עזרה מאלוהויות, טיפוח במשפחה וכוחה של מחשבה של מטפח

שיתוף מתוך ועידת הפאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום לעמיתים מטפחים. שלום למאסטר היקר.

ברצוני לספר לכם על שלושה מקרים שקרו לי במהלך הטיפוח.

מקרה ראשון: עזרה של אלוהויות

יום אחד איבדתי את המפתחות והשלט של האוטו שלי. היה לי מפתח נוסף עם שלט אך אם זה היה הולך לאיבוד הייתי בצרה. אז חשבתי שצריך מהר מאוד ללכת לשכפל מפתח ושלט נוספים. כמובן שהייתי עסוקה מאוד והיה לי חבל להוציא זמן על זה, אז קצת התמהמהתי. ידעתי בוודאות שהמפתח הלך לאיבוד בסביבות הבית שלי, ברחוב. ערכתי חיפוש עם בעלי אך לא מצאנו אותו.

כעבור כמה ימים הלכתי ברחובות הראשיים של עיר מגוריי לחפש מקומות  עבור הסטנדים של העיתון המנוהל על ידי תלמידי הדאפא. דחיתי זאת כבר תקופה אך ידעתי שאני חייבת לעשות את זה. כשעברתי ליד אחד הקיוסקים המרכזיים ראיתי בחורה שישבה מאחורי הדלפק. מבט חטוף בה הספיק לי כדי לא לאהוב אותה, לרצות להמשיך הלאה ולא להיכנס. אך מיד חשבתי שזאת מחשבה לא נכונה למטפח, ובטח עושים לי את זה בכוונה כדי שלא אכנס לשם ואדבר על עיתון. הבנתי שאני דווקא צריכה להיכנס לשם. התברר שבחורה זאת היא בעלת המקום והיא מיד הסכימה לשים סטנד של אפוק טיימס. מצאתי עוד חמישה מקומות ובדרך הביתה הרגשתי טוב, ידעתי שבעקבות טיול הסטנדים הרבה יצורים חיים יקבלו הזדמנות להינצל, חרף הניסיון של כוחות הישנים להכניס לי לראש מחשבות על בושה ולא נעים לי, מה יחשבו עלי, וכדומה.

בדרכי הביתה ראיתי על הגדר של אחד הבתים הקרובים לביתי את המפתח והשלט שלי.

הייתי מופתעת כי עבר זמן מאז שאיבדתי אותו וכבר לא חשבתי על זה, ופתאום מצאתי אותם. הבנתי שמישהו מעודד אותי, עוזר לי ומנסה לחסוך ממני צרות קטנות ומיותרות שסתם מפריעות לי ומבזבזות לי זמן יקר על דברים לא חשובים. הבנתי שמסתכלים עלנו ומלווים אותנו בכל מעשה.

המורה כתב בפרק הראשון של ההרצאה הראשונה בספר "ג'ואן פאלון" ("באמת להביא אנשים לרמות גבוהות"):

"אולי שמעתם שיש משפט כזה בבודהיזם: כשטבע הבודהא מתגלה הוא ירעיד את "העולם של עשרת הכיוונים". כל מי שרואה אותו יעזור לו ויסייע ללא תנאי. באסכולת הבודהא הצלת אנשים לא מציבה שום תנאי ולא דורשת שום תמורה, אפשר לעזור לו בלי שום תנאי. לכן אנחנו יכולים לעשות דברים רבים בשביל התלמידים"

מקרה שני: טיפוח במשפחה

שלושה סופי שבוע ברציפות, אירחתי בביתי מסיבות גדולות: בשבוע הראשון, מסיבת יום הולדת לבני בן ה-5 עם חבריו מהגן, בשבוע השני, ראש השנה עם המשפחה משני הצדדים, ובשבוע השלישי את העובדים של בעלי עם משפחותיהם - כ-35 איש. כל האירועים היו רבי משתתפים ולקחו ממני זמן וכוח בהתארגנות לפני האירוע, ואחר כך באירוח עצמו. כתוצאה מכל המסיבות האלה התעייפתי פיזית ונפשית. רציתי לבלות לפחות סוף שבוע אחד לבד עם משפחתי המצומצמת, בלי לארח כמויות של אנשים ובלי לדבר שיחות רגילות.

