זיכרונותי מהסמינר השני של המורה בעיר ווּ-האן

(Minghui.org)

היום, מתרגל אחד הגיע לביתי כדי לראות תמונה קבוצתית שצולמה כשהמורה היה איתנו. הוצאתי את התמונה הנדירה ויקרת הערך הזו מכיס המעיל שהיה בארון. לאחר שהסרתי את העטיפה, ראינו את חיוכו של המורה המכובד והדמעות זלגו מעינינו. אף על פי שכבר חלפו חמש עשרה שנה, אני עדיין זוכר בברור את הסמינר השני שהמורה לימד בעיר ווּ-האן.

יום אחד במרץ 1993, הפעלתי במקרה את הרדיו ושמעתי את המורה נותן ייעוץ בשידור חי. המורה אמר: (תרגום זמני, לא רשמי):

"אתם יכולים לחשוב על המקום שבו אינכם חשים בנוח".

קולו היה רם, ברור ולבבי. הופתעתי. "מעולם לא פגשתי את מאסטר לי, איך זה שקולו נשמע לי כל כך מוכר?"

מאחר והמורה שאל את המאזינים היכן הם חשים שלא בנוח, מיד חשבתי על הבטן שלי. כעבור זמן מה, המורה שאל (תרגום זמני, לא רשמי):

"איך אתם מרגישים עכשיו?"

פתאום, לא חשתי יותר כאב או נפיחות בבטני. במשך שנים הרגשתי חוסר נוחות בבטני. התרגשתי מאוד. לא פגשתי את המורה, אבל הוא כבר טיהר את גופי עבורי .

מתוך מחשבה שפאלון גונג עושה נפלאות, אשתי ואני החלטנו להביא את בתנו שהייתה חולה, להשתתף בסמינר השני של המורה בעיר ווּ-האן. כדי לנסות לרפא את מחלתה של בתי, אשתי הלכה לשעורי צ'י-גונג רבים קודם לכן. בהקשיבה להרצאת המורה, היא חשבה: "אני לא יודעת כמה טוב הוא המורה לי". באותו רגע המורה אמר (תרגום זמני, לא רשמי):

"יש אנשים שרוצים לשפוט כמה טוב הוא הפאלון גונג. למעשה, מבלי לגעת בכם, אני יכול לרפא את מחלתכם."

אשתי חשבה:" האם המורה אינו מדבר עלי? זה מדהים! המורה יכול לשמוע את מחשבותיי"!

כדי להתאים את הסמינר גם לאלה שעובדים במהלך שעות היום, השיעורים נערכו כל יום בין השעות 19.00 ל-21.00. היות וגרנו בעיר צ'ינג-שאן, והשיעורים נערכו באודיטוריום המפלגה בווּ-האן, כדי להגיע לשם, היינו צריכים לתפוס מעבורת, ובהמשך לנסוע באוטובוס. כדי להגיע לשיעור בזמן, יצאנו כל יום מהבית בסביבות השעה 15:00. כדי שנספיק לתפוס את המעבורת ואת האוטובוס בחזרה הביתה, עזבנו את האודיטוריום ביום הלימודים הראשון לפני סיום השיעור. כשהגענו לשיעור למחרת, מישהו סיפר לנו: "כמה חבל, אתמול אחרי שעזבתם המורה כיוונן את גופנו!" מיד כששמעה את זה, אשתי ניגשה לבמה כדי לחפש את המורה (השיעור עדיין לא התחיל) אבל היא לא מצאה אותו אז היא פנתה לחזור. ברגע זה, היא ראתה את המורה הולך לעבר הבמה ומיד ניגשה אליו: "המורה, עזבנו אתמול מוקדם כדי לתפוס את המעבורת ולא כווננת את גופנו". המורה חייך ואמר (תרגום זמני, לא רשמי):

"הכול יהיה בסדר."

בסוף השיעור המורה אמר (תרגום זמני, לא רשמי):

"מספר תלמידים עזבו אתמול מוקדם בגלל שהם גרים רחוק וגופם לא כוונן. היום נעשה זאת פעם נוספת."

ואז אמר המורה (תרגום זמני, לא רשמי):

"דרכו על רגל שמאל."

שלושתנו הצטרפנו לאחרים ודרכנו על רגל שמאל. היינו כל כך מאושרים. איזה מורה נפלא!

לאחר השיעור היומי, המורה לימד אותנו את סט התרגילים הראשון. "בודהא מראה אלף ידיים". מתרגל אחד הדגים על הבמה את התנועות בעת שהמורה הסביר אותן.

"מטרייה מותח את גבו. טאתאגאתה ממלא אנרגיה לתוך רום הראש. לחצו את ידיים יחד אל מול החזה."

כולנו עקבנו אחרי התנועות והתחלנו ללמוד. בשובי הביתה בשעות הערב הייתי נרגש מאד. חשבתי: "זה באמת מעולה, פאלון גונג יוצא מן הכלל. לפי שמות התנועות, אפשר לראות שפאלון גונג הוא באמת דבר טוב".

יום אחד, לאחר השיעור, המורה לימד אותנו את סט התרגילים השני. "תנוחת העמידה של הפאלון". בשעה שביצעתי את התרגיל, ראיתי שהמורה מתקן את התנועות שלנו, בזה אחר זה. הייתי מאד מרוגש וזה נגע לליבי מאוד.

לאחר שהסמינר הסתיים המורה הקדיש לנו משעות אחר צהריים, לצילום תמונות קבוצתיות איתו. אפשר לדמיין שאלפי תלמידים רצו שיצלמו במצלמותיהם. המורה היה עסוק בלהצטלם עם קבוצה זו ועם קבוצה אחרת, והוא כל הזמן חייך. זה ריגש אותנו עמוקות.

חמש עשרה שנים עברו מאז. כשאני חושב על התקופה ההיא אני מרגיש רגשות אשם. למורה כל כך אכפת מאתנו והוא הקריב למעננו כל כך הרבה. בדיוק כפי שהמורה אמר:

"בשנים האלה של הטיפוח-תרגול, חוץ מזה שלקחתי על עצמי הרבה מאוד בשבילכם, במקביל, כדי שתתקדמו נתתי לכם כל הזמן רמזים כדי שתבינו דברים; למען ביטחונכם הגנתי עליכם; כדי שתוכלו להגיע לשלמות המלאה, אני מאזן את החובות שלכם שאתם חייבים ברמות השונות. זה לא מה שכל-אחד יכול לעשות, וזה גם לא נעשה עבור אנשים רגילים." ("להסיר את ההפרעות", יסודות להתקדמות במרץ II)

בחושבי על כל מה שהמורה הקריב עבורנו אני מחליט לעשות את המיטב עם הזמן המוגבל ולהתנהג כמטפח פאלון דאפא אמיתי.