סוף סוף עשיתי צעד החלטי

(Minghui.org)

אחותי ואני שתינו מתרגלות. משום שהיינו טרודות בעניינים של אנשים רגילים ופעלנו גרוע בלימוד הפא, היינו נגועות בהרבה חיכוכים אישיים למשך זמן ארוך בלי להסתכל פנימה כדי למצוא פגמים בטיפוח. הכוחות הרעים ניצלו את הפרצות שלנו, וכתוצאה מכך, אחותי נעצרה. זה היה מחזה מפחיד. מעל עשרה שוטרים הקיפו את אחותי, עם מצלמות שצילמו אותה ברצף. באותו רגע, הלב שלי זז בגלל שחוסר בלימוד הפא גרם למחשבות הנכונות שלי להיות חלשות ועלובות. המחשבה הראשונה שלי הייתה להסתיר את מה שהיה בתוך הנרתיק שלי בגלל שפחדתי שגם אני איחשף ואלקח. באותו רגע, לא יכולתי לזכור מילה אחת של המאסטר, שכחתי לשלוח מחשבות נכונות, והייתי נתונה לחסדי האנוכיות שלי.

הם לקחו את אחותי והשאירו אותי חסרת אונים. כאשר קראתי באינטרנט על מתרגלים עמיתים שנעצרו, זה הכאיב לי, אבל לא במידה כזו, שתזעזע אותי. מעולם לא ציפיתי שזה יקרה לי. חשתי שהשמים התרסקו ושאני אשמה ביותר. המאסר שלה היה באשמתי. אילו רק הייתי יותר שקדנית, אילו רק יכולתי לדבר איתה יותר על הפא, היא הייתה בסדר. היא תמיד אמרה לי להיות יותר מסורה וללמוד את הפא יותר. אני, לעומת זאת, חשתי שהיא נוהגת איתי בנוקשות ולא הייתי מוכנה להקשיב לה. רבנו לעיתים קרובות על נושאים שטחיים. כאשר חיכוכים ומריבות התרחשו, הייתי משתמשת במנטאליות האנושית שלי כדי לאמוד את הדברים, בהתמקדות רק על החסרונות שלה ואף פעם לא הבטתי היטב על הפגמים שלי.

בכיתי ללא הפסקה, ואמרתי לעצמי שלא הגנתי עליה היטב. טבעתי כליל ברגשנות.

שלושה ימים לאחר שאחותי נעצרה, המשטרה קראה לבעלה לבוא. לאחר מכן, הוא הגיע לבית שלי. הוא נעץ בנו מבטים, חקר אותנו כאילו הוא היה בעצמו שוטר, וקילל אותנו. אני לא יכולתי לסבול זאת יותר. שכחתי את מה שהמורה אמר בספר "ג'ואן פאלון":

"כשמתהווה קונפליקט אם זה לא נוגע לו בלב, זה לא נחשב, או שזה חסר תועלת ולא יכול לגרום לו להשתפר"

ללא יכולת לשלוט במזגי, התחלתי לריב איתו.

העברתי את כל החומרים שקשורים לדאפא שהיו בביתי למקום אחר. לקחנו את הילד שלנו ועברנו להתגורר במעונות של החברה. המעסיק שלי ועמיתיי לעבודה פחדו להיות מעורבים. אפילו בעלי, תחת לחץ עצום, אמר דברים שליליים. עשיתי כמיטב יכולתי להבהיר להם את האמת. אף אחד לא מהם הקשיב.

שכרתי עורך דין, שהתפטר לאחר ביקורו הראשון אצל אחותי. לא ידעתי מה לעשות. כשהייתי נואשת, אמי התקשרה ואמרה לי לא לפחד, המתרגלים העמיתים שלנו מנסים לעזור. הם אפילו שכרו עורך דין בעל חוש צדק שצריך להתקשר אליי תןך מספר ימים. התרגשתי עד דמעות. תודה רבה למאסטר הרחום ולמתרגלים העמיתים הנכבדים -- חיזקתם אותי באומץ ובמחשבות נכונות.

