שתי רגליים בסירה

שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום מורה יקר, מטפחים יקרים.

אבקש לשתף אתכם בכמה חוויות והבנות מחיי בתקופה האחרונה.

לפני כשנה, התחלתי יותר ויותר להתרחק מהפא. מצב זה נמשך כשמונה חודשים. כשחיפשתי פנימה למצוא את הסיבות, מצאתי כי ההחזקה העיקרית הקיימת אצלי היא ההחזקה לאימות עצמי. בהתנדנדות בין אימות עצמי לאימות הפא יכולות להיכנס בעיות רבות. הדגשתי יתר על המידה את דעותיי, כמה אני מוצלח, המעמד שלי בפרויקטים שונים, ובשיחות הארכתי במילים או שהייתי מכוון את השיחה אל עצמי. כשהייתי מבהיר למישהו את האמת, הייתי קשור לתוצאה ומגיב בשמחה או באכזבה בהתאם לתגובתו. רדיפה אחרי הישגים בטיפוח או בהבהרת אמת ולחץ בעשייה הובילו לקיצוניות. הקיצוניות באה לידי ביטוי בהחזקה לצורניות. כשלא הייתי עסוק ישירות בפעילות של הקבוצה הייתי מרגיש אשם, זה גרם לכך שהשקעתי מעט זמן בדברים כמו עבודה ולימודים.

צורניות וקיצוניות, הם תוצרים של חוסר בהבנה שהפא הוא חסר גבולות. עם לב של בודהא אין זה משנה היכן נמצאים: בעבודה, בלימודים, בחברה – בכל מקום הלב יהיה של בודהא ויציע חמלה והצלה. עם לב של אדם רגיל, כבד מהחזקות, אין זה משנה מה הצורה אליה נצמדים – קשה להגיע לעומק ולגעת בלבו של האחר.

בשלב מסוים, לא יכולתי להחזיק עוד את המצב הקיצוני-צורני בו הייתי, והיה עליי להשקיע שעות רבות בעבודה יחד עם סיום הלימודים. עברתי לקיצוניות האחרת. מכיוון שלא הייתה לי ההבנה הנכונה נשאבתי לחברה הרגילה, ומתוך אימות עצמי שוב רדפתי אחרי הישגים, מעמד, כסף והצלחה. ככל שמתרחקים מן הטאו, קשה יותר לחזור. ככל ששהיתי יותר בחבית הצביעה התערערה בלבי האמונה. לא הבנתי את הפא ולא למדתי מספיק את הפא, ואף התחלתי להטיל ספק בחלק מהכתוב בפא ובאופן ספציפי לפקפק בכל עניין הצלת יצורים חיים.

בביאור הפא בפגישה עם תלמידים מאסיה פסיפיק 2004 המורה אומר:

"יש משהו שאתם חייבים לשים אליו לב: אתם מאמתים את הפא, לא מאמתים את עצמכם. האחריות של תלמיד דאפא היא לאמת את הפא. אימות הפא זה טיפוח, ומה שאתם מסלקים בתהליך הטיפוח אינו אלא ההחזקה לעצמי; אינכם יכולים, במקום זאת, ללכת ולהחמיר את הבעיה של אימות האדם עצמו, אפילו אם אתם עושים זאת ללא יודעין. כאשר אתם מאמתים את הפא ומטפחים, זהו תהליך של סילוק העצמי, ורק כאשר אתה עושה את זה אתה באמת מאמת את עצמך. זה משום שבסופו של דבר עליך לוותר על כל הדברים האנושיים, ורק לאחר שתוותר על כל ההחזקות האנושיות שלך תוכל לצעוד החוצה מהמוני האנשים הרגילים. "

בתוך המצב בו שהיתי, ניסיתי ללמוד את הפא ולתרגל ולשלוח מחשבות נכונות, אך הצלחתי הייתה דלה מאוד. מספר פעמים ניסיתי להגיע ללימוד קבוצתי אך בכל פעם קרה משהו אחר שחסם בעדי. ב-20 ביולי התחולל בתוכי ומחוצה לי קרב, אך הייתי נחוש להגיע לפעילות הקבוצה מול השגרירות – לכל הפחות, שתהיה ברורה עמדתי מול הרדיפה. מטפחים רבים הגיעו לתמוך בי ולשוחח איתי. מרגע ההחלטה הזו, חזרתי מיד לבצע את שלושת הדברים.

