הבנתי לגבי הקשר בין חמלה וחוסר שיפוטיות

לאחרונה מתרגלת עמיתה שיתפה אותנו ברשימת התפוצה על זאת שהיא נטולת חמלה. היא שאלה לדעות והתנסויות של מתרגלים עמיתים על הנושא "כיצד מטפחים חמלה". חלק מהמתרגלים שיתפו את הבנותיהם; החל מלימוד יותר מסיבי של הפא, עשיית שלושת הדברים בצורה טובה, התמקדות בהצלת יצורים חיים ולא את עצמנו וכו'. כמובן שלרדוף אחרי "מצב חמלה" זה כשלעצמו היא החזקה, אך לאחר שהרהרתי וחיפשתי פנימה ראיתי דבר שבעיניי הוא אחד המחסומים הגדולים ביותר לטיפוח חמלה.

אני חושבת שהמכשול הגדול ביותר לחמלה היא השיפוטיות. תינוקות לא שופטים, אך כשהם מתבגרים הם לומדים איך לשפוט ומלמדים אותם איך לשפוט: זה טוב וזה רע, זה מענג וזה לא, זה יפה וזה לא, אני רוצה את זה, אבל לא רוצה את זה. כל אדם או משהו שגורם לכאב הוא רע, כל אדם או דבר שגורם לעונג, הוא טוב. נראה כי השיפוטיות היא מעין מנגנון להישרדות שמותקן במוחנו והוא אוטומטי. ככל שאדם מתבגר וככל שהוא צובר יותר מושגים - כך הוא הופך ליותר שיפוטי. לפעמים זה הופך לדבר אוטומטי, עד כדי כך שאנשים לא שמים לב לזה. לדוגמא, לפעמים בעת שיחות אנשים משתמשים אחרי כל מילה שנייה במילים כמו "נכון" או "צודק" כמעט כמו מילות קישור. "הנכון" הזה הוא הודות למאמצי המוח לשיפוטיות מתמשכת.

מה ההבדל בין אנשים רגילים למתרגלים, האם המתרגלים מפסיקים להשתמש בשיפוטיות? לא, מתרגלים עדיין שופטים, אבל הם אומדים את הדברים על בסיס הפא, ולא בהתבסס על העדפות אישיות או מושגים. מתרגלים מסוגלים לראות את האמת שבדבר, על פי הבנתם הנוכחית בפא. מטפח מסוגל לראות דברים בבהירות אך ללא גינוי. בדיוק כפי שמאסטר אמר:

"לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם המובכים על ידי האשליה." ("מצבים", יסודות להתקדמות במרץ).

רק מי שאין לו החזקות בכלל מסוגל לראות דברים בבהירות. אינני מוארת לכן אינני יודעת כיצד מתבטא מצב זה. אך אני משערת שלאדם מואר יש היכולת לראות דברים בבירור ללא שום העדפות אישיות. המואר "מסוגל להבדיל באמת בין חסד לעוול ובין טוב לרע," וברמה גבוהה יותר להתעלות מעבר לכל דואליות.

אני רואה בעצמי כיצד השכל שופט ברציפות. כשאני יוצאת החוצה ביום שמש שכלי יאמר: "אה איזה יום יפה". זו כבר שיפוטיות. כשאני אוכלת אוכל בטעם מעולה, מוחי אומר: "זוהי מנה טעימה מאוד". גם זו שיפוטיות, זוהי הערכה של המוח.

המחשבה מוחצנת מטבעה, ברגע שהיא מופנמת היא נעלמת, היא כבר לא קיימת. במצב של דינג (מצב של שקט עמוק אך מודע), אין מחשבה. מכיוון שהשכל מוחצן הוא מסתכל מבחוץ, הוא קיים בעולם של דואליות והוא שופט ללא הפסקה. האדם הזה טוב, האדם ההוא רע ...המתרגל הזה טוב, האחר רע.

מאסטר אמר:

"שיטות התרגול השונות אינן מכבדות זו את זו, "השיטה שלי טובה יותר" או "השיטה שלו טובה" – נותנים הערות חיוביות ושליליות." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שביעית, "הקנאה"))

המוח הוא מנגנון שנוצר עבור בני האדם כמודל להישרדות. על מנת לשרוד בני אדם היו חייבים להבדיל בין "טוב" ל"רע" (להישרדות העצמית, האגו).  לכן, השיפוטיות היא כשרון מולד של המוח. אבל היא לא המהות האמיתית שלנו, לא מי שאנחנו באמת. כשהילדים צעירים מאוד הם פתוחים, הם מתקשרים עם זרים, עם בעלי חיים והם מחייכים אל אנשים שהם אפילו לא מכירים, מכיוון שמנגנון השיפוטיות שלהם איננו מתפקד עדיין, הם חיים עדיין דרך רוחם.

