מתרגל מערבי: עלי לסלק מדרכי את ה"עצמי" כך שהתכנון של המורה יוכל להתגלות בפני

(Minghui.org)

התנסות של מתרגל מערבי מקנדה מתוך שיתוף ההתנסויות בוועידת הפא בטורונטו שנערכה לאחרונה

מכירת הכרטיסים למופע ה"שן יון" הייתה חוויה מדהימה, שקידמה  אותי בטיפוח שלי. למרות שאני מקדם את המופע כבר כמה שנים, לאמיתו של דבר לא מכרתי אף כרטיס עד לפני כמה חודשים. היה זה תהליך בו יכולתי לראות בבירור את ההחזקות הרבות שלי ולבסוף לשחרר אותן. היה זה תהליך – מלהיות מוכר בדוכני מכירת כרטיסים, למתאם ואחראי על דוכני מכירה.

פריצה דרך המושגים וההחזקות שלי

כשהתחלתי למכור כרטיסים בדוכני המכירות, לא הרגשתי את עצמי בטוח וכשר לזאת. צפיתי ולמדתי ממתרגלים אחרים, קראתי סקירות ומאמרים על ה"שן יון" והשתתפתי בקורסים של הכשרה. בהדרגה התחלתי לפתח את הגישה שלי לאנשים ולספר להם על המופע. המושגים האנושיים שלי צפו מיד. אם דיברתי עם מישהו שהתלהב מהמופע, מצב הרוח שלי התרומם, אבל אם מישהו עבר ליד הדוכן  או אמר שהוא לא מעוניין, נעשיתי מדוכדך. הבנתי שאני מאפשר לרגשות שלי לשלוט בי. אם מישהו נראה כמו אחד שיש כסף, או בגיל העמידה, או מבוגר יותר, או לבוש נאה, הייתי מציע לאדם זה עלון, ויוזם אתו שיחה. אבל אם מישהו נראה עני, צעיר או מוזנח, לא הייתי יוזם אתו שיחה, היות והנחתי שהם לא יהיו מעוניינים במופע. כאשר פגשתי כל מיני אנשים, שלא קנו ממני כרטיס, אך קנו כרטיס מהאחרים, כל המושגים הללו התפוררו במשך הזמן.

לאחר אחד מניסיונות הגישה שלי לרתק לקוחות, שיניתי את סגנון האגרסיביות שלי לסגנון רגוע ונינוח. הייתי ליד דוכן המכירות בקניון גדול, התרחקתי כמה מטרים מהדוכן כדי לחלק עלונים לקבוצה קטנה של גברים שהיו לבושים בחליפות עסקים. אחד מהם אמר לי "אתה יותר מדי תוקפני!" הסתכלתי על תג השם שלו וזיהיתי שהוא מנהל הקניון שאיפשר לנו להשתמש בדוכן. הרגשתי ממש רע, מאחר וההתנהגותי זו עלולה להשפיע על מעמד הדוכן. כשהסתכלתי פנימה, ראיתי את ההחזקה של הפחד. רדפתי אחרי אנשים היות ופחדתי שאחמיץ הצלה של ייצור חי. כמובן, כאשר ויתרתי על הפחד ופשוט בטחתי במורה, לא היה כל צורך לרדוף אחרי אף אחד.

מאחר ולא הצלחתי למכור כרטיסים, בהזדמנויות רבות צפו ועלו אצלי ההחזקה של הקנאה והמנטליות התחרותית. הייתי שקוע ברדיפה אחר מכירת כרטיסים. עוד לפני שהגעתי לדוכן המכירות חשבתי כבר על כמות הכרטיסים שאמכור.

רוב הזמן הייתי בדוכן עם מתרגלים סינים ובאופן בלתי נמנע הם היו אומרים לי איזו עבודה נהדרת אני עושה. כמובן, סילקתי את המחמאה וראיתי את המשמעות על פני השטח. מאחר ואנגלית היא שפת האם שלי, מובן שאני יכול להסביר את הדברים יותר טוב, היות ואני מערבי, כמובן שאני יכול ליצור קשר יותר טוב עם הלקוחות. מאחר והדפוס ההתנהגות הזה חזר על עצמו, הייתי חייב להסתכל פנימה. וראיתי את ההחזקה שלי לאינטרס העצמי. הבנתי שאני מאמת את עצמי ולא את ה"שן יון".

