נכנסתי לטיפוח בדאפא לפני שנתיים ושבעה חודשים. ההתחלה הייתה עוצמתית בשבילי. כשהסתכלתי פנימה ראיתי החזקות אבל מסתבר שבדיעבד הן היו שטחיות. עם הזמן גליתי החזקות מושרשות יותר.
אחת מההחזקות הקשות ביותר שלי, שרק התחלתי בתקופה האחרונה לראותה בעזרת מטפחים עמיתים, היא הלקאה עצמית. זה דבר שמושרש בי כל כך חזק.
להבנתי, הלקאה עצמית היא סוג של הענשה ואלימות כלפי עצמך וזוהי דרך של הרוע וההיפך המוחלט מחמלה. איך אני יכולה להיות בחמלה אמיתית כלפי עצמי והזולת אם אני כל כך קשה עם עצמי ואלימה כלפי עצמי?
המורה אומר ביסודות להתקדמות במרץ 1, "הסבר קצר על שן":
"שן הוא ביטוי של תכונת היקום ברמות שונות ובממדים שונים והוא גם התכונה הבסיסית של ישויות מוארות הגדולות."
מזה הבנתי שבטיפוח של האדם והמעבר ממצב של בן אנוש לאלוהות, גודל החשיבות של החמלה היא עצומה לאין שעור ושהיא מגלמת את כל הדברים של האור. כמו כן, הבנתי שגם החשיבה החיובית חשובה מאוד משום שהיא מגולמת במובן מסוים בחמלה. אין שום הבדל בין החמלה כלפי כל היצורים חיים על כל צורותיהם שאני מטפחת, לבין החמלה לעצמי!!
הייתה תקופה שבה כל הזמן רצו לי בראש מחשבות על כמה שאני לא טובה, כמה שאני אדם מרושע, והייתי שומעת בראש כל הזמן מילות תוכחה וגנאי: "את לא שווה כלום, איזה מין יצור עלוב את, את משקרת לאחרים, את בכלל לא מטפחת דאפא - להפך, את גורמת בושה לדאפא", נכנסתי לדיכאון קשה מאוד ופשוט לא יכולתי לתפקד בחיי האישיים וגם לא בעבודתי הרגילה. עד שהמעמסה הנפשית הייתה קשה מנשוא ולכן החלטתי לכתוב אימייל לקבוצה בישראל, לא הצלחתי לשלוח את זה לאימייל הקבוצתי, אז שלחתי לכמה מטפחים שהייתה לי כתובת האימייל שלהם. שם כתבתי כל מה שאני מרגישה: שאני לא מטפחת אמיתית; שאני מתנצלת שהעמדתי פנים ושאני לא מטפחת בכלל; שאני אדם רגיל במסיכה של מטפח; ושאני מפסיקה לטפח אבל שבכל זאת אני לא רוצה להפסיק להבהיר את האמת. במייל הזה העברתי את התחושות שלי ועשיתי "שלח".עוד באותו יום, אחרי חצי שעה, מטפח אחד התקשר אלי ושאל אם אפשר לדבר. חלק ענו לי באימייל ושניים שלושה מטפחים התקשרו אלי אחר כך בטלפון, וחלק דברו אתי פנים אל פנים. כמובן שכולם במידה זו או אחרת הסבירו לי שלא כדאי לי לוותר על הטיפוח, שבסך הכול, כל התחושות שאני מרגישה הן עבודה של הכוחות הישנים שרצו לגרום לי לעזוב את הטיפוח, ושאני לא חסרת תקווה. למעשה לא באמת רציתי לעזוב את הטיפוח, חלק ממני לא רצה בכלל.
בדרך כלל כשהייתה מופיעה אצלי קארמת מחשבה והיו מקרינים לי דברים נוראים בראש ידעתי היטב להבחין שזו לא אני והייתי משלחת אותם כשאני אומרת לעצמי "פאלון דאפא האו" או שולחת מחשבות נכונות. במקרה הספציפי הזה התיישבו אצלי על ההחזקה להלקאה עצמית, כך שזה כרסם בי מבפנים והייתי חסרת אונים נגד זה.
