"כוחה של מחשבה"

"שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל"

מאסטר נכבד, עמיתיי המטפחים,

במשך שנים אני מחלקת עלונים ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. עם הזמן גיליתי הרבה התנגדויות אצל אנשים, וכך עם הזמן למדתי איך להסיר את ההתנגדויות האלו. באחד מהפעמים שחלקתי עלוני הבהרת אמת, פגשתי באדם שהגיע לצלם במקום בו הייתי, פניתי אליו והתחלתי לספר לו על פאלון דאפא, הוא הסתכל עלי בצורה משונה ואמר לי: "אין לך מה לעשות בחיים? רק להתעסק עם כאלו שטויות, מה? חסר פה בישראל בעיות שאת מחפשת בעיות של אחרים?" ראיתי מיד שעלי לפוגג את הרעל שבמחשבתו. לאחר שהסברתי והבהרתי לו על מה שנעשה בסין ועל פשעיה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (המק"ס), חשתי שהוא עדיין נשאר בעמדתו. המשכתי בשיחה אתו אבל בסופה הרגשתי שלא ממש גרמתי לו להבין ולשנות את עמדתו. נפרדנו, ואני המשכתי לעסוק בהבהרת האמת אבל בתוכי ידעתי שלא הצלחתי להציל אותו.

הגעתי הביתה ושיתפתי את המשפחה שלי, הם מיד לקחו את עמדתו ולי לא נשאר אלא רק לחשוב איך לשפר את עצמי.

במשך הפעמים הבאות שנסעתי שוב לתל אביב פגשתי אותו עוד מספר פעמים, ובכל פעם זה חזר על עצמו לא הצלחתי להגיע אליו ולפתוח את ה"מנעול" שנעל אותו.

אבל בכל זאת המשכתי לדבר אתו ולא ויתרתי. באחת מהפעמים בו נפגשנו, אמר לי: "את יודעת את מוזרה מעט, מה אין לך משפחה? אין לך בעל? למה את לא יוצאת עם בעלך, את באה לכאן ומחלקת עלונים, מי בכלל מתייחס לזה? את חושבת שאת יכולה להלחם במעצמה כמו סין?"

לאחר שהוא אמר לי דברים אלה, הבנתי שעלי לשנות משהו בגישה שלי אליו, והתחלתי לדבר אתו על נושאים אחרים, לפעמים גם הזכרתי בשיחה את מה שקורה בארצות אחרות שיש בהן משטרים דיקטטוריים. וככה המשכתי לדבר אתו יותר מחצי שעה, בלבי הרגשתי החמצה שאני לא מצליחה להתפנות לאנשים הרבים שעוברים וממשיכה לדבר אתו, מה עלי לעשות? להפסיק את השיחה אתו ולחלק לעוברים ושבים עלונים או להמשיך ולשוחח אתו?

ואז איך שהוא השיחה עברה לנושא האמנות, הסברתי לו שאני מפסלת, כשהוא שמע את זה מיד שינה את הגישה שלו, והתחיל להתעניין מה בדיוק אני עושה ובמה אני מפסלת, הסברתי לו, וככה המשכנו לדבר על נושא האמנות. בגמר השיחה בקשתי ממנו את הדוא"ל שלו כדי שאוכל לשלוח לו תמונות של הפסלים שפיסלתי.

העברתי לו מספר תמונות, וקבלתי ממנו הערות חיוביות על פסליי, בקשתי ממנו שישלח לי תמונות שהוא צילם,  וגם אני שיתפתי בהתרשמותי מצילומיו. וככה מידי פעם המשכנו להתכתב, זאת הייתה עבורי הזדמנות נוספת לשלוח לו גם חומר מצולם על הרדיפה.

באחד הימים קבלתי ממנו מאמר שהופיע באחד האתרים על הרדיפה של המתרגלים בסין. שמחתי כי ראיתי שבכל זאת הצלחתי מעט לנקות את הרעל שהיה במחשבתו, ושהוא בהחלט מתעניין ברדיפה, לא עבר זמן והוא שלח לי חומר נוסף על הרדיפה וגם סרטון, הבנתי שהוא כבר הבין מהי הרדיפה, בקשתי ממנו שאם הוא רוצה לעזור בעצירת פשעים אלו שישלח לכל המכרים שלו, והוא ענה שהוא שלח לכל רשימות התפוצה שלו.

