הבנותיי לגבי המשאבים של פאלון דאפא

התנסות בטיפוח שהוקראה בועידת הפא הרוסית בסנט פטרבורג 2011

שלום למאסטר הנכבד! שלום לעמיתי המטפחים היקרים!

רציתי לשתף אתכם בהבנותי לגבי המשאבים של פאלון דאפא.

קיבלתי את הפא בסוף 2009. אני אהבתי לעבוד הרבה בחיי. הייתי פקח לכן כל הזמן המצאתי דרכים חדשות להרוויח.

באותה תקופה זה נבע גם מהשאיפה לנוחות, מהרצון לסדר את החיים של בני משפחתי ולהוכיח את עצמי. אך זה לא הצליח, נאלצתי לעבוד 12-16 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ללא חופשים. אבל התוצאות היו מינימאליות.

אף אחד ממשפחתי ומחבריי לא הבין אותי, האשימו אותי שאני משקר ושאני מבזבז בסתר את הכסף על עצמי. הם חשבו שבהיקף משרה כזה הייתי אמור להרוויח היטב ושיהיה לי מספיק כסף.

כשקיבלתי את הפא בשנת 2009 , קרו אצלי שינויים במחשבה, וכל ההבנות והתשוקות שהתבססתי עליהם בחיי בעבר, הכל התחיל יותר להתבסס על הפא.

הבנתי שאי אפשר לחיות כמו פעם, להילחם ולנסות לשנות את הגורל של מישהו אחר. ויותר ויותר הגיעה ההבנה שעליי לשנות את היחס לעצמי ולאחרים.

במאי 2009 נכנסתי לדירה שלי, שקיבלתי אחרי הרס הבית הישן שהיה מחולק לדירות נפרדות לי ולאחותי. נסחפתי לארגון הדירה החדשה, שקלתי לעשות שיפוץ ולרהט ברהיטים יוקרתיים ויפים.

כשהספר "ג'ואן פאלון" הגיע לידי לכד את עיני המשפט:

"כשאני מגיע הנה לחברה הזאת של האנשים הרגילים, זה פשוט כמו לגור במלון. אני נשאר רק לכמה ימים ואז אעזוב במהירות".

"יש אנשים שפשוט נדבקים למקום הזה ושוכחים את הבית שלהם." ("ג'ואן פאלון", הרצאה תשיעית).

התחלתי לעבוד על עצמי בנושאים האלו ומיד המבחנים גדלו.

באותה תקופה בעבודתי ניהלתי שלושה עסקים, שאחד מהם היה מאוד מבטיח. היינו שישה שותפים, שלושה שותפים מממנים ושלושה שותפים שעוסקים בפיתוח העסק. היה לנו הסכם בעל פה שאחרי שלב מסוים כל המסמכים יהיו מסוכמים באופן רשמי ואנחנו ניכנס למעגל המייסדים. כשהגיע השלב הזה השותפים העבירו את הניהול לאחד מהם ולקחו את העסק לעצמם. הבנתי מהפא ש:

"אבל כמתרגל אתה בעיקרון נמצא תחת השגחת הפָא-שֶן של המורה. אחרים לא יכולים לקחת ממך את מה ששייך לך גם אם הם רוצים. לכן אנחנו מאמינים בהליכה לפי המהלך הטבעי של הדברים. לפעמים אתה חושב שמשהו שייך לך ואחרים גם אומרים לך שהוא שלך, אבל למעשה הוא לא שלך. אולי אתה מאמין שהוא שלך, אבל לבסוף הוא לא שלך. בדרך זו אפשר לראות אם תוכל להניח אותו." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שביעית).

הבנתי שבאופן זה בודקים את ההחזקה שלי לרווחים אישיים – האם אלחם על זה. השתדלתי להתייחס לזה ברוגע ולתת לעניין להתפתח באופן טבעי. נשאתי הפסדים, אך לא עשיתי דבר כדי להחזיר לעצמי את מה שהפסדתי.

באיזשהו רגע לא רציתי יותר להמשיך לפתח את העסק שלי, לא הבנתי בשביל מה זה נחוץ אם עוד מעט הכל ייגמר. כשהתחלתי ללמוד את המאמרים של המורה הבנתי שאפילו אם מחר יהיה תיקון הפא, תלמידי הדאפא עדיין צריכים לפתוח את העסק שלהם ולהפוך אותו למוצלח.

