מתרגל מערבי: הטיפוח שעברתי בתהליך ההתמקצעות ככתב

(Minghui.org)

שותף על ידי מתרגל מערבי בוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות  בוושינגטון די.סי 2010

ברכות למאסטר! ברכות למתרגלים עמיתים!

ברצוני לחלוק אתכם כמה דברים. הראשון הוא התנסויותיי בהבהרת האמת בעבודתי ככתב.

התחלתי לכתוב עבור העיתון (אפוק טיימס) ב-2006, חודשים ספורים לאחר שהתחלתי לתרגל בקבוצה. התגוררתי באותם ימים בסן דייגו והעיתון היה זקוק לכתבים.

לא ידעתי דבר על עיתונאות, לא היו לי מיומנויות כתיבה ממשיות, הייתה לי השכלה מצומצמת בלבד מעבר להשכלה תיכונית ואפילו עיתון או חדשות מקוונות לא קראתי כבר במשך מספר שנים, אבל הייתה לי אמונה שהמאסטר והדאפא ייתנו לי את הכישורים הנחוצים אם אנסה להתקדם.

ב-"לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" מפברואר 2006, המאסטר אמר :

"תלמידי הדאפא חוללו ניסים רבים. אתה יכול ללכת וללמוד דברים מסוימים. זו לא בעיה כמובן. אבל אם אתה מתכנן להשקיע זמן רב – נאמר חודשים או שנים – כדי ללמוד משהו ואז לחזור לאמת את הפא, אז הייתי אומר שהדברים יסתיימו עד אז )הקהל צוחק( ואז למדת אותו לשווא. זו הסיבה שאני חושב שבנוגע לנושאים מסוימים עליך לחשוב על זה ולאמוד את הדברים בעצמך. כתלמיד דאפא אתה צריך לחשוב על הדברים האלה כמו מטפח".

התחייבתי לעצמי שבכל שבוע אכתוב מאמר והתחלתי מיד. בהתחלה זה היה קשה, אבל הדברים החלו לזרום. היו שבועות שלא הצלחתי למצוא סיפור מעניין אז הכרחתי את עצמי לבחור את האירוע הטוב ביותר שהיה זמין והלכתי לסקר אותו. פעמים רבות התברר שדווקא הסיפורים האלו היו הטובים ביותר.

פעם אחת השקעתי זמן רב בכתבה מסוימת. הייתי ממש גאה בה וחשבתי שהיא אחת מהטובות ביותר שכתבתי. בהמשך קיבלתי טלפון מהעורך שלי שהודיע לי שהוא לא יפרסם אותה מפני שהיא לא רלוונטית למדור החדשות המקומיות שעבורו כתבתי. התעצבנתי כל כך שחשבתי להתפטר. כשחיפשתי פנימה הבנתי ששכחתי לשם מה אני כותב. שכחתי שאני עושה את זה כדי להציל אנשים ולא בשביל המוניטין שלי או בשביל לעשות איזו שהיא עבודה על פני השטח.

ככל שמיומנויות הכתיבה שלי השתפרו, שכחתי את הסיבה האמיתית לכתיבתי, והתמקדתי יותר מדי בצורה השטחית. שכחתי שאני לא עושה את זה בשביל מתרגלים אחרים בעיתון, או למען המוניטין שלי, אלא כדי להציל אנשים ולסייע למאסטר בתיקון הפא.

ב-"לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס", המאסטר אמר:

"קחו את הדתות למשל. אלה שבאמת מבינים דברים משתמשים בתבניות של דתות אלו כדי לטפח את עצמם, בעוד אלה שאינם [מבינים] דוגלים בתבניות של אותן דתות. במילים אחרות, מה שאלוהויות רוצות הן לא התבניות שבהן משתמש המין האנושי, אלא שאתם תשתמשו בתבניות כאן ותתעלו. כאשר אתם מתעלים בהשתמשכם בתבניות אלו, אתם מאמתים את הפא, מאמתים אלוהויות ומצילים יצורים חיים, נכון? (מחיאות כפיים) טיפוח של תלמידי דאפא בתוך העיסוקים המגוונים הוא הכרה בישויות שבמערכות הללו והיא הצלה של כל החיים הללו".