בעלי הוא אדם רגיל וכמעט שאין סוף שבוע שאנחנו לבד. תמיד מישהו בא: חבר או זוג חברים, קרובי משפחה וכו'. אז דיברתי עם בעלי, אמרתי לו כמה אני עייפה, וקבענו שבסוף שבוע הבא נהיה בלי אורחים. להפתעתי הרבה, כבר למחרת קיבלתי מבעלי הודעה על כך שביום שישי הקרוב אחיו עם ילדיו יבואו לארוחת ערב לחגוג את יום הולדתו. ישר התעצבנתי ונהייתי עצובה. "איך הוא עושה לי את זה? הרי קבענו ללא אורחים. ובוא ונגיד שהוא רוצה מאוד להזמינם, למה לא לשאול אותי קודם, להתייעץ? הוא לא מכבד אותי, לוקח אותי כמובנת מאליה." כל זה רץ אצלי בראש ושלחתי לו הודעה שאני לא מסכימה.

מתוך "יסודות להתקדמות במרץ":

מצבים

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו. אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר. לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה."

הבנתי שזה מבחן על הסבלנות שלי כלפי בעלי, משפחתו, ועל היכולת שלי לשאת קושי וליצור אווירה הרמונית במשפחה. אך לא יכולתי לעשות עם עצמי כלום. בבית דיברתי עם בעלי בצורה לא יפה.

ביום שישי במקום ארבעה אנשים כפי שהיה מתוכנן, הגיעו עשרה. הייתי חסרת כוח ובקושי יכולתי לארח אותם. הרגשתי רע כי לא עברתי את המבחן. הייתי עצובה מאוד בלב בגלל הבלאגן שעשיתי. הבנתי שבפעם הבאה יהיה לי עוד יותר קשה לעבור את המבחן, כי לא עברתי אותו בפעם הראשונה. דיברתי בלבי עם המורה והבטחתי לעצמי ולו שפעם הבאה אני בטוח עוברת. אמרתי שאני מוכנה וממתינה למבחן הבא כמה שיותר מהר.

מתוך "ג'ואן פאלון" הרצאה שישית:

"אם לא תעברו את המבחן בפעם הראשונה, יהיה קשה לעבור את זה בפעם השנייה, אבל יש גם מקרים שכשאדם נכשל בפעם הראשונה הוא מתחרט על זה מאוד כשהוא מתעורר מהשינה. אולי המצב המנטלי הזה ישאיר רושם יותר חזק במחשבות שלכם. כשהנושא הזה יצוץ שוב, תוכלו לשלוט בעצמכם ולעבור את המבחן. אם מישהו נכשל במבחן ולא איכפת לו מכך, יהיה קשה יותר לעבור את זה מאוחר יותר. זה בטוח כך."

המבחן בא אחרי כמה ימים. בעלי קיבל שיחת טלפון מאחיו שחי בניו יורק. אחיו תכנן להגיע לישראל עם אשתו והתינוק. ובתור בדיחה סיפר לבעלי שהוא מזמין אותו לחגוג את יום הולדתו של התינוק שלו אצלנו בבית. אצלי בבית!!! עיניי חשכו. הם רוצים מסיבה גדולה, 40-50 איש, אצלי בבית!

גם הפעם לא יכולתי לשמור על השין-שינג שלי. למרות ההבטחות לעצמי ולמורה אמרתי לבעלי מה אני חושבת על אחיו ועל המסיבה הזאת. הוא ענה לי "מה את רוצה? הוא אחי וביקש ממני. אני לא יכול להגיד לו לא. אנחנו 'אמת חמלה סובלנות' שכחת?" לא יכולתי יותר לכעוס. צחקתי. הבנתי שמישהו מנסה לרמוז לי בעדינות עם שלט אדום מול העיניים שכדאי לי להיזכר מהר מי אני ומה הבטחתי לעשות.

