"עבור תלמיד דאפא, טיפוח הוא בעדיפות הראשונה"

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

ברכות למורה הנכבד! ברכות למטפחים העמיתים!

אתחיל עם מילים של המורה מתוך "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא" – הרצאת הפא בוושינגטון 2011:

"עבור תלמיד דאפא, טיפוח הוא בעדיפות הראשונה. הסיבה לכך היא שאם לא תצליח לטפח היטב, לא תהיה מסוגל להשיג את מה שאתה אמור לעשות; ואם לא תצליח לטפח היטב הכוח שלך להציל ישויות חיות לא יהיה כה עצום. ואם תטפח קצת פחות טוב, אז תתבונן ותשקול בעיות באופן בו עושים זאת אנשים רגילים, וזה יהיה אפילו גרוע יותר. אז לחלוטין אין עליך להרפות או לא לעמוד על המשמר. ההזדמנות הקבועה מראש הזו בת עשרות מיליוני השנים, או אפילו בת עידנים, וההמתנה הזו, כמו גם כל הסבל שנשאנו לאורך ההיסטוריה – כל זה היה למען היום. אם בזמן הקריטי הזה אתה לא מצליח לעשות היטב את מה שאתה אמור לעשות, אחרי שהדברים יתבהרו בעתיד, זו תהיה עבורך ועבור הישויות שלך ייסורים גדולים כל כך. אז אתם חייבים להיות כל הזמן על המשמר."

לטפח  שין-שינג במהלך העבודה בעיתון

אני משתתפת בעיתון א.ט. בעברית מאז שהוא נוסד. אני זוכרת טוב מאוד איך בתקופת התארגנות שלו מטפחת שהייתה עיתונאית פנתה אליי והזמינה אותי לבוא לקורס כתיבה עיתונאית שהיא ארגנה. חשבתי: "למה היא פונה אליי? אני לא יודעת עברית טוב ולא כותבת בעברית בכלל". אבל איפשהו בתוכי הרגשתי שזה לא סתם, שהיא הייתה צריכה להגיד לי את זה, זה שייך אליי.

מתוך "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס" (אוקטובר 2009):

"אתם עוברים במסעכם נתיב רצוף כמות עצומה של מהמורות מאז הקמת העיתון "אפוק טיימס"*, והתהליך שאתם עוברים – ללכת מאי ידיעה כיצד לעשות זאת, ועד בסופו של דבר לדעת איך – היה רצוף באמת בקושי אחר קושי. זה לא היה קל לעבור, צעד אחר צעד, את כל מבחני השין-שינג מסוג הטיפוח האישי, כמו גם את ההפרעה החיצונית. ההצלחה שממנה נהנה כעת האפוק טיימס היא, לדעתי, התוצר של המאמצים המשותפים של כל אחד מכם היושב כאן, כמו גם אלה שהיו מעורבים באפוק טיימס אבל לא יכלו להגיע הפעם. לאפוק טיימס יש באמת השפעה חשובה בתיקון הפא. כולכם ראיתם זאת"

באתי למפגש הראשון התרשמתי מאוד לטובה, היה מעניין מאוד למרות הקושי עם השפה. לא הפסדתי אף פגישה. היה לי קשה לכתוב מהר כשאחרים היו רושמים דברים, התביישתי לכתוב. בשעורי בית היה יותר טוב, שם יכולתי להתכונן ואז לכתוב. תגובות טובות לכתיבה שלי עודדו אותי, עזרו לי להאמין ביכולת שלי. כך התחלתי לכתוב לעיתון. אני כבר לא זוכרת איך זה קרה שהתחלתי לכתוב על מסעדות. תמיד אהבתי קולינריה, למדתי אותה קצת בארץ וגם עבדתי בתחום, אבל אינני זוכרת למה בחרתי בנושא זה. אני זוכרת את הראיון הראשון שלי במסעדה קטנה איטלקית שכתבתי עליה לראשונה בעיתון. בדרך כלל אני מאוד לא בטוחה בעצמי בשביל לבוא ולבקש משהו לעצמי. ברגע שזה היה קשור לעיתון שהאמנתי בו  כל כך זה נעלם ועשיתי את זה בביטחון מלא.

אני גם זוכרת שלא הכרתי מסעדות בכלל. איזה מסעדה היא טובה, לאן כדאי ללכת? שאלתי פעם מטפח אחד שידעתי שהוא היה מבקר הרבה במסעדות, איזה מסעדות הן טובות וכתשובה שמעתי: "אם את לא מכירה מסעדות איך תכתבי?", גם האינטונציה שלו לא הייתה נעימה. להפתעתי זה לא רק הפריע לי להיפך, אמרתי לעצמי שאני לא אעזוב, אני אלמד את הנושא ואכתוב על המסעדות הכי טובות. וכך עשיתי. לאט לאט למדתי לאן אני צריכה ללכת ועכשיו יש לי עוד רשימה ארוכה של מקומות שעוד לא הגעתי אליהם.

אני גם זוכרת שמטפח אחד אמר פעם שיהיה טוב לעיתון אם אני אראיין איזה שף מאוד ידוע, כך נולד רעיון לעשות סידרת כתבות על השפים המובילים מארץ, בעיתון כבר התפרסמו חלק גדול מהכתבות בסדרה.

התלהבתי מאוד מהראיונות האלה, היה מאוד מעניין לדבר עם השפים המפורסמים ואני כבר התחלתי להרגיש שמטרה הצלת אנשים היא כבר לא במקום הראשון. לא עצרתי את עצמי והמשכתי להתלהב. אבל צריך להרים את השין-שינג, ואז באו גם מבחנים.