מתוך "לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי":

"אתם יודעים שזה לא קשה לנו להציל אדם; הקושי טמון בהפרעה ובלחץ של הרוע. כשאדם מצליח להבין את האמת ולהינצל, משמעות הדבר היא, כשמדברים ברמה היסודית, שכל החיים במערכת הקוסמית שמאחוריו שהוא מייצג ניצלים יחד איתו. משמעות הדבר היא שמספר לא ניתן למדידה של יצורים חיים ומערכות עצומות – כל כך הרבה חיים – ניצלים. זהו גורם כה מרכזי שהוא מקשה על האדם לקבל הזדמנות לשמוע את האמת ולהבין מה נמצא מולו. הצורה היא של גורמים רעים שונים שמפריעים להבהרת האמת שלנו, אבל במהות הסיבה היא נוכחותו של גורם מרכזי כזה מאחורי הכול. רק עכשיו אמרתי שהאחריות של תלמידי הדאפא היא אדירה ושהמשימה ההיסטורית הזו אינה משהו שכל אחד יכול לקחת – רק תלמידי הדאפא ראויים. זה נהדר, באמת נהדר."

מההתנסות הזאת הבנתי שלפעמיים אנחנו מנסים להכתיב את הבהרת האמת שלנו בצורה מסוימת שנראית לכאורה נכונה, אבל כאשר נפתחים ומוכנים לשמוע את הצד השני וזה לא חייב להיות בנושא הרדיפה אלא בכל נושא, האדם שמולנו ייפתח ויקשיב לכל מה שנספר. המסקנה שלי מכל המקרה: המורה אמר לנו לעשות הבהרת אמת בצורה חכמה, והבנתי שהלב שלנו צריך להיות פתוח תמיד, והגישה שלנו צריכה להתאים למצב שנוצר וכך גם נצליח להתאים את הבהרת האמת בצורה חכמה, מבלי לוותר על אף אחד, כי כל אחד שנמצא בזמן זה בתקופת תיקון הפא בא להביע את עמדתו.

התנסות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב

בימי שבת אני מגיעה לתחנה המרכזית כדי להבהיר את האמת לעובדים הזרים הסינים המגיעים לשם כדי לקנות מצרכים ולהיפגש זה עם זה. מגיעים לשם עובדים זרים ממדינות רבות כמו: טורקיה, רומניה, תאילנד, פיליפינים, סודאן ועוד.

באחד הבקרים הבהרתי את האמת לשני עובדים זרים מרומניה, ותוך כדי שאני מסבירה להם על הפאלון דאפא, פתאום קפץ עלי מהצד אדם גדול ממדים והתחיל לצעוק עלי: "מה את עושה, יה מטורפת? אין לך מה לעשות בחיים? מה את עושה פה". פניתי אליו ואמרתי לו: "רגע, אדוני, בוא תקשיב גם אתה מה שאני מסבירה להם". הוא המשיך לצעוק: "מה, חסר בעיות בארץ, את מי זה מעניין מה קורה לאנשים האלו?"

אמרתי לו: "תפסיק לצעוק עלי, אני עושה פה דבר חשוב, אתה רוצה לשמוע גם?" הוא המשיך לצעוק והאנשים שדיברו אתי פנו אליו וביקשו שיפסיק לצעוק עלי.

הבן שלי, שבדיוק התחיל לטפח בפאלון דאפא, עמד קרוב אלי כשהוא מחלק לאנשים עלונים. הוא אמר לי: "אמא אל תעני, את צריכה להתנהג באיפוק". בתוכי חשבתי שאני כן צריכה לומר לאדם הזה באסרטיביות ובתקיפות שאין לו שום זכות להפריע לי בזמן שאני עושה את מה שאני עושה. אבל התחשבתי בבן שלי, היות וחשבתי אחד שהחל לטפח לא מכיר מצבים כאלה, ולא רציתי להלחיץ או להרתיע אותו. אז העדפתי לא לענות לאיש. בינתיים שני האנשים שדיברתי אתם נבהלו וברחו, ולא הספקתי להבהיר להם את האמת.

