הסכנות הטמונות ברגש התאווה

ברצוני לשתף אתכם בכמה דברים שהתעוררתי אליהם לאחרונה. גיליתי שהלכתי בנתיב שתוכנן על ידי הכוחות הישנים מבלי להיות מודע לכך. אם הייתי ממשיך בדרך הזאת זה היה מוביל אותי בסופו של דבר לפנות נגד הדאפא, ולהפר את הנדרים שנשבעתי לפני על כך הרבה זמן. למרבה המזל, המורה עדיין שמר עלי ונתן לי רמזים לאורך כל הדרך. לבסוף, לפני שהגעתי לנקודה שאין ממנה חזרה, הבנתי מה קורה לי, וחזרתי לנתיב הנכון. אני מתרגל צעיר בתחילת שנות העשרים שלי. יש לי כישורים רבים בקרב אנשים רגילים, שניצלתי לטובת מגוון פרויקטים של תיקון הפא. תמיד הקפדתי להתמיד ללמוד והקדשתי את כל כולי לטיפוח. מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שאני יכול ללכת בעקבות התכנונים של הכוחות הישנים, או שאפנה עורף לדאפא. אבל במשך תקופה ארוכה מצאתי את עצמי נכנס למצבי דיכאון. הבנתי שמשהו לא כשורה וחיפשתי בתוכי כל פעם שזה קרה, אבל לא יכולתי לגלות מה הגורם. זה הגיע למצב שבו גם אם לא הייתי מדוכא, הייתי לחוץ ומפוחד שבסופו של דבר שוב אפול למצב זה, מעגל סגור זה קרה לעתים קרובות מאוד.

הרגשתי כאילו אני שקוע בבוץ. כל פעם שהצלחתי קצת להיחלץ ממנו, היה קורה משהו שפשוט דוחף אותי שוב למטה. התאמצתי לאזן את עסקיי כאדם רגיל, ואת עבודתי בדאפא. עם ביזבוז האנרגיה שלי התחלתי להרגיש שהנטל כבד מנשוא. הרגשתי כאילו לא נשארו בי יותר מחשבות נכונות. בלי לשים לב, הפכתי כמו המתלונן אצל הבודהא בספר "ג'ואן פאלון", שהתפלל אל הבודהא כדי שיעזור לו עם הבעיות שלו. כאשר תפילותיו לא נענו, הוא כעס והשליך את פסל הבודהא על הרצפה ואיבד הכל. עם הזמן, לאט לאט, התחלתי לפתח מחשבות שליליות אודות הדאפא: "מה הטעם בתרגול? כל מה שהם עושים זה לגזול ממני שעתיים מהיום שלי, שיכולתי לנצל לביצוע עבודה נוספת, אף פעם לא הבחנתי באיזה שינוי". בסוף של דבר התחלתי לחשוב, "לימוד [פא] גם לא עוזר. תרגלתי כל כך הרבה שנים ועכשיו אני עדיין בדיוק כמו שהייתי כשרק התחלתי  בטיפוח (דבר שאינו נכון, אבל מחשבות מסוג זה לא מבוססות על היגיון). "הבנתי שאני מתחיל לכעוס על המורה. השתדלתי כל כך חזק, אבל שום דבר לא השתנה. "האם המורה נטש אותי? אולי שום דבר מזה אינו אמיתי". הלכתי לישון עייף, עצוב, ומדוכא.

בבוקר, כשהתעוררתי קראתי שיתוף של מטפח באתר קלירוויסדום, בשם "הכוחות הישנים גררו אותי דרך מבחן חיים ומוות, בגלל תאווה והחזקות אחרות", מאמר זה הציל אותי מהרס עצמי. בתחילת השיתוף, יש ציטוט מ"הרצאת הפא וביאור הפא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי":

"אפילו אם אדם רגיל צועק היום את המשפט "פאלון דאפא הוא טוב", המורה יצטרך להגן עליו, כי הוא צעק את המשפט הזה. בקרב הרוע, זה לא היה בסדר אם לא הייתי מגן עליו, שלא לדבר עליכם, אנשים שמטפחים".

בעת שקראתי זאת, המחשבה הראשונה שלי הייתה, "אני לא מבין זאת, אני מטפח, אבל אני לא מוגן ואני בהחלט יכול לומר 'פאלון דאפא הוא ..." והבנתי שאינני יכול לומר זאת. כמובן שפאלון דאפא הוא טוב! אני מטפח כבר כמה שנים. עברתי כל כך הרבה התנסויות בזמן הזה, למה לא יכולתי לומר זאת?! ואז ראיתי בבירור מה קרה, ומה שהכוחות הישנים תכננו עבורי.