עברו מספר ימים לפני שעורך הדין התקשר. נעשיתי חרדה, והתקשרתי שוב לאמי. היא אמרה שהיא תבוא אליי למחרת ותלך עימי לדרוש את שיחרורה של אחותי. הפחד הכביד עליי, ולא העזתי לחזור לביתי, שלא לדבר על ללכת למשטרה כדי לבקש את שחרורה של אחותי. מתרגלים עמיתים הציעו שאמי תבוא אלי על מנת לחזק את המחשבות הנכונות שלי. אך הלב שלי עדיין פרפר בחרדה, בשל האיום של גיסי, שהמשיך להטריד את ליבי שהוא סיפר למשטרה הכל, ושהם יבואו לעצור אותי. ידעתי שזה מכוון ללב הפחד שלי. המשכתי לנסות לעודד את עצמי, להסתכל פנימה בזמן ששלחתי מחשבות נכונות.

בפעם הראשונה שהלכתי עם אמי כדי לדרוש את שחרורה של אחותי, הלכתי למרות התנגדותו של בעלי. בדרכי לשם, הוא התקשר, ואמר שגיסי לא רוצה ללכת, ושגם אין עלינו ללכת. המשכתי ללכת. הוא התקשר שוב, ואמר לי כי לבת שלי יש חום גבוה ושאני צריכה לחזור ולטפל בה. כה הרבה לחץ והפרעות! לפני שהגעתי למרכז המעצר, בעלי שלח לי הודעות טקסט, "יש לי תחושה לא טובה לגבי זה. את צריכה לברוח משם. תקשיבי לדבריי". הידיים שלי הזיעו. כשאימי ראתה את התגובה שלי אמרה, "אם כך, כדאי שתחזרי". נסתי משם מייד. במבט לאחור, אני יודעת שהכל קרה בגלל הפחד שלי, נכשלתי שוב במבחן הזה. ידעתי שזהו נתיב הטיפוח שלי ושאני חייבת לעבור את המבחן הזה. מאוחר יותר, אמרתי לאימי שאלך למחרת שוב למרכז המעצר.

למחרת, היא ואני הלכנו למשרד ביטחון הפנים. כשאני עדיין חוששת קצת, אבל עשיתי כמיטב יכולתי לשמור על לב יציב. הקצין האחראי לא היה במקום אבל היה צפוי לחזור אחר הצהריים. נשארתי בקרבת מקום לשלוח מחשבות נכונות. בשעות אחר הצהריים, עשינו עוד ניסיון, אבל אף אחד מהקצינים האחראים לא היה נוכח. התרגזתי ואמרתי להם שאנחנו לא נעזוב עד שנראה אותו. העליתי בפניהם ספק בצווי החוק ושאלתי על בסיס איזו אשמה הם אסרו את אחותי, שרק ניסתה להיות אדם יותר וטוב ויותר בריא. אמא הקימה מחנה בשער המשרד לביטחון הציבור באותו הלילה. למחרת הגעתי למשרד לפני הפתיחה. אמי ואני הספקנו להחליף מספר מילים, והקצין האחראי הופיע. על פניו היה מבט מוזר. הסברנו לו את העובדות ברוגע, ודרשנו לראות את אחותי. הוא השיב, "היא עומדת להשתחרר בעוד מספר ימים; אינכן יכולות לראות אותה עכשיו." לא בטחנו בו, ולא יכולנו לחכות. המשכנו לפנות לעורך הדין שלנו ועשינו את מה שהיינו אמורות לעשות. סוף סוף, עשיתי את הצעד הזה קדימה. תוך מספר ימים, אחותי שוחררה בעזרת מחשבות נכונות.

בזכות מאמצינו בדרישה לשחרר את אחותי, נוכחתי לראות את העוצמה של המחשבות הנכונות ואת העוצמה של הגוף האחד. הודות למורה הנכבד והרחום שלנו שלא ויתר עלינו -- שתי תלמידות בלתי ראויות. אנחנו עומדות כנועות בפני החמלה הגדולה של המורה שמציל אותנו, ואנחנו גם אסירות תודה על העזרה חסרת-האנוכיות של חברינו המתרגלים.

10/02/2009

---