בינתיים האיש המשיך לצעוק והתקרב אלי עד הפנים שלי, כשמהצד, מסיתה אותו אישה שיושבת באופן קבוע בתחנה המרכזית. והוא צועק: "למה את לא צועקת עלי? תעני לי, אם היית גבר הייתי קורע אותך!" הורדתי את הראש וחייכתי, אז הוא צעק "למה את צוחקת? את לא עונה לי!"

בינתיים כל הסינים שעמדו מסביב הסתכלו עלינו, בתוכי לא ידעתי איך להגיב כי לא ידעתי איך הסיטואציה הזו תשפיע עליהם. מצד שני גם לא רציתי לשבור את הבקשה של הבן שלי שביקש ממני לא לענות. אבל כמה פעמים ניסיתי לפנות אל האדם הזה בשקט והצעתי לו שאסביר לו מה אני עושה פה. אבל הוא צעק: "אני לא רוצה לשמוע, למה את לא מדברת על הנושאים של פה (הבעיות בישראל)?" הוא התחיל להשתולל עם אופניו כשהוא מנסה להידחף אלי להפיל אותי על הסטנדים עם הפוסטרים. באותו רגע חלף לידנו בחור, וכשהוא שמע את הצעקות חזר לאחור, ואמר לאדם שהשתולל: "מה אתה עושה, אתה יודע על מי אתה צועק? אתה יודע מי האישה הזו בכלל?!". כנראה שהבחור הזה הכיר אותי מהשנים הרבות שאני עומדת שם. האדם שהשתולל איים גם על הבחור אבל הבחור לא נבהל, ואיים עליו חזרה. אז האדם הזה התקפל והסתלק.

לאחר מעשה ניתחתי ביחד עם הבן שלי את המצב. אמרתי לו שאני לא הייתי שותקת, אלא הייתי "מעמידה אותו במקום" ולא נותנת לו להשתולל ככה. הבן שלי אמר שלפי דעתו זה היה המבחן שלו לראות אם הלב שלו זז כשצועקים ככה על אמא שלו, ושהוא מבין שהוא לא היה צריך להתערב או להגיד לי מה לעשות.

מהמקרה הזה למדתי שבהתאפקות שלי ובהתחשבות בבקשתו של מטפח עמית שהוא גם הבן שלי, כשלא הגבתי בחריפות ורק נהגתי בסובלנות, המקרה טופל מעצמו.

מתוך הספר "ג'ואן פאלון" הרצאה תשיעית, הפרק "אנשים עם טבע מולד גדול":

"מהו "לב עם סובלנות גדולה"? כמתרגל, הדבר הראשון שעליך לעשות הוא להיות מסוגל לא להשיב מלחמה כשמכים או מקללים אותך – עליך לפעול בסובלנות . אחרת איזה סוג של מטפח תהיה? מישהו אומר: "הסובלנות הזאת באמת קשה לביצוע ויש לי מזג רע". אם המזג שלך אינו טוב, עליך לשנות אותו, כי מטפח חייב לפעול בסובלנות."

ובהמשך:

"מישהו אומר: "אם מישהו בועט בי בזמן שאני עובר ברחוב ואף אחד לא מכיר אותי שם, אני יכול לסבול את זה". אני אומר שזה לא מספיק טוב. אולי בעתיד יסטרו בלחיים שלך ואתה תבויש לפני מישהו שאתה רוצה הכי פחות שיראה את זה. זה כדי לראות איך אתה מסתדר עם העניין הזה ואם אתה יכול לסבול את זה."

מצד שני הרגשתי שלא תמיד אני צריכה לוותר על המקום שלי ועל ההחלטה שלי לעשות את הדברים כמו שאני מתכוונת באותו הזמן.

אלו הבנותיי מתוך הטיפוח שלי, ואני רוצה לברך את המטפחים שיצליחו בטיפוח.

---