דרך הטיפוח שלי

"שיתוף התנסות מתוך ועידת הפאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל"

שלום למאסטר הנכבד! שלום למטפחים עמיתים נכבדים!

בהרצאת הפא בסידני 1996 המורה אמר:

"בסביבה כה מרה וכה מַשלַה עדיין יש לאדם את הרצון לחזור ואת הלב לטפח בודהא וללכת לקראת הטוב. אז אם אתה רוצה לטפח ולתרגל, כולם יעזרו לך וימצאו דרך להדליק לך אור ירוק. כשלאדם יש את המחשבה הזאת, היא תזעזע את העולם של עשרת הכיוונים ותזהר כמו זהב וכולם יוכלו לראות את זה. ככה זה יהיה כשאדם רוצה לטפח ולתרגל."

בעלי ואני תרגלנו באסכולות שונות, אבל מאוד רצינו למצוא דרך ומורה אמיתיים, ועזרו לנו מלמעלה. יום אחד חבר הביא במתנה את הספר "ג'ואן פאלון" וקלטת עם תרגילים. הבנו שמצאנו את מה שחיפשנו והלב התמלא בשמחה. התחלנו לתרגל ביחד, תוך כדי עזרה ותחרות הדדיים בטיפוח. בקיץ 2001 בא לביקור בסנט-פטרסבורג ראש הרוע, ומתרגלים רבים מכל העולם הגיעו לכאן. ליד בניין המלון שבו הוא שהה, התאספו מטפחים רבים כדי לשלוח מחשבות נכונות ממרחק קרוב. נדהמתי מהאווירה הזאת, מהשדה הנקי, מהחמלה ותשומת לב זה כלפי ה. כאן הכרתי לראשונה את המטפחים מישראל, איטליה, ארה"ב וערים אחרות.

התחלנו לטפח בקבוצה ולהשתתף בפעילויות הבהרת אמת. בפברואר 2005 בעלי איבד את חייו (נהרג בתאונת דרכים) וחודש לאחר מכן נולד לי בן, בתי עדיין למדה אז במכללה והתווספו קשיים. מבין הקרובים נשארה רק אמא, אבל היא גרה רחוק בדרום ואנו מתראים איתה לעתים רחוקות, בעיקר בקיץ. היא גם התחילה לטפח בדאפא.

בהרצאת הפא בוועידה הפא בניו יורק 1997 המורה אמר (תרגום זמני):

"בנוגע לקושי אומר לכם דבר מה ברגע שאדם מתחיל לטפח הוא כמובן יחווה קושי – הוא ייתקל בקושי. אנשים המתרגלים דאפא נתברכו במזל טוב, אך יש להם גם מצוקות בזמן שהם מטפחים – זה בטוח"

וגם:

"אפילו אם יש לכם קושי קטן, אם תחשלו את הרצון שלכם ותעמדו בו, תגלו לאחר מכן שכל דבר שתעשו יתקדם באופן שונה".

ברגע הקשה המורה לא עזב אותי והמטפחים תמכו בי. נמצאה עבודה עם לוח זמנים גמיש, מתי שנוח לי. נסעתי עם מטפחים לארה"ב, למזרח הרחוק, לאי קרים ולמקומות אחרים כדי להבהיר את האמת.

ילדיי עוזרים לי בטיפוח

יש לי שני ילדים. הגדולה, בת 21. עובדת בבית חולים ולומדת באוניברסיטה לימודי ערב. היא קראה את הספר "ג'ואן פאלון" וראתה על עצמה את פלאי הדאפא, אך היא לא מטפחת. יום אחד אמרה לי שאם לא היה לי רצון חזק כל כך שהיא תהיה מטפחת, אז ייתכן שהיא הייתה מתחילה לטפח בדאפא. אכן, בעבר רציתי מאוד שהיא תטפח יחד אתנו. זאת היתה טעות שלי והחזקה לרגשות משפחתיים, הרי אסור לרצות בשביל מישהו, לכל אחד יש הדרך שלו, הבנה משלו, לא כל אחד יכול לטפח. אבל היא מתייחסת טוב לדאפא, עוזרת לי עם המחשב, עם הדפסות של חומר, ושומרת על אחיה.