מהרצאה שישית ב"ג'ואן פאלון", "הגו'-אי-שה צריך להיות חזק":
"אבל קארמה של מחשבה יכולה להפריע ישירות למוח האדם." [......] אדם יכול לחשוב מחשבות רעות או מילות קללה. כתוצאה מכך יש מתרגלים שלא יודעים מה קורה וחושבים שהמחשבות האלה באות מהם."הלקאה עצמית היא כלי ופרצה שמשמשים היטב את הרוע כדי להפריע למטפח ולחבל ביכולת הביצוע שלו לבצע היטב את המשימה הקדושה והחשובה ביותר של תלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא - אימות הפא והצלת יצורים חיים. את הנקודה החשובה הזו הבנתי סוף סוף לאחר שקראתי את דברי המורה במאמר "ככל שמתקרבים יותר לסוף כך מתקדמים יותר במרץ" 8 באוקטובר שנת 2005:
"אבל יש עדיין חלק קטן מהמתרגלים, אפילו מתרגלים ותיקים, שהופיע אצלם ברגע זה מצב מדוכדך, כך שהם אפשרו ניצול פרצה על-ידי יסודות מפריעים שהכוחות הישנים השאירו לפני כן בשכבת פני השטח של ממד המין האנושי, רוחות מרושעות ושדים רקובים – אשר הגדילו וחיזקו את ההחזקות האלה ואת המושגים האנושיים – כך שנגרם המצב המדוכדך הזה."ובהמשך, בפסקה השנייה באותה הרצאה אומר המורה:
"כל ההחזקות האנושיות ומושגים שמפריעים לאימות הפא ולהצלת יצורים חיים חייבים להיות מסולקים. לגבי המטפחים שהולכים בדרך האלוהית, האם זה כל-כך קשה לסלק את ההחזקות האלה של הלב האנושי ולשנות את המושגים האלה? אם מטפח לא רוצה לסלק אפילו את הדברים האלה, אז איך הוא משקף את היותו מטפח? מובן שרוב התלמידים שנמצאים במצב כזה הם ככה כי בהתחלה הם לא קלטו שהייתה להם החזקה עדינה או הפרעות ממושגים, כך שהרוע ניצל את הפרצה והגדיל את היסודות האלה."להבנתי האישית בלבד, ברגע שההלקאה העצמית מתרחשת, בדרך כלל בגרסאות ובעוצמות שונות, הלב זז ואינו בחמלה באותו רגע, לכן הוא אינו בפא ואז הצד האנושי מתפקד ואף הטבע הדמוני עלול לתפקד. באותו הרגע יש תחושה של המעטה בערך ובחוכמה של המטפח שניתנה לו מהפא. וברגע שהכוחות הישנים רואים את זה הם דווקא מאושרים ומתחילים לנצל זאת ולהכניס עוד דברים לראש. זה מתחיל בקטן וממשיך הלאה – ואם לא ערים לכך ומנטרלים זאת בזמן זה הופך להיות דבר הרסני למטפח, במיוחד לי, שהייתה לי החזקה להלקאה העצמית...
כאשר קראתי את דברי המורה במאמר "לעבור את המבחן הפטאלי" 9 במאי 2006:
"בתהליך שבו בן אדם הולך לקראת אלוהיות, כיוון שזהו בן אדם שמטפח ולא אלוהות שמטפחת, האדם בוודאי יעשה טעויות במהלך הטיפוח, ובוודאי יהיו מבחנים שלא יעבור אותם היטב."
הבנתי שני דברים נוספים לגבי הלקאה עצמית:
ראשית:שההלקאה העצמית היא בעצם אינה במקום והיא סתם בזבוז זמן ואנרגיה יקרים ובעיקר הזמנה לכוחות הישנים להפריע לי. הלקאה עצמית אינה משנה או מבטלת את מה שכבר נעשה, היא אינה מועילה לתיקון המעשה שנעשה וללמידה כיצד להשתפר להבא.
שנית:
חשוב להימנע מהלקאה עצמית למרות שזה עלול להיות לא קל ואם היא כבר מתחילה לקרות לצאת ממנה מהר ככל האפשר. איך? - למנוע הלקאה עצמית זה לא פשוט, בכל אופן לי זה לא פשוט. יום אחד הסתכלתי פנימה וחשבתי היטב כיצד למנוע או להשתחרר מההלקאה העצמית ברגע שהיא מתחילה והגעתי לתובנה הבאה: ראיתי שזהו מושג אנושי שנוצר ו"מולבש" על האדם אחרי לידתו. שבמושג הזה מעורבים עוד שני מושגים אנושיים – חרטה ואשמה שאף הם "מולבשים" על האדם לאחר לידתו. לאחר שהבנתי את זה, שלחתי מחשבות נכונות עם חמלה כלפי לעצמי כדי לנקות את הממדים שלי. בנוסף, הבנתי שאני יום-יום ללא יוצא מהכלל צריכה ללמוד היטב את הפא במיוחד את ההרצאות שמדברות על הנושא של טעויות ועל תהליך הטיפוח, ועל להיות מודעים ולהיות בתוך האמונה הבלתי מעורערת במאסטר ובפא. ככל שהראש שלנו מלא בפא, וככל שבשליחת המחשבות הנכונות אני מנקה את השדה שלי טוב יותר – כך זה יקרה פחות. כמו כן לשמור על חמלה כלפי עצמי ולקחת את הדברים בקלות ולא להיות רציניים מדי וקשים מדי עם עצמנו ככל האפשר.
אני מרגישה שכתיבת ההתנסות עזרה לי ואני מקווה שזה יעזור למטפחים אחרים. אני מקווה שיתקדמו במרץ ובנחישות, יגשימו את הנדרים שלהם ויגיעו לשלמות המלאה.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2024 Minghui.org. All rights reserved
קטגוריה: ועידות לשיתוף התנסויות בעולם