אמרתי לעצמי "OK. אני אתן לכם את ביתי ואארגן את המסיבה אך אני לא חייבת לארח אתכם. תסתדרו לבד." עדיין הרגשתי לא מאוזנת בלב והמשכתי לחשוב על המסיבה.

מתוך "יסודות להתקדמות במרץ":

מהי סובלנות (רן)?

"סובלנות היא המפתח לשיפור השין-שינג. לסבול עם כעס, התמרמרות או עם דמעות זוהי סובלנות של אדם רגיל שיש לו החזקה לגבי הדאגה שלו. לסבול בלי כעס בכלל ובלי שום הרגשה של התמרמרות זוהי סובלנות של מטפח."

ופתאום הבנתי. זו לא המסיבה שלהם, זאת המסיבה שלי, הם באים אלי. הם כולם רוצים לבוא אלי כי כאן גרה מטפחת פאלון דאפא. ולמרות שקשה לי ולא בא לי - אני היא זאת שמביאה להם הצלה, אני לא הקורבן בסיפור הזה. כמו שמטפחים בסין הסובלים מעינויים אבל עדיין שומרים על לב של חמלה ומציעים הצלה למתעללים בהם. הבנתי שהמורה היקר עם החמלה חסרת הגבולות שלו נותן לי מבחן עם הודעה של חודש מראש כדי שאעבור אותו סוף סוף. רציתי לבכות והתביישתי בעצמי.

אחרי כמה ימים בעלי דיבר עם אחיו והוחלט לבטל את המסיבה בגלל חוסר מקום.

מקרה שלישי: כוחה של מחשבה של מטפח

יום אחד, כדי לקבל תשומת לב מאדם מסוים ראיתי את עצמי בעיני רוחי מתגלגלת מכאבי בטן על הקרקע. הייתי בהלם על כך שאפשרתי למחשבה כל כך הרסנית להיכנס למוח שלי, על שיכולתי לחשוב משהו בסגנון כזה ולו לשנייה אחת. נזכרתי במילים מההרצאה השביעית של "ג'ואן פאלון", "הנושא של אכילת בשר":

"שלושה אנשים יצאו מהכניסה בצעקות. אחד מהם אמר: "איזה מין צ’יגונג זה שמתרגלים ולא יכולים לאכול בשר? הייתי מעדיף לוותר על עשר שנים מחיי כדי לאכול בשר ! כמה חזקה התשוקה הזאת."

כמו האדם הזה אני מוכנה לפגוע בעצמי כדי לקבל מבוקשי.

המחשבה הייתה עוד יותר אבסורדית לאור העובדה שהייתי בתחילת היריון. כמובן מיד תיקנתי את עצמי במחשבה ואמרתי שהכאב הזה לא פגע בתינוק. אך העובדה שיכולתי לפגוע בעצמי בגלל החזקה לתשומת לב הראתה לי מקומות אפלים חדשים שלא תיארתי לעצמי שקיימים בתוכי.

למחרת התחלתי לדמם. זה הלך והתגבר. בהתחלה הרגעתי את עצמי שזה דבר נורמאלי וקורה לנשים בתחילת היריון אך עמוק בתוכי ידעתי שזה סימן מבשר רעות ושמולי עומד מבחן רציני. בימים ראשונים קיוויתי שההיריון בסדר. הייתי חסרת סבלנות כי רציתי לדעת מה קורה עם העובר. בינתיים הדימום התגבר אך ללא כאבי בטן. גלשתי באינטרנט כדי לחפש סימנים של הפלה. אחד הסימנים לפי האינטרנט היה כאבי בטן חזקים, שלא היו לי. כשהגעתי לקטע על הכאבים חשתי בבטן כאב חד. הבנתי את הרמז וסגרתי את האינטרנט.