בני יהיה בחודש מארס בן 5. כאשר נולד, הייתי נותנת לו לשמוע את ההרצאות של המורה ושירים של תלמידי דאפא. הוא הלך מוקדם לגן. כאשר גדל קצת, התחיל לראות יותר סרטים מצויירים ותכניות ילדים, ולשמוע מוזיקה. אבל אני החלטתי שלא אעשה את אותה הטעות ולא ארצה בשבילו, שיחליט לבד מה הוא צריך. בזמן אחרון הוא בעצמו מבקש כל יום להשמיע לו את ההרצאות. לפעמים הוא מצטט בעל פה ושואל הרבה שאלות על קארמה ועל דה. הוא אומר שאם מישהו ירביץ לו בגן, אז הוא יחייך ולא יפגע באף אחד. לעתים קרובות הוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל את המורה הוא מכיר ואוהב ממזמן. הוא מחייך תמיד, ובחדר שלנו יש אלוהויות רבות וכולן מגנות עליו. הוא אומר: "אני אוהב את כל האנשים בכדור הארץ שלנו וגם בכוכבי לכת אחרים ואני מברך את כל יצור חי: בתים, מכוניות, עצים, ויש לי לב גדול ורחום".

בהרצאת הפא בועידה ראשונה באמריקה הצפונית 1998 בתשובה לשאלה על ילדים המורה אמר".(תרגום זמני):

"ילדים צעירים אינם כמונו המבוגרים. ילדים צעירים אוהבים לשחק. זה הטבע שלהם, ואי אפשר להתייחס לזה כאל החזקה מפני שהם פשוט חיים ברך זו. אם ילד יכול ללמוד את הפא, הטוב ביותר הוא לאפשר לו ללמוד אותו. אני אוהב מאוד להביט בילדים מפני שמחשבותיהם, לבם וגופם טהורים כל כך. אם הם מטפחים הם יכולים להתקדם באמת במהירות. אין להם אף אחת מההחזקות שמתפתחות .לאחר מכן במהלך החיים. כשהם מאזינים ללימוד הפא, יש ילדים שמשחקים בזמן שהם מקשיבים, כאילו אינם שומעים דבר. למעשה, הם שומעים הכול. אם תשאל אותם תגלה שהם יודעים הכול."

וגם:

"יש להתייחס לילדים צעירים באופן שונה."

כאשר אנחנו ביחד ומאחרים למקום כלשהו, כשאני מזרזת אותו, הוא מזכיר לי על סובלנות וחמלה. ממש מתנה, "אני מסתכלת בו כאילו במראה". ילדים הם טהורים ופשוטים, בלי שום תסביכים ומושגים. אני אוהבת להסתכל וללמוד ממנו באיזו קלות הוא מתחיל לדבר עם אנשים ברחוב ועם חיות. הוא מספר להם הכול, שואל הכול, ואפילו מזמין אותם לבקר בבית. בצורה הזאת הוא עוזר, יוצר קשר עם אנשים ואני ממשיכה, מביאה חומרי הבהרת אמת, מספרת על דאפא. אני יודעת שדאפא צריך להיות במקום הראשון, וכל חוגי ילדים, בריכה, גן ילדים, עבודה, עניינים בבית - כל זה אחר כך, הזמן רץ, איך להספיק הכול?

קודם חשבתי שהוא מכביד עלי, "קושר לי את הידיים" ודורש הרבה זמן. במיוחד בפעילויות, כאשר לא יכולתי לחלק עתונים ולענות על השאלות באין מפריע, הייתי מתעצבנת כי בני לא רצה לעמוד לידי והיה בורח כל הזמן, הוא היה מסתתר ומבהיל אותי. לא רציתי לקחת אותו אתי יותר. התחלתי להרהר מאיפה באה האנוכיות הזאת, איזו מין מטפחת אני, למה אני לא חושבת מה טוב עבור הילד וחושבת רק על עצמי. אבל זאת לא האני האמיתית וכל הדברים המלוכלכים האלה הם לא שלי. לכן בזמן שליחת מחשבות הנכונות הוספתי מחשבה לסילוק האנוכיות שבתוכי.