נדרש לי יותר ויותר זמן כדי ללמוד את הפא ולעשות את התרגילים, אולם העבודה לא רפתה, הייתה יותר ויותר עבודה והמשכורת לא עלתה. רציתי להשקיע את הכסף שהרווחתי בפרויקטים של דאפא אך לא הצלחתי כפי שרציתי. וכך עמדתי בפני בחירה: העבודה או הדאפא.

כשהבנתי שהבחירה בידיי, מכרתי חצי מהעסק שלי והסדרתי כמה דברים שדרשו את נוכחותי. התפנה לי זמן רב כדי לעסוק בדברים של הדאפא, ושמחתי מאוד על זה.

המבחן הבא לא איחר לבוא. בתחילת דרכי בתרגול קמתי כל יום בשש בבוקר ועשיתי את התרגילים. אך הבעיות בעבודה בכל זאת דרשו הרבה כוחות נפשיים ופיזיים, באופן קבוע הייתי נעשה מנומנם, רציתי להישאר לישון יותר זמן בתירוץ שאני עובד הרבה וזקוק למנוחה.

יום אחד הייתי צריך לנסוע לעיר אחרת לענייני עבודה והייתי צריך לקום מוקדם מאוד. השעון המעורר צלצל, התעוררתי, אכלתי ארוחת בוקר, ולפי היציאה מהבית נעצרתי לרגע מול הראי. בראשי רעם כמו רעם: "אז לעבודה יש כוח לקום ולתרגול אין! ככה אתה שם את הדאפא במקום הראשון".

לקחתי דף נייר, רשמתי את כל המחשבות שצצו לי באותו רגע ותליתי את הדף מעל מיטתי. מאז כל בוקר, כשהתעוררתי קראתי את מה שחשבתי על העבודה מול הדאפא וזה דרבן אותי לקום.

כבר מתחילת הטיפוח שלי ידעתי על קיומה של קבוצת מטפחים במוסקבה, אך לא הלכתי לשם. הייתה לי הבנה שצריך להתאים לסטנדרט של תלמיד דאפא כדי ללכת לשם.

עברה כמעט שנה מאז שהתחלתי לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון" ועד שהתחלתי ללכת ללימוד בקבוצה. הגעתי לקבוצה בספטמבר 2010, הבנתי שבזבזתי הרבה זמן, סגרתי את עצמי בבית. קיבלו אותי טוב מאוד, נתנו לי הרבה חומר חדש שאפילו לא ידעתי על קיומו, בינהם גם דיסק הוידיאו של ההרצאה שהמורה העביר לתלמידים האוסטרליים.

בזמן שראיתי את הוידאו של ההרצאה, זכרתי את המילים של המאסטר (לא ציטוט מדויק) שבגלל ההחסרות בטיפוח, המאסטר נאלץ לאסוף את התלמידים האוסטרליים בארה"ב, בשביל זה היו הוצאות גדולות על כרטיסי טיסה, ואלו משאבים של הדאפא, והם מוגבלים.

באותו רגע דמיינתי כיצד לתיקון הפא הוקצתה כמות מסויימת של משאבים שמופיע אצל התלמידים בשביל העניינים של הדאפא. ובגלל חוסר ההבנה שלנו כתלמידים, אנחנו מתייחסים אליהם בחוסר אחריות.

כששיתפתי את הבנותיי עם מטפחים עמיתים, שמעתי שהכסף שיש לך תלוי בדה. בליבי,  לא הסכמתי עם כך. מדברי המאסטר הבנתי שהרבה תלוי ביחס שלנו כלפי הכסף.

לפני פתיחת העסק שלי לקחתי הרבה הלוואות ונשארתי בחובות עד אותו יום. הבנתי שזה לא נכון, לכן כשתכננתי את המשך העסק, השתדלתי כמה שיותר להחזיר את החובות. לאט לאט הכל הסתדר, בהתחלה שילמתי את כל חובותיי, ובמקביל השתדלתי להקציב כסף לעניינים של דאפא.