לא חשבתי על רופא או על בית חולים, אך בשיחה עם מטפחת עמיתה עלו המושגים האלה. פתאום נזכרתי שבתור אישה רגילה חוויתי הפלה שכללה רופאים, בית חולים, הרדמה מלאה וניקוי פנימי של הרחם. עקב המחשבה הזאת מצבי התחיל להתדרדר.

לפני שהתחלתי לטפח הייתה לי אנמיה וכל כמה זמן לקחתי כדורי ברזל. כל איבוד דם השפיע על מצב בריאותי. בהיריון עם בתי הקטנה כבר הייתי מטפחת ועברתי את ההיריון בסדר גמור ללא כדורים, למרות שמדי פעם מחוסר מחשבה נכונה, תרגול או לימוד חשתי סימנים של אנמיה: סחרחורת וחולשה. כשנזכרתי בזה הרגשתי שאני מסוחררת מאד ועומדת להתעלף. הייתי חייבת להחזיק חזק בשולחן כדי לא ליפול.

מתוך "ג'ואן פאלון":

 "כך, ברגע שאחדים מכם ירגישו חוסר נוחות פיזי באיזה מקום בגוף, הם יחשבו שהם חולים. הם תמיד לא מצליחים להתייחס לעצמם כאל מתרגלים, כי ברגע שזה קורה להם הם חושבים שזו מחלה."

הייתי ביום הרביעי לדימום. מבחינה פיזית הרגשתי רע מאוד, רציתי רק לשכב בתוך הסחרחורת שהלכה והתעצמה, ולעצום עיניים. הבנתי שאני עומדת להתעלף כל רגע. נבהלתי ממה שקורה לי. התחלתי לחשוב שכדאי שאתקשר לבעלי שהיה בעבודה, שיבוא מהר לקחת אותי לבית חולים, שירדימו אותי וינקו את ההיריון הזה ושאפסיק לדמם סוף סוף. חשבתי "אני מטפחת, אני לא אמורה לפתור את זה חיצונית. אך אני עומדת להתעלף כל רגע, יש לי ילדים בבית, מה יהיה אתם? " הייתי מבוהלת ובסחרור ובלבול נוראיים.

הרגשתי איך עם כל טיפת דם, חיי מתרוקנים, ואני נחלשת ורוצה רק לעצום עיניים ולצנוח לתוך החשיכה לישון. כל הזמן הזה החזקתי חזק בשולחן כדי לא ליפול, מתנדנדת במחשבה האם להתקשר לבעלי או לא?.

מתוך "ג'ואן פאלון":

"ברגע שאתם מפחדים זהו לב של פחד. האין זו החזקה? ברגע שההחזקה שלכם מופיעה האם לא צריך לסלק אותה? ככל שתפחדו ממנה יותר, כך זה ייראה יותר כמו מחלה. צריך לסלק את ההחזקה הזו שלכם ולגרום לכם ללמוד מהשיעור הזה, כך שלֵב הפחד שלכם יסולק ותוכלו להתקדם."