זמן לא רב לאחר שהייתה לי ההבנה הזו, עורך העיתון סיפר לי שהכתבה תפורסם בעיתון הלאומי, ואלה כבר היו חדשות מרעישות עבורי באותם ימים.

כעבור זמן מה שמעתי שדרושים כתבים בניו יורק ושקלתי לעבור לשם כדי לעזור. הבעיה היחידה הייתה, שלא רציתי לעזוב את סן דייגו. הייתי באמת מאושר, היה לי שם נוח וידעתי שאם אעזוב אשאיר את זה מאחור. המבחן הקשה ביותר עבורי הייתה המחשבה לעזוב את המשפחה.

התעלמתי מהבקשה במשך זמן מה, אבל כל הזמן קיבלתי רמזים לכך שאצטרך לנסוע. בשיחות שגרתיות אנשים הזכירו לי שוב ושוב את ניו יורק ונראה שהנושא עלה בכל מקום. לבסוף, יום אחד דודה שלי ביקשה ממני לגשת לדלת וראיתי שעגור ענק נחת בחצר שלנו. מעולם לא ראיתי עוף כזה. הוא היה ממש גדול ועל צווארו היו נוצות כחולות ונוצצות. נזכרתי ששמעתי סיפורים על טאויסטים שטסו על עגורים והבנתי שזה רמז, אבל שוב, התעלמתי ממנו.

למחרת העגור חזר. ניסיתי להתעלם ממנו ונכנסתי לחדר שלי. מתרגלת התקשרה אלי וביקשה ממני לבוא לניו יורק. בדיוק ברגע שדברתי איתה ראיתי על השולחן שלי הזמנה לאירוע תקשורתי בה כתוב, "אף אחד לא דוחה הזמנה מפָרעֹה".

נאנחתי והסכמתי לעבור. קניתי כרטיס טיסה ועזבתי כעבור שבוע או שניים. זמן לא רב לאחר שהגעתי הגיעה הודעה שהעיתון עובר למהדורה יומית, הבנתי שזו הייתה הסיבה שהייתי חייב לנסוע. החלטתי להישאר בניו יורק כדי לעזור.

כעבור זמן לא רב פגשתי בחורה צעירה ונחמדה, גם היא מתרגלת, ותוך זמן קצר נישאנו. הצלחנו להתארגן כך שיכולתי לעבוד בעיתון במשרה מלאה.

תוך זמן קצר התחלתי לקבל ביקורת רבה על הכתיבה שלי. נראה היה שמיומנויות הכתיבה שלי אינן משתפרות או שהן משתפרות לאט מאוד. הביקורת הזו הסיחה את דעתי וחשבתי לעצמי, "אני כותב עבור העיתון כבר כל כך הרבה זמן. אם הכתיבה שלי עדיין לא עומדת בדרישות, אולי אני צריך פשוט לעזוב".

לאחר שחשבתי על זאת זמן הבנתי עד כמה גרועה המנטליות הזו. הבנתי שלומר שאני לא רוצה להשתפר, או לחשוב שאני לא יכול להשתפר, זה בדיוק כמו לומר שאני לא רוצה לטפח. הבנתי שכמתרגל, אם יש לי החסרות בתחום כלשהו, אני צריך לעבוד על זה ולשפר את התחום הזה. לעזוב בגלל שאני לא מצליח לעמוד בדרישות גבוהות יותר יהיה בדיוק כמו להתפטר רק בגלל שאני לא מסוגל לטפח את עצמי.