יום אחד מתאם אחד סיפר שמתרגל סיני שדיבר בקושי אנגלית, היה לבדו כל היום ליד דוכן המכירות, הוא הצליח למכור הרבה כרטיסים. כששמעתי זאת, חיפשתי פנימה והבנתי שאני לא מסוגל למכור כרטיסים היות ואני מסתכל על זה מהצד האנושי שלי ולא עם טבע הבודהא שלי. ולא מדובר בטכניקה או בידע או בטקטיקת המכירות שלי, למרות שכל הדברים האלה מאד חשובים, מה שבאמת חשוב הן המחשבות הנכונות.

איך יכול מתרגל שבקושי מצליח לדבר את השפה מוכר כל כך הרבה כרטיסים? זה קורה בגלל שליבו ומחשבתו טהורים, וכאשר אנחנו אמיתיים וישרים, האלוהויות יעזרו לנו לבצע את המשימה שלנו. הסתכלתי עמוק בתוכי, כדי לנסות ולראות מה חוסם אותי וראיתי את ההחזקה לעצמי. הטבע האנוכי שלי מונע ממני למלא את המשימה שלי. ראיתי בבירור שכל מה שעלי לעשות הוא לבטוח במורה. הבנתי את התפקיד שלי מנקודת מבט חדשה. כל מה שאני צריך לעשות זה לבוא לדוכן המכירות עם לב ומחשבה צלולים והמורה ידאג לשאר. הבנתי שלמורה יש תוכנית הצלה לכל יצור חי. כל מה שאני צריך לעשות זה לשמור על שדה אנרגיה ישר, והמורה ישלח את מי שצריך לבוא לדוכן, ואז אני פשוט אבצע את התפקיד שלי שהוא למעשה מכירת הכרטיסים.

עלי לסלק מדרכי את ה"עצמי" כך שהתכנון של המורה יוכל להתגלות בפני. מרגע שהגעתי להבנה זו, הצלחתי למכור כרטיסים.

היותי ליד דוכן המכירות היה דבר שעזר לי לשפר את סף הסיבולת שלי. בהתחלה, לאחר כמה שעות חשתי עייפות ורעב והתחלתי לחשוב על זאת שכפות רגליי כואבות או על כאבים בשוקיי רגליי. אז המורה ערך לי מבחן. הייתי במשך היום ליד הדוכן בחנות במשך שבע שעות תמימות, ונראה היה לי שזה היום הארוך והאיטי ביותר של השנה. היה זה היום השני בשבוע, ואפילו עובדי החנות העירו על כך שמעולם לא ראו את העסק כל כך חלש. היום הזה התארך כאילו היה שבוע ימים. בערך כל 30 דקות היה נכנס לקוח אחד. בזמן זה חשתי ברגשות שונים: תסכול שעמום, כעס, תוהיתי מתי הלקוח הבא יופיע, רעב, צמא, כאבי רגליים, כאבי שוקי הרגלים, וכד'. לבסוף הבנתי שאני שקוע בצד האנושי של "האני" שלי שוב.

התחלתי לשלוח מחשבות נכונות כדי לטהר את השדה, ואחר כך הכל השתנה. הרגשתי שלווה ורוגע. שכחתי מהרעב שלי, מהעייפות ומכל שאר הדברים. התרגשתי עד דמעות כאשר חשתי את חמלתו הגדולה של המורה. הייתי אסיר תודה על כך שיש לי את ההזדמנות להיות חלק מה"שן יון". לאחר מכן כל הגישה שלי השתנתה. לפני שאני מגיע לדוכן, אני מבצע את התרגילים, לומד, שולח מחשבות נכונות, וגם אוכל לשובע. עכשיו אני יכול להישאר בדוכן במשך שעות ללא אוכל או מנוחה, ואני חש די אנרגטי. אני מרגיש את הדחיפות בהצלת ישויות חיות, וזה בראש מעייני, שום דבר אחר לא חשוב.