בקיץ הציעו לי לשלוח את בני לתקופה של שלושה חודשים לגן ילדים שנמצא מחוץ לעיר, לבית קיץ. המחשבה הראשונה שעברה אצלי בראש הייתה לא שלי: "תנוחי מהדאגות, תתרגלי יותר, איזה יופי". המחשבה השניה הייתה מחשבה נכונה: "את צריכה לחיות כולך למען אנשים אחרים, לדאוג לאחרים, אל תרדפי אחרי נוחיות. הילד שלך אוהב אותך, מתגעגע, מנשק ידיים. איפה הלב הרחום שלך?" החלטתי לקחת אותו אתי. באוגוסט נסענו לאי קרים, למחנה שאליו מגיעים מטפחים מערים שונות, הרבה מהם עם ילדים, ומנצלים את החופשה שלהם לצורך הבהרת האמת ותרגול משותף. בשעות היום חם מאוד בהרים, בלילה קר. ישנו באוהלים, התחשלנו והתרחצנו במעיין. אכלנו ליד מדורה ובני היה פעיל מאוד. בבוקר, כאשר אנחנו תרגלנו, הוא היה שומר על האוהלים, מפלישתן של פרות, היה מביא מים ועצי הסקה, והיה עוזר לכולם בכל דבר ולא מפריע לתרגל. הוא אמנם לא היה מתרגל את התרגילים, אך היה שומע את ההרצאות ליד מדורה. כל הימים היה עסוק בדברים שלו. כאשר היו מגיעים מתרגלים חדשים, לא היה עוזב אותם, היה נהנה לדבר אתם, במיוחד עם מבוגרים יותר. הסביבה הזאת והשדה הטהור השפיעו עליו לטובה. נסענו לחוף הים למשך חמישה ימים, לראשונה ראה בחייו את הגלים וכל כך הרבה מים. הוא נבהל מאוד ולא רצה להיכנס למים, ורק ביום השלישי התגבר על הפחד שלו. בחוף, כשהכנתי לוטוסים, עוד לא הספקתי לסיים והוא כבר חילק אותם במהירות יחד עם העלונים. הוא היה מביא ילדים ומבוגרים ללמוד להכין לוטוסים ואני הייתי מספרת להם על הרדיפה ועל המשמעות של המסע "עלי כותרת השלום".

לאחר הנסיעה הפסקתי לראות את בני כילד קטן, והתחלתי לראות אותו כתלמיד צעיר, שהולך בדרכו האישית בטיפוח, והבנתי עד כמה חשובה הסביבה, הסובלנות, החמלה והגישה הנכונה בחינוך.

כולנו שונים, כולנו נמצאים בנסיבות שונות, חיים במדינות שונות, אבל כמשפחה אחת, מקשה אחת, כולנו מאוחדים במטרה אחת – הצלת יצורים חיים וטיפוח אישי עד להגעה לשלמות המלאה. לכל תלמיד יש דרך משלו, המתוכננת על ידי המורה, אבל איך נעבור אותה תלוי בנו.

אני רוצה לסיים בפואמה מ"הונג יין 2": (תרגום זמני)

ללא הפרעות

"דרכי הטיפוח שונות אך כולם נמצאים בדאפא ללא החזקות לדבר כלשהו ובאופן טבעי הדרך בה צועדים ברורה ובהירה"

16 באפריל 2001 היום ה-23 לחודש השלישי בשנת שין סי בלוח השנה הירחי

אני מודה למורה על חמלתו והצלתו. תודה לכולכם על קבלת פנים חמה ותשומת לב. תודה רבה.