בלימוד הפא בסן פרנסיסקו 2005 המאסטר אמר:

"בגוף קוסמי עצום שהוא די מרוחק, ההתרוממות של חיים שם מאוד שונה מזו שמובנת על-ידי חיים במערכת הקוסמית שאתם נמצאים בה. הם מתקיימים על-ידי המיומנויות שלהם והשיפור המתמיד של המיומנויות הללו. האלוהויות ברמה גבוהה יותר, אם כך, קשרו בין האם החיים ברמות הנמוכות יותר יכולים להמציא דברים והאם הם יכולים לייצר דברים להתרוממות של התחומים שלהם. אם התחום של אדם מתרומם, החוכמה שלו תיפתח, ויוּתר לו לייצר דברים, ליצור דברים, ולהתרומם. אחרי שהוא יתרומם, הוא יבין שוב ושוב שהוא מסוגל להשיג את הדברים האלו רק בזכות העלייה במוסריות שלו, ויבין שהוא יכול להתרומם רק משום שהתחום שלו עלה".

לאחר התבוננות פנימה, ראיתי החזקות רבות שהשתקפו בעבודה שלי - תחרותיות, קנאה, מוניטין והתפארות. הבנתי גם עד כמה ההחזקה לעבודה שלי הייתה גדולה. התייחסתי לכתיבה כאמנות שלי, לכן הייתי מאוד פגיע לגביה.

עם ההבנה הזאת, חל שיפור ניכר במיומנויות שלי ונראה היה שהעבודה זרמה הרבה יותר טוב.

בסופו של דבר, זה הוביל להחזקה אחרת. התחלתי להיות יהיר וגאה מאוד, וחשבתי שהעבודה שלי טובה כל כך. כשסיקרתי את הופעת ה-Shen Yun בניו יורק, המאסטר הגיע ונתן הרצאה למתרגלים שהיו שם. איחרתי ופספסתי את מרבית הדברים שהמאסטר אמר. לאחר מכן, שאלתי מתרגלת מה פספסתי, היא הגיבה בזעם וקראה לי "שחצן".

הייתי קצת בהלם. חיפשתי פנימה והבנתי עד כמה אפוף גאווה הפך להיות הדימוי העצמי שלי. יהירות היא החזקה רעה מאוד. להבנתי, היא יכולה לגרום למתרגלים למקם את עצמם מעל לאחרים, שזה כמו למקם את עצמם מחוץ לגוף האחד. הייתי אסיר תודה על כך שגיליתי את ההחזקה הזאת.

חלק 2: שיתוף פעולה

ברצוני לשתף כמה דברים שראיתי בממדים אחרים שקשורים לנושא של שיתוף פעולה בין מתרגלים, כיוון שזה היה מרכיב חשוב בטיפוח שלי בחודשים האחרונים.

בעבר כבר שיתפתי כמה מהדברים האלה עם מתרגלים בקנה מידה קטן יותר, אבל אני רוצה לחזור עליהם כאן, כי אני חושב שזה יעזור למתרגלים לעבוד ביחד טוב יותר.

בזמן שליחת מחשבות נכונות או בביצוע התרגיל החמישי (אני לא זוכר באיזה מהם) ראיתי שלכל מתרגל היו זרועות שונות רבות, זו מעל זו.

עם כל זרוע, כל מתרגל החזיק ידיים עם מתרגל אחר. זה היה כמו קשרים שהחזיקו אותו או אותה עם גוף המתרגלים.

כשהידיים לא החזיקו זו את זו, המשמעות הייתה שלמתרגל היה קונפליקט עם המתרגל השני או שהיו לו מחשבות רעות עליו. אחדים שהיו להם ידיים ספורות והחזיקו זו בזו, נראו לא כל כך יציבים והיו בסכנה.

ואז ראיתי משהו שנראה כמו יד שחורה ומעוותת שצפה וניסתה להפריד את ידי המתרגלים. היתה לי תחושה שאם הידיים השחורות האלו היו מסוגלות להפריד לחלוטין ידיים של מתרגל מסוים, זה אומר שהמתרגל הזה נתלש מהגוף האחד וקל הרבה יותר להרוס אותו או אותה.

זה נתן לי להבין שכשאנחנו קרובים זה לזה אנחנו יכולים לעזור לאחרים שמתחילים למעוד. אבל לפעמים, כשמתרגלים מסוכסכים עם כמה מתרגלים אחרים, לרוב הם נוטים לשמור מהם מרחק.