זה התחיל לפני כמה חודשים, אם כי המקור של זה היו ההחזקות שנשאתי עימי מההתחלה. יצאתי עם מטפחת צעירה באותה תקופה. יום אחד היא באה אלי וסיפרה בדמעות שהמתרגלים האחרים שעבדו ביחד אתנו סיפרו לה שאני בוגד בה ומתכנן לנתק את מערכת היחסים איתה. עד היום אינני יודע למה הם אמרו לה את הדברים האלה. זה בכלל לא היה נכון. היא לא אמרה לי מי הם היו,  וזה היה חכם מצידה, כי באותה תקופה לא הייתה לי שליטה על הכעס שלי, והייתי מתבטא כלפיהם בשפה מאד צורמת כדי לומר להם את דעתי עליהם. בסופו של דבר נרגעתי, אבל השמועות לכאורה עדיין נמשכו. במשך הזמן היא הפכה ליותר ויותר רגישה ומדוכאת, עד שהיא התרחקה מכולם, עשתה כמה טעויות גדולות והפסיקה לתרגל (למרות שלאחר זמן מה היא חזרה לטפח).

באותה עת הייתי מאוד רגוע. ראיתי בבירור שהכוחות הישנים מנסים לעורר בעיות וליצור מחסומים בין המתרגלים. הייתי נחוש בדעתי לסלוח לאותם מתרגלים שהפיצו את השמועות, בגלל שלא משנה מה הייתה הסיבה למה שעשו, הם בטח חשבו שהם עושים את הדבר הנכון. הייתי איתן בדעתי לא לתת למצב זה למנוע ממני לטפח או להפריע לי בעבודת הדאפא. אפילו התגאתי בעצמי על כך שראיתי בברור את המתרחש ולא הרשתי לעצמי להתרגש. למרות שמטפח אחד נפל, לא הייתי נותן לתכנונים של הכוחות הישנים להפיל אותי גם. אבל זה לא מה שהכוחות הישנים תכננו עבורי. זה היה הרבה יותר שנון, משהו שלא הייתי מוכן אליו.

למרות רוב מאמציי למנוע זאת, נגררתי למצב של מרירות מתמשכת וזו גרמה שתדמיתם של המתרגלים תוכתם, בעיניי. במהלך החודשים הבאים הזדמן לי לראות יותר ויותר מקרים של מתרגלים נקלעים לעימותים, ולפעמים מתנהגים יותר גרוע מאנשים רגילים. לאט אבל בטוח התחלתי לפתח בליבי, כעס כלפי האחרים. התחלתי לחשוב שמתרגלים סינים הם כך וכך, ומתרגלים מערביים מתנהגים בצורה מסוימת, וכי למתרגלים בפרויקט זה, פשוט אין מחשבה נכונה, ושהמתרגלים מאד צבועים. עשיתי רק הכללות, שלא היה להם כל קשר לאנשים ספציפיים, פשוט פיתחתי תחושה מקיפה, ההולכת וגדלה, של טינה ואיבה. הפסקתי לחשוב שהמתרגלים הם אנשים טובים.

אין פלא שלא הייתי מסוגל לומר "פאלון דאפא הוא טוב" אם לא חשבתי שחלקיקי הדאפא טובים, זה לא פלא שאני מדוכא כל הזמן. אם אני שונא את המתרגלים, האין אני שונא את עצמי? הגעתי להבנה שאף פעם זו לא הייתה הבעיה עם המתרגלים האחרים, הבעיה הייתה עם עצמי. המורה משתמש לעיתים קרובות במילים סירה והפלגה כדימוי לטיפוח. בעיני רוחי ראיתי את עצמי לבד בסירה קטנטונת על פני מים סוערים. אבל במקום לנסות למצוא את דרכי חזרה אל הצי, בזעמי, שיסעתי את  ספינתי.

מעולם לא חשבתי שרגש התאווה יהווה נושא רציני עבורי. אף פעם לא קיימתי יחסי מין לפני הנישואים, וגם אף פעם לא התפתיתי לזאת, ולכן לא ייחסתי לזאת חשיבות מרובה. אבל כעת, במבט לאחור, אני מבין שרגש התאווה מהווה עבורי בעיה חמורה. לא התנהגתי כראוי עם חברתי המתרגלת. לרוב נפגשנו, אבל אף פעם לא למדנו יחד.