כשחזרתי לטפח, בתחילה באו מטפחים רבים לדבר אתי ושמחו מאוד לראותי, ידעתי לא לייחס לשמחה כלפיי לב מיוחד. לאחר מכן, כשהתחלתי לשתף בהבנותיי, הרגשתי לעיתים זלזול או התנשאות כלפיי, שהרי רק עתה חזרתי לפעילות וכבר אני מביע הבנות. הבנתי שחזרתי למסלול וניתן לי לטפח את הלב מכאן ומכאן.

היה לי ברור מאוד שיש לי החסרות רציניות ברמת הבסיס, אחרת מדוע אני מוסט בקלות כזו שוב ושוב מן הדרך הנכונה. התשובה הגיעה בשיתוף הבנות עם שלושה מטפחים נוספים. לקראת סוף השיתוף שוחחנו על איך כל אחד מאתנו קיבל את הפא. אני סיפרתי שקראתי את הספר ושהיה לי קשה לקבל את רוב הכתוב. הוספתי שעד היום יש דברים שאני מבין בהדרגה וככה ניתן להתעורר לדברים. המטפחת שלצדי חייכה ואמרה שהיא הבינה מהרגע הראשון שהכל אמת = כל מילה היא אמת לאמיתה ונכונה. בום! פטיש כבד בראש. באותו הרגע מיד התבהר לי החוסר העצום בגישה שלי, שמשליך על הכל. מצד אחד אני מבין את הפא ומטפח, ומהצד השני מאמת את עצמי. יש לי ידע על נושאים רבים ותיאוריות רבות, זה גרם לי לנהל שיח עם הפא: לזה אני מסכים ומבין, ולזה אני לא מסכים. ההבנה שהכל אמת וקיימת רק היכולת שלי לתפוס זאת כגובה ההבנה אליה אני מסוגל להגיע – שינתה את השקפתי בלימוד הפא לגמרי.

ב"לון יו" המורה אומר:

"פוֹא פא"[ הוא העמוק ביותר והוא המדע המיסטי והעל-טבעי ביותר בין כל התיאוריות שבעולם. כדי לפתוח את התחום הזה יש לשנות מהיסוד את השקפת האדם הרגיל."

עם ההתייחסות החדשה ללימוד הפא הגיעו גם הבנות חדשות. החלטתי שבזבזתי זמן רב לשווא ועליי להדביק את הקצב, וכך למדתי הרבה את הפא. במקביל, מתוך רצון לעלות בשין שינג, ביקשתי ממטפחים אתם יצא לי לשוחח להצביע אצלי על החזקות שהם רואים – כך שאוכל להתקדם במהירות.

מטפחת אחת הייתה ישירה מאוד, הצביעה על החזקותיי והעלתה מעל הכל את עניין המשמעת: לא צריך לבחוש שוב ושוב בהחזקות - עלינו ללמוד את הפא, לתרגל סט תרגול מלא, לשלוח מחשבות נכונות ולהבהיר את האמת על בסיס יומי קבוע, בלי ויתורים ובלי פשרות. לכך, נדרשת משמעת. בום! שוב, פטיש כבד בראש. משמעת? פתאום ראיתי כמה אני קשור לדברים הרגילים, לנוחות וותרנות. גם בתקופה שהקפדתי ללמוד את הפא, לשלוח מחשבות נכונות ולהבהיר את האמת על בסיס קבוע לא הקפדתי לתרגל, בוודאי לא תרגול מלא. ההספק שלי בהיבט הזה היה די עלוב. תמיד תירצתי את זה בכך שאין לי זמן. אך, פתאום הבנתי שזה שוב קשור להחזקה לעצמי. אלו הדרישות של המורה ועליי ללכת על פיהם. אם יש לי יותר זמן לתרגל, חשוב שאתרגל. אם אין לי זמן לתרגל, חשוב גם שאתרגל, אחרת לא אעשה את התרגילים אף פעם.

