוחת הטלפון של בעל החברה, אך למרות זאת התקשרתי למרכזיה. המרכזן אמר שבעל העסק אינו במשרד ושאטלפן בשבוע הבא. בזאת הסתיימה השיחה, מנהל המכירות של העיתון שאל אותי על השיחה שלי, לאחר שסיפרתי לו על השיחה שהייתה לי אמר "המרכזן משקר". טלפן שוב. כשנזכרתי בהרצאת המורה האחרונה בוואשינגטון די.סי. – שאעשה כל מה שהמתאם ( במקרה זה המנהל, המת') שלי יאמר לי לעשות, שוכנעתי מיד, ולכן טלפנתי שוב.

טלפנתי לשלוחה של הבעלים.... והוא ענה. מנהל המכירות שלי צדק. בעל העסק סיפר לי שהוא כבר בעסקים עשרות שנים, ועסקיו תמיד מוצלחים (שירותים לבתי המלון ומסעדות היוקרתיים ביותר בעיר ניו יורק), אף פעם לא פרסם את עסקיו, ולכן גם אינו זקוק לפרסום.

מאחר שעברתי הכשרה במכירת פרסומות במשך כמה שבועות בעיתון אפוק טיימס, הגבתי לסירובו והמשכתי לנסות לשכנעו לפרסם בעיתוננו. לאחר שתליתי את שפופרת הטלפון מנהל המכירות שלי שאל שוב כיצד השיחה עברה. סיפרתי לו מה שבעל העסק אמר לי. מנהל המכירות פשוט אמר "טלפן אליו עוד פעם. המטרה שלך היא לקבוע פגישה וראיון". באותו רגע נזכרתי שוב בהרצאת המורה שבה המורה אומר שעלי להקשיב למה שהבוס שלי אומר, אך ההרגשה בלבי הייתה בדיוק כמו אחד שעומד לקפוץ לאגם מצוק סלע מגובה של כמה מטרים.

זה הזכיר לי שיתוף של מתרגל עמית: בחלום, המתרגל עמד על צוק גבוה והמורה בקש ממנו לקפוץ. בפעם הראשונה שחלם, הוא לא קפץ. לאחר כמה שנים חלם בפעם השנייה אותו חלום, והפעם קפץ. הייתה זו בעיית אמון במורה.

כשלבי פועם בחוזקה וידי על אפרכסת הטלפון, שיתפתי את עמיתיי למכירות בהרגשתי, אך מאחר והמורה אמר בהרצאה בוושינגטון די.סי שעלי להקשיב ולמלא אחר בקשות המתאם... טלפנתי שוב.

בעל העסק אמר "אתה מבזבז את זמנך, כפי שאמרתי לך אנחנו לא מפרסמים בעיתון, אך באם רצונך בכך אתה יכול לבוא".

הלכתי לשם ושהיתי במשרדו מעל שעתיים, בגלל ששיחתנו נקטעה מדי פעם על ידי קריאות טלפון שקבל ונושאים אחרים שהיה עליו לטפל בהם. היה זה משעשע לראות שעסקיו המשיכו להתנהל כרגיל למרות שישבתי במשרדו. הוא סיפר לי על כל דבר שהתרחש, כל דבר שלקוחותיו אמרו, והוא התלונן על זאת בפניי. הוא מעולם לא שמע על העיתון א.ט ומעולם לא השתמש בפרסומות לעסקיו, אבל ברגע שהעיתון היה בידיו החל לדפדף בו, בעת שדפדף בעיתון שאל שאלות בקשר לעיתון, על ציבור הקוראים שלנו ועל הפרסום בעיתון. חשתי במרץ והאנרגיה השופעים ממנו. הוא דיבר בקול רם ומהיר – אישיות בעלת יוזמה וכושר ביצוע.

לא הפסקתי לחשוב יהיה עלי להיות חזק כמוהו ולדבר באותו סגנון בו הוא דיבר. אך בעת שעברו במוחי מחשבות אלו התנהגתי בשלווה ורכות, היה זה משהו שלא יכולתי לשנות, פשוט, זאת הייתה הדרך בה הייתי צריך להתנהג היה עלי להיות "עניו" (האחר חשוב ולא אני) זה לא היה משהו שקשור אלי. הייתי כמו זיקית, בלתי נראה, היה זה המורה שעזר לאדם זה לגלות את העיתון ולפרסם בעיתוננו. הייתה זאת תקשורת בין אדם זה למורה. סיימנו בזאת שסגרנו עסקה שהשתלמה עבור העיתון יותר מזאת שתכננתי עבורו מלכתחילה.

זאת היא ההתנסות שלי בציות למתאמים שלנו כפי שהמורה לימד אותנו בוועידת הפא האחרונה בוושינגטון, שתהייה לנו האמונה במורה, ושאבין שהפעולות אינן שלי עצמי – זה המורה שמציל אותם, אני רק חלקיק מהדאפא.