ב"לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" בשנת 2006, (שאלות ותשובות) המורה אמר:

"מהו הדבר שהכוחות הישנים והקוסמוס הישן רואים כדבר החמור ביותר? תאווה [בצורה של] פעילות מינית מחוץ לנישואים. זה הדבר שהם רואים כחמור ביותר בין כל הדברים. בעבר, ברגע שמישהו הפר את המצווה בנוגע לזה, היו זורקים אותו מהמקדש, והטיפוח שלו היה גמור לחלוטין. אז איך אלוהויות מסתכלות על זה עכשיו? אתם יודעים מה הן אמרו בנבואות שהן השאירו? הן ניבאו שכל תלמידי הדאפא שיישארו בסוף יהיו אלו ששמרו על הטוהר שלהם בהתאם לקו הזה. במילים אחרות, הדברים האלו חמורים ביותר בעיניהן. אז הכוחות הישנים וכל האלוהויות בקוסמוס ההוא לא יגֵנו על אף אחד שמפר את האיסור בנוגע לזה, על כל מי שלא פועל היטב בעניין הזה; בפועל הם ידחפו אותך כלפי מטה. הם יודעים [וחושבים לעצמם:] "לי הונג-ג'י, אתה לא תנטוש את התלמידים שלך, אז אנחנו נגרום לך לנטוש אותם". בגלל זה הם גורמים למתרגלים שעשו טעויות לעשות עוד טעויות, שוב ושוב, ובסוף לעשות דברים מרושעים ולעבור לצד הנגדי. "נמלא את הראש שלו עם הבנות מעוותות ונגרום לו להזיק לדאפא. נראה אז אם עדיין תשאיר אותו". ואתם יודעים, זה מה שהם עשו. האם אתם חושבים שכל אלו ש"התעוררו" בדרך רעה באמת רצו ללכת לעבר הרוע? יש סיבות מאחורי כל זה."

הבנתי שזה בדיוק מה שקורה לי! זה קרה באופן איטי. זה לקח חודשים. אבל בסוף יכולתי לראות בבירור שהנתיב בו הלכתי היה מביא אותי בסופו של דבר לפנות נגד הדאפא. לאט, התחלתי לפנות נגד המורה ונגד עמיתיי המתרגלים, וכל זאת בגלל שעשיתי טעויות בקשר לרגש התאווה. אני חש כאילו המורה משך אותי מתוך התהום בדיוק בזמן.

יכולתי להרגיש שהכוחות הישנים מנסים נואשות למשוך אותי חזרה לנתיב זה. ככל שעבר הזמן, לכל מקום אליו הלכתי פגשתי קבוצות של מתרגלים מדברים על זאת - כמה רעה הייתה הקבוצה האחרת של המתרגלים. זה היה כאילו הכוחות הישנים צרחו עלי, "לא! אתה צודק, תראה כמה הם רעים, תפנה להם עורף ועזוב! "אבל אני הייתי נחוש. לא יהיו כעס או טינה בליבי.

תחילה, לא באמת רציתי לשתף התנסות זו. זה יותר מדי מביש, ונורא להודות בזה. אבל המורה משך אותי מתוך החשיכה ואני חש שהוא מעודד אותי לשתף זאת, כך שמתרגלים עמיתים יוכלו ללמוד מהטעויות שלי, ולהבין את הלך המחשבה של מישהו שמתייחס לעצמו כמתרגל חרוץ ויציב, ובעצם טיפח שדים במוחו, וטיפח בדרך רעה בלי להיות מודע לכך, והתקרב מאד לנקודה של וויתור על דבר החשוב ביותר ביקום כולו.

זו גם אזהרה למתרגלים צעירים להיזהר מפני הסכנות הטמונות ברגש התאווה. אני זוכר שמתרגל אחד אמר לי, "עבור המתרגלים הקשישים, זה מבחן של חיים ומוות. למתרגלים צעירים זה המבחן של תאווה ורגשות". עבור אנשים רגילים, כשמגיעים לגיל מסוים, אתה מת. זה מוחלט. אנשים לא חיים לנצח וזה דבר מוחלט; אם אתה צעיר, יש לך רגש תאווה ורגשות. אלא אם אתה יכול באמת להתנתק לגמרי מהאנושיות, אדם צעיר יתפתה בוודאות לרגש התאווה והרגשות, כפי שהזקן בוודאי ימות.

זה היה מבחן של חיים ומוות, ועם ההגנה, וחמלתו הנדיבה של המורה, הייתי מסוגל לעבור אותו. אנא הצביעו על כל מה שאינו תואם לפא.

פאלון דאפא האו!

(שותף לראשונה עם מתרגלים עמיתים ב-9 באפריל 2010)