בהרצאה שנייה "מעבר לחמשת האלמנטים ושלושת העולמות" המורה אומר:

"המדע המודרני גורס כי לזמן יש שדה. אם משהו אינו בתוך הטווח של שדה הזמן, הוא לא מוגבל על-ידי זמן. בממדים אחרים התפיסה של זמן-מרחב שונה מזו שלנו כאן. איך יכול הזמן כאן להגביל חומר מממדים אחרים? זה לא משפיע בכלל. חישבו על זה כולכם: האם לא עברתם ברגע זה את חמשת האלמנטים? האם גופכם עדיין יהיה של אדם רגיל? זה לא יהיה כך בכלל."

מצויד בהבנה על חשיבות המשמעת, ביום המחרת, לאחר יום עמוס בעבודה ולאחר לימוד הפא ושליחת מחשבות נכונות, הגיעה השעה 00:10 כשעדיין לא תרגלתי, וכשלמחרת עליי לקום ב-5:50 לשליחת המחשבות ולאחר מכן לעוד יום ארוך הכולל עבודה עד שעות מאוחרות. הקול בראש שלי אמר לי ללכת לישון, והגוף אותת שנגמר לו הכוח – משמעת! התחלתי לתרגל מתוך כוונה לתרגל סט מלא של תרגול. מהר מאוד הרגשתי אנרגיה עצומה סביב הגוף שלי כפי שלא הרגשתי עדיין בתרגול עד כה. כשסיימתי את 4 התרגילים התיישבתי למדיטציה, ושוב עלתה בי תחושת עייפות עזה עזבתי את המדיטציה והלכתי לישון.

בלילה, חלמתי חלום שהיה ברור מאוד. הייתי בסופרמרקט וניגשו אליי מספר גנגסטרים מאיימים מאוד שאמרו לי לקנות להם משהו, ולפני שהספקתי להגיב כבר שילמתי בקופה.

כשהתעוררתי הבנתי שאנחנו נבחנים בכל מחשבה וכל מחשבה היא בחירה. בחרתי להתמיד במשמעת, לאחר שלושה ימים של לימוד הפא, שליחת מחשבות נכונות ותרגול מלא הגיע שוב מצב שהייתי עייף מאוד והיה חסר לי 4 התרגילים כדי להשלים תרגול מלא. הלכתי לישון. ב-04:40 – בדיוק כשעה לפני הזמן בו הייתי אמור לקום, התעוררתי והייתי עירני מאוד. חשבתי לעצמי, אולי זה כדי להשלים את התרגול ואז ישר הגיעה המחשבה איזה כיף יש לי עוד שעה שלמה לישון. חזרתי לישון, ושוב הופיע חלום. בחלום הייתי במקום שנראה כמו הבית שלי כשפתאום התפרצו בגסות שני אנשים רעים לתוך הבית. ניסיתי להדוף אותם עם הידיים אך זה לא השפיע עליהם כלל. כשהתעוררתי הבנתי שאני עדיין נוהג על פי חשיבה אנושית עם הידיים והרגליים, ולא על פי מחשבה נכונה של מטפח. בכל רגע הבחירה שלי קובעת אם אני בדרך שהמורה קבע לי, או שאני סוטה ממנה. בתקופה זו, המורה קבע התייחסות מאוד ברורה לדרך בה עלינו לנהוג בגורמים המפריעים:

(מתוך "המחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא הן בעלות עוצמה חזקה"):

"כתלמיד דאפא, בזמן שאתה סובל מרדיפה, מדוע לפחד מהאנשים הרעים? עיקר הבעיה הוא שיש החזקות, ולא, אל תסבול באופן פסיבי והתעמת עם הרוע בעזרת המחשבות הנכונות כל הזמן. לא משנה מה המצב, אל תשתף פעולה עם הדרישה, ההוראה, או הפקודה של הרוע. אם כל אחד יעשה כך – הסביבה לא תהיה כזו."