כשאני מביט לאחור על אלו שנשרו מהדאפא, פעמים רבות היו אלה מתרגלים שחשבו את עצמם כחכמים או כטובים יותר מכל אחד אחר, שסירבו לשתף פעולה עם אחרים, או כאלה שפיתחו מחשבות רעות וסכסוכים רבים עם אחרים.

ראיתי את זה גם בשדה שלי - היו כמה ידיים שהיו מופרדות והייתי מודאג מאוד. באותו רגע, רציתי מעומק לבי לתקן את המצב.

כשראיתי את זה, מחשבה רעה חלפה לפתע במוחי בקשר למתרגל אחר. ואז ראיתי משהו שקשה לי קצת לתאר. נראה היה שלכל מתרגל היה עולם וצבע שונה המקיפים אותו. כל אחד היה שונה לגמרי מהשני.

זה גרם לי לחשוב שכל אחד מאיתנו הגיע מגוף קוסמי מרוחק אחר. ההבנה שלי היא שבכל אחד מהגופים הקוסמיים האלה, לישויות החיות יש דרכים משלהן להתרומם, כמו גם דרכי חשיבה משלהם ודרכים משלהם לעשות דברים, והם שונים מאוד מאלה בגופים הקוסמיים האחרים. אף על פי שהדברים שלהם עשויים להיות לא נכונים במערכות קוסמיות אחרות, הם לגמרי נכונים במקום שבו הם נמצאים.

בהזדמנות אחרת, מיד לאחר לימוד הפא שלחתי מחשבות נכונות עם מתרגלים, וראיתי כמה סצנות מעניינות. כל המתרגלים בחדר נראו כמו מלכים, ולכל אחד מהם צבע זוהר משלו. כשראיתי את זה, נזכרתי שחשבתי שזה מדהים שהם מצליחים להתאסף ככה ביחד.

לאחר זאת ראיתי אנשים רגילים והם נראו קודרים ומרופשים. ראיתי גם את המתרגלים מתהלכים ביניהם כמו מלכים זוהרים. משרד העיתון נראה כמו ממלכה.

ואז ראיתי את העיתון. קשה לתאר כמה יפה הוא היה.

היו אלו שכבות על גבי שכבות של אבני חן צבעוניות המונחות זו על גבי זו בצורה מורכבת. זה היה מדהים. אני זוכר שחשבתי שאפילו למכור דבר כזה שערכו לא יסולא בפז, זה לא נכון. הייתי צריך להזכיר לעצמי שאנחנו נותנים את זה לאנשים רגילים כדי להציל יצורים חיים, אבל בכל זאת זה נראה לי מדהים שאנחנו נותנים לאנשים משהו כל כך בעל ערך.

במשך תקופה מסוימת, התנהלו דיונים רבים לגבי העיתון, במיוחד על המחשבות הרעות שהיו למתרגלים מסוימים בנוגע לאיכות שלו. גם לי היו מחשבות כאלה. ציטוט מתוך "יסודות להתקדמות במרץ" עלה במוחי.

מאסטר אמר "מהי מי-שין"

"בלי מי-שין במשמעת, לחיילים לא היו יכולות קרביות; בלי מי-שין בבית-הספר וכלפי המורים, התלמידים לא היו יכולים לרכוש ידע; בלי מי-שין כלפי ההורים, לא היו יכולים לגדל ולחנך את הילדים; בלי מי-שין בקריירה שלהם, האנשים לא היו עושים את עבודתם היטב; בלי אמונה, לבני האדם אין סטנדרטים של מוסריות, כך שבלב האנושי אין מחשבות טובות (שן) והוא נתפס על-ידי מחשבות רעות".

הבנתי שבלי מי-שין בעבודה שלנו ובפרויקטים שעליהם אנחנו עובדים, לא נוכל לעשות עבודה טובה.

לגביי, הבנתי שאם יש לי מי-שין או אמונה אמיתית בעיתון ובמה שאני עושה, זה קשור ישירות לזאת כיצד אני יכול להשתפר וכיצד אני יכול למלא את האחריות שלי להצלת יצורים חיים דרך העבודה הזו.

תודה לכולכם.