ואז נזכרתי מה מטפחת צריכה לעשות. הצעתי לעצמי לחשוב מה הייתי רוצה לעשות בתור מטפחת. עוד לא לעשות, רק לחשוב על זה. הבנתי שזה מבחן. הייתי בפחד ממה שהולך לקרות לי, לגוף שלי. אמרתי לעצמי, "המורה איתך, אין  לך מה לחפש בבית חולים". נזכרתי בהתנסות של מטפח שאיחד עצמות שבורות בגופו לאחר תאונה באמצעות מחשבה נכונה. החלטתי להפסיק לדאוג לגופי. חשבתי, "יכול להיות שזה מבחן של חיים ומוות. בפעם הראשונה המבחן קטן, בודקים אותך בקטן. אולי אנסה לעבור אותו? ואז שאלתי את עצמי "האם את מוכנה למות עכשיו, ליפול ולא להתעורר יותר? לעזוב את המשפחה, את הבת הקטנה שלך? " חשבתי לרגע והבנתי שכן, "אם זה מה שאני צריכה לעשות, אם זה מה שמורה תכנן עבורי אני מוכנה. חבל שלא עשיתי כביסה קודם, כי לא נשאר להם בגדים נקיים, אך הם יסתדרו, הם יהיו בסדר". ויתרתי על החיים ופלא, אני רגועה, הלב שקט. באותם רגעים הבנתי כמה קל למות, לבחור במוות, לוותר על הגוף הזה, להשאיל אותו. במיוחד אם המוות בא לא מתוך מאבק אלא כשינה עמוקה ומתוקה.

ידעתי שאני לא הולכת למות באמת, לפחות לא עכשיו, אלא רק להתעלף, ואם אמשיך לדמם אז אולי לא אתעורר. המשכתי לחשוב. "לא משנה מה קורה לי, אני מדממת למוות או מקבלת מכות באלות חשמליות, אני חייבת/רוצה/בוחרת להישאר מטפחת עם מחשבות נכונות, ובתור כזאת אני מוותרת גם על המוות ובוחרת שוב בחיים, כי מקומי כאן, אני מטפחת. הסתכלתי אחורה, ויתרתי על גוף, על החיים, גם על המוות. ויתרתי על הכל - לא ויתרתי על הטיפוח.

חשתי רעב. עזבתי את השולחן שעדין החזקתי בו, ועטתי לאכול ולשתות כדי להחזיר לגופי את המשאבים האבודים. באותו לילה חלמתי חלום. הייתי סגורה בחדר עם עוד כמה מבוגרים וילדים, הייתי אחת מהם וחיכינו לאשה רעה אחת שכל כמה זמן מגיעה למקום הזה כדי להתעלל בנו. כל הקירות בחדר היו מכוסים בצילומים של חלקי גופות עם כוויות, מכות וחתכים. בעקבות החלום הבנתי שהייתי גם האישה המענה וגם המעונה. מחשבה אחת לא נכונה הרגה את העובר שלי, ומחשבה נכונה החזירה אותי לחיים.

מאותו יום מצבי התחיל להשתפר ואחרי יומיים הדימום נפסק.

לפעמים אני שוכחת כמה כוח יש למחשבה של מטפח. מה אני חושבת על עצמי, על מטפח עמית, על סיטואציה מסוימת? על ידי המחשבה אני בוראת מציאות פיזית שלי, של אדם קרוב לי, של הגוף האחד.  הבנתי כמה חשוב לברור כל מחשבה ומחשבה.

מתוך "ג'ואן פאלון"

"אמרנו שטוב או רע באים מהמחשבה הספונטנית של האדם והמחשבה באותו רגע יכולה להביא תוצאות שונות."

ומיד אחר כך:

"טוב או רע באים מהמחשבה הרגעית הזאת. אם היא הייתה שוכבת שם ואומרת: "איה, אני מרגישה נורא. משהו לא בסדר כאן ומשהו לא בסדר שם". אז יכול להיות שהעצמות שלה היו נשברות באמת והיא הייתה משותקת."

ואם זיהינו מחשבה שלא תואמת מטפח, אפשר וכדאי להתנגד לה באותו רגע, לפורר אותה על ידי מחשבה נכונה, לפני שהיא מקבלת חיים משלה ומתחילה לפעול.

מתוך "ג'ואן פאלון" על קארמת המחשבה:

"אבל רוב האנשים יכולים לסלק ולהתנגד לה עם מחשבות סובייקטיביות חזקות מאוד (ג’ו-אי-שה חזק)."

תודה רבה למטפחים העמיתים על התמיכה . תודה רבה למורה היקר על החמלה חסרת הגבולות, על ההצלה והסובלנות הגדולה כלפינו.