לימוד תאום

מתרגלת אחת בקשה ממני להחליף אותה בתערוכה מסחרית ואני הסכמתי. היא היתה צריכה לנסוע מחוץ לעיר, ואני נעשיתי אחראי על תיאום כל העניין. היה דוכן אחד של ה"שן יון" ודוכן נוסף לעיתון, והיה עלי להקים את הכל, לגייס אנשים, ולפרק את הכל, בסוף התערוכה של חמשת הימים. זה היה אתגר של ממש.

לפני כן, כל תפקידי הצטמצם בלהופיע בדוכן למשך זמן מסוים ולעזוב בסיום. לא יכולתי לראות את התמונה הכוללת. לתאם את הכל, זה כרוך בהרבה יותר, לטפל בפרטים רבים, לתכנן את השינויים, לעבוד במצבי קונפליקטים, וכל מיני אתגרים נוספים שמופיעים לאורך הדרך. מעולם לא שערתי קודם לכן שכך הוא הדבר.

תיאום הוא תהליך של ראייה קדימה ואחריות לגבי כל המעורבים בתהליך. ההחזקה שלי של תלות באחרים נחשפה, ויכולתי להשתחרר ממנה. זה גם עזר לי להתחשב קודם באחרים, לחמול על מתרגלים עמיתים שלי ולא למתוח עליהם ביקורת.

הבנתי גם שהייתה לי החזקה שהכול צריך להתנהל לפי התוכנית שלי. לוח זמנים שלי תוכנן לחמשת הימים האלה ופתאום המחשב שלי קרס ולוח הזמנים נמחק. התעצבתי מאוד אך הבנתי שאני צריך לשחרר את ההחזקה הזו ולקחת את הדברים בקלילות. להיות מאורגן זו מיומנות טובה והיא שימושית, אבל דבקתי יותר מדי בדרך שכל דבר צריך להתנהל כפי שאני תכננתי.

המשכנו להקים דוכנים בתערוכות מסחריות שונות בכל סופי שבוע עד שמופע ה"שן יון" הגיע. בדרך כלל אני נהנה להיות בתערוכות מסחר היות ויש אפשרות לידע את הקהל בכל הקשור ל"שן יון". עם זאת, מקום אחד העמיד במבחן את הסבלנות שלי ואת היכולת שלי להתרכז. הדוכן שלנו היה קרוב מאוד לבמה שפעילות מוסיקה רועשת וריקודים נמשכו עליה במשך תשע שעות. זה היה עוד מבחן כוח סבל. פעמים רבות חשבתי לעזוב את המקום כדי להימלט מהמוסיקה הרועשת והמפריעה, אבל אז הייתי מחזיר לעצמי את השלווה הפנימית שלי ושלחתי מחשבות נכונות כדי שאוכל לסבול (את ההפרעות האלה,המת') ולהזכיר לעצמי שאני נמצא שם כדי להציג בפני אנשים את המופע של ה"שן יון" כדי שהם יוכלו להינצל.

מכירת כרטיסים עבור ה"שן יון" היא חוויה בלתי רגילה. גילוי צד הידע של האנשים הביא אותי עד דמעות פעמים רבות. לקוחות אחדים מתרגשים מאוד כשהם שומעים על המופע, ושמחים לרכוש כרטיסים. אחרים אומרים, "תודה על היותכם כאן" או "שמעתי הכל על מופע, אך אני ממשיך להחמיץ את ההזדמנות לראותו, עדיף שארכוש את הכרטיסים שלי עכשיו", "זה כל כך יפה ... קשה לי לעמוד בציפייה עד שאראה את המופע" וכו'. בכל פעם שלקוח הראה שזה נגע ללבו, חשתי את חמלתו הכבירה של המורה להצלת כל היצורים החיים, ונזכרתי שוב בשבועתי ובשליחותי.

תודה לך המורה, על שנתת לי את ההזדמנות הנפלאה הזו שאוכל למלא את שליחותי. תודה מתרגלים עמיתים על התמיכה והעידוד.