לעיתים קרובות צצה בראשי המחשבה שמטפחים אחרים גם כן צריכים להתייחס כך לכסף, ושאם הם לא עושים כך אז גם אני צריך להתייחס לעניין הזה בפחות רצינות. אך כשהסתכלתי פנימה, הבנתי שהכל נובע מהחמדנות האנושית. אם לי יש הבנה כזו, אז זו האחריות שלי, ההתנסות שלי שעלי לעבור.

יחד עם זה שנעשיתי יותר פעיל בפרויקטים שונים של הבהרת אמת, נשאר יותר זמן לענייני הדאפא ובמקביל המצב הכלכלי השתפר.

הבנתי שאני בפיגור יחסית למטפחים העמיתים אחרים בלימוד הפא, השתדלתי להשיג אותם בהיבט הזה וללמוד את המאמרים החדשים של המורה. במיוחד זכרתי את השיתופים של התלמידים שנפגשו עם המאסטר ותיארו את היחס שלו כלפי אוכל, לבוש, וערכים חומריים.

השתדלתי לקחת דוגמה מהמאסטר, לחסוך מעצמי ולחיות בצניעות. הבנתי שאף פרויקט להצלת ישויות חיות והבהרת האמת לא צריך להתעכב בגלל חוסר משאבים. תמיד זכרתי את דברי המאסטר (לא ציטוט מדויק), שלא חשוב כמה אתה עושה – חשוב איזה לב יש לך כשאתה עושה את זה, והאלוהויות מסתכלות לא על התוצאות אלא על התהליך.

במידת האפשר השתדלתי לעזור למטפחים בפרויקטים שונים שנזקקו לעזרה במימון, גם אם את הפרויקטים האלו ניהלו מטפחים מאיזורים אחרים.

הדבר האחרון שרציתי לשתף אתכם, קשור למכונית שלי ולהבנה שקיבלתי במהלך קניית מכונית חדשה.

נסעתי על רכב רוסי מסוג "וואז" "ניבה". התחלתי לעזור בפרויקט העיתון א"ט, בהפצת העיתונים לאיזורים שונים. בהתחלה הרכב הזה הספיק לי, אך לאחר זמן מה הייתי צריך לחבר "נגררת" כיוון שהיו יותר ויותר עיתונים לחלק. תפוצת העיתונים גדלה מחודש לחודש והנגררת כבר לא הספיקה לי. הבנתי שצריך רכב יותר מרווח, לא רק בשביל הפצת העיתון אלא גם בשביל השתתפות באירועים שונים של הדאפא.

כששיתפתי מטפחים עמיתים, אחד המטפחים הוותיקים אמר לי, שאם המחשבה נכונה ומבוססת על הפא אז המאסטר יעזור לפתור את הבעיה.

לא היה לי כסף פנוי, ולא תיארתי לעצמי איך אפשר להגשים את זה. לאחר זמן מה התקשר אלי מכר ובקש עזרה בקנייה ומכירה של אוטו-מנוף לשם עשיית רווח. כיוון שאני בקי בציוד לבנייה הוא ביקש שאעזור לו ובמקרה של עסקה מוצלחת הוא הבטיח לשלם לי אחוזים מהרווח.

התחלתי לעסוק בזה בחוסר רצון, בגלל שמחירי המחירון היו מאוד גבוהים לקנייה כזו, והיו הרבה בעיות, לכן התייחסתי לכך כהפרעה לעסק שלי. אבל הבטחתי – וכמטפח לא יכולתי לאכזב אדם אחר.

אבל קניתי אותו במחיר שרציתי כלומר פי שלושה יותר זול, למרות שזה היה כמעט בלתי אפשרי. ומכרתי אותו במחיר טוב. בזכות האחוזים שקיבלתי עסקה הזאת קיבלתי הון ראשוני לקנית רכב חדש. מזה הבנתי שמה שאמור להיות לך אתה לא תאבד.

שלושה חודשים אחר כך קניתי רכב גדול ומרווח, שבזכותו אנחנו יכולים לעשות אפילו יותר דברים למען הצלת ישויות חיות.

אני יכול לספר על עוד מקרים רבים שעזרו לי להפנים עד כמה חשוב שיהיו למטפח מחשבות נכונות, המבוססות על הפא, כדי לקיים את הנדרים העתיקים, שניתנו למורה לעזור למורה בתיקון הפא.

6 באוקטובר 2011.