עם ההתמדה בלימוד הפא והתבוננות פנימה, תרגול, שליחת מחשבות נכונות והגעה קבועה לקבוצת לימוד פא, ראיתי כיצד ההבנות משתפרות. יחד עם זאת, היה נושא אחד שעוד לא הצלחתי לפתור. הרגשתי חסימה בלב. בעבר, הייתי יכול להביע חמלה גדולה כלפי כל הסובבים אותי וכעת הרגשתי שמשהו בלב תקוע. חיפשתי פנימה ובשעת התרגול התשובה הופיעה מעצמה.

בעבודתי ובשגרת חיי אני פוגש המון אנשים. התחום בו אני עוסק הוא תחרותי וההצלחה נמדדת על פי התוצאות. לא נהגתי עם כל האנשים סביבי באופן בו אני נדרש לו בתקופה זו. המשימה שלי ברורה והאחריות שלי כבר מזמן עברה את התחום האישי שלי. המחשבה שלי חייבת להימצא בחמלה כדי שיהיה לי לב של חמלה. בתקופת תיקון הפא תפקידו של תלמיד דאפא הוא להציל יצורים חיים. אם אני לא מקפיד להתמקד בהצלה, אז אני מתמקד בעצמי, בקשיים שלי, או כמו מטפחי העבר – רק בטיפוח שלי. זו הסיבה לחסימה בלבי: החמלה של תלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא היא בהצלת יצורים חיים.

מספר שעות לאחר שסיימתי לכתוב את ההתנסות עלתה בי תחושת בושה. בושה אמיתית. אני תלמיד דאפא כל כך הרבה שנים ועדיין לא הבנתי מיהו המורה שלי? איך רמת ההבנה שלי בפא עדיין כה נמוכה? לא ביחס למטפחים אחרים, אלא ביחס לסטנדרט שמציב לנו המורה. כמה עלוב היה הטיפוח שלי בשנה החולפת וכמה מעט פעלתי לפי המשימה שעל כתפיי – הצלת יצורים חיים. לאחר שעטפה אותי תחושת הבושה לא רציתי להקריא את ההתנסות, אך אני לא אמור לאמת את עצמי. אני מטפח ג'ן ויש לי מורה.

אסיים בצלצול מעורר ומוכר להזכיר לעצמי ולנו כמה חשוב ללכת צמוד למורה:

"הלב מתעורר בעצמו"

"הפא מציל את כל היצורים החיים, המורה מדריך את ההפלגה, מפרש אחד עלה, ואחריו עלו מאה מיליון מפרשים. עם עזיבת ההחזקות הסירה תוקל ותשוט מהר יותר, כשלב האדם כבד, קשה לעבור דרך הים. האקלים משתנה לפתע, כאילו השמיים עומדים ליפול, גלים מרושעים מתגלגלים, כאילו רוצים להפיל הרים ולהפוך את הים. צריך לטפח בנחישות בדאפא וללכת צמוד למורה. אם ההחזקות חזקות מדי – תטעה  בכיוונים. הסירה מתהפכת, המפרש נקרע. בורחים כדי להישאר בחיים. כשהבוץ והחול יישטפו – יופיע אור הזהב. הדיבורים על החיים והמוות אינם הגזמה, יכולת או אי-יכולת – האמת תיראה. ביום בו מגיעים לשלמות המלאה, תופיע האמת, וכל העולם ישתאה."