אתמול, כשסיימתי לתרגל, ניגשתי לאדם שעמד קרוב אליי והבהרתי לו את האמת. הוא אמר: "למה שיהיה איכפת לנו מהסינים?" ואני עניתי: "בגלל שגם להם וגם לנו יש שתי עיניים ושתי ידיים וכולנו בני אדם". הוא שאל אותי: "ליהודים איכפת מכולם. האם את יהודייה? "

המוח תמיד חושב על קטגוריות, הוא יהודי, וההוא מוסלמי, זהו חבר והשני אויב. כששני אנשים נפגשים, הם כבר מתחילים להעביר לגבש דעה בהתבסס על המושגים שצברו, הם לא באמת רואים אנשים כפי שהם. המוח מתחיל לפעול: "האם זה גבר או אישה, הם לבושים באופן כזה וכזה, הם בטח עובדים בעבודה כזאת וכזאת, והם בטח בעלי ממון ונכסים, הם שייכים ללאום זה או אחר וכיו"ב". עם הצטברות הזיכרונות, הדברים נעשים אפילו עוד יותר מסובכים, משום שאנשים כבר לא רואים אנשים אחרים כפי שהם בעיניים רעננות, אלא הם בוחנים אותם על פי זיכרונות העבר שלהם והחוויות שחוו עם אותם אנשים.

יום אחד מתרגל עמית שלי ואני התבדחנו אחד עם השני והקנטתי אותו בצחוק על אוזניו. הוא אמר שבמלחמת העולם השנייה היטלר רצח אנשים רבים רק פשוט מפני שהיו מגזע שונה ואפם ותווי פניהם נראו בצורה שונה. תחילה חשבתי שהוא קצת מגזים, מאחר שאני בהחלט לא היטלר ואני רק מקניטה אותו, אבל כאשר הסתכלתי פנימה, ראיתי כי באמת אי שם עמוק בפנים שפטתי.

לפעמים כאשר אני קוראת מאמרי שיתוף התנסויות, אם יש מדובר במאמר הרבה לגבי מתרגל א' שעשה כך וכך, ומתרגל ב' עשה את זה ואת זה, ואז מתרגלים אחרים המעורבים ג' ד' וה', אני מרגישה שזה נובע מאותה החזקה של להסתכל כלפי חוץ. מאסטר אמר לנו פעמים רבות:

"טיפוח משמעו לטפח את עצמך – מדוע להסתכל על אחרים?" [(שאלות ותשובות) "ללמד את הפא בוועידת הפא הבין-לאומית במערב ארה"ב", 26 בפברואר 2005)].

קשה לחמול אם באותה עת אתה ביקורתי, וזה בלתי אפשרי לא להיות ביקורתי, אם האדם חי לפי שכלו.

לפי הבנתי כדי לטפח חמלה רבה על האדם להתעלות מעבר לדעותיו. מאסטר אמר:

"זאת אומרת, אם אתה רואה דברים בשקט דרך הטיאן-מו בלי להשתמש במחשבה שלך, מה שאתה רואה הוא אמיתי." (הרצאה שישית, ג'ואן פאלון).

אני זוכרת שקראתי סיפור על נזיר שלא היה חרוץ במיוחד. בעוד שאחרים נהגו בצנע וסגפנות וטיפחו את עצמם ברצינות, הוא העביר את ימיו בעצלנות ובחגיגות. כשזמנו הגיע לעזוב את העולם, יותר ויותר, נזירים אחרים שאלו אותו: "האם אתה לא מפחד שתגיע לגיהינום?" והוא ענה: "לפחות הקפדתי על מצווה אחת, לא לשפוט, לכן אני לא יכול להישלח לגיהינום." ואכן בסופו של דבר הנזיר הזה הגיע לגן עדן.

אני מאמינה שככל שאנו גדלים במודעות, ומתחילים לחיות דרך האני האמיתי שלנו, דרך הלב, ההחזקה לביקורתיות ושיפוטיות תפחת באופן טבעי. וכאשר לא נהייה שיפוטיים, נהייה בעלי חמלה.

המורה אמר ב: "לימוד הפא בוועידה בטורונטו קנדה" ( 23 במאי 1999) (תרגום זמני)

"אם כאדם רגיל אין לך את המושגים האלו, אזי אתה יותר רציונאלי ומודע יותר לכל דבר. וכושר השיפוט שלך אינו לכוד במושג כלשהו. אתה ברור ונהיר בכל דבר שבו אתה נתקל ורואה. זה האני האמיתי שלך וזאת תבונה."

אנא הצביעו על כל דבר שאינו הולם.

הא-שי.