פעם לא היו מגבילים אותי במספר מילים ופתאום זה התחיל. הייתי צריכה ללמוד לקצר מ-800 מילה ל-500, זה אומר שהייתי צריכה להוריד בכתבות שלי פרקים שהכי התלהבתי מהם. הייתי כל הזמן מתווכחת עם העורכת שלי. היה לי קשה לעזוב החזקות.

לאחרונה עשיתי כתבה על מסעדה שהיא אחת מהטובות בארץ וכתבתי גם על הבעלים שלה שהוא דמות מאוד מוכרת ומכובדת בעולם הקולינריה בארץ. לפי דעתי הכתבה הייתה מוצלחת וגם קיבלתי תגובות טובות עליה. באותה תקופה החליטו בעיתון לשנות את צורת פרסום הכתבות על המסעדות, זה לא היה ידוע לי ולכן הכנתי אותה כמו הקודמות. כשהכתבה הייתה צריכה להתפרסם קיבלתי טלפון מהעורכת הראשית שסיפרה לי על השינוי וביקשה להוסיף מתכון לכתבה על חשבון גודל הכתבה. אני הייתי בשוק. מתכון תופס לא מעט מקום והמקום הוא מוגבל. זה אומר שאני צריכה מדבר טוב לעשות דבר פחות טוב. אני בעצמי! זה היה יותר מדי. כתבתי למנכ"ל שאני לא מוכנה לעשות דברים שלפי דעתי לא נכונים ושהנהלה יכולה לפטר אותי. שלחתי, ובכיתי כמו ילדה קטנה. העיתון כל כך יקר ללבי, איך אוכל בלעדיו? אבל לא פיטרו אותי והעורכת הראשית המשיכה לעמוד על דרישתה, ואני לא הייתי מוכנה לעשות את זה בעצמי. הרגשתי גם שהיא לא קשובה לסיבות למה אני לא עושה את זה, והחלטתי לצלצל לראש הצוות שמקבל החלטות כאלה. הסברתי את עצמי והוא שמע אותי ואמר שהם יתייעצו ויגידו לי מה ההחלטה. הלכתי לעבודה ובראשי הרבה כעס על העורכת הראשית שלא מוכנה להקשיב וסתם מתעקשת. הרגשתי שיש הגיון במחשבה שלי. פתאום תפסתי את עצמי על זה שכל מה שאני חושבת רק מפריע לקבלת החלטה נכונה, שאני שמה מחסום למטפחת. 20 דקות אחרי המחשבה הזאת קיבלתי טלפון מהעורכת הראשית שהייתה נחמדה מאוד ואמרה שכתבה שלי תישאר כמו שהיא וכך תתפרסם. אני אמרתי לה תודה ובמחשבה חיבקתי אותה והרגשתי כמה מחשבות השליליות מפריעות לנו.

מתוך "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס" (אוקטובר 2009):

"כל אדם כאן הוא בעל יכולת, כשחלק הם בעלי יכולת רבה ביותר, ואחד מכם בלבד יכול להשתוות לכוחם של בני אדם רגילים רבים. אבל עם זאת משמעו בעיה כשזה מגיע לעבודה ביחד. הבעיה הזאת קיימת במשך זמן רב כיום. אם תוכלו למצוא דרך לשתף פעולה היטב, להיות בדעה אחת וליישם את כל כוחכם ביחד בכיוון אחד, אז עם הכישורים שיש לכם אתם תהיו באמת כוח שלא ניתן לעצור אותו. לכן מה שאני תוהה הוא האם עלינו לחכות עד שתטפחו טוב יותר לפני שתתקרבו למצב הזה ותגבירו את הכוח [הקולקטיבי] שלכם? (צוחק) רק אם תצליחו לעשות זאת בזמן שהדברים הם הקשים ביותר, המצב שלכם ישתנה במהירות ואתם תעשו עבודה טובה עם מה שאתם אמורים לעשות."

אבל המבחנים עוד לא נגמרו. מה עם ההתלהבות שלי? עדיין לא טיפחתי אותה. נוצר מצב שלכתבות שלי לא היה מקום בעיתון והן התפרסמו רק בעת שלא היו פרסומות המכניסות לעיתון כסף. כסף זה חשוב לעיתון ושמחתי מכל הלב שיש הרבה פרסומות, אבל כשהכתבה על אותה המסעדה המפורסמת שכל כך לא רציתי לחתוך בגלל המתכון, לא התפרסמה שבוע אחרי שבוע – כאב לי. הרגשתי שדוחפים אותי מהעיתון, שאף אחד לא זקוק לי. גם לא קיבלתי שום יחס מאף עובד בעיתון בזמן הזה. חשבתי, מה אעשה עכשיו? לא ראיתי משמעות באי עשייה שלי וניסיתי לכתוב במדור אחר ללא הצלחה. חשבתי הרבה, למה זה קרה?. התבוננתי פנימה והבנתי שלא שמתי במקום הראשון את עניין הצלת האנשים, אלא את האינטרסים שלי. וזה לא שלא הרגשתי קודם, כן הרגשתי, רק לא התנהגתי כמטפחת. אז עם המחשבות אנושיות האלה אין מקום בעיתון שלנו. הבנתי, ואז הכאב נחלש והלב נרגע. עם הזמן התחלתי לשמוע שהעיתון עובר שינויים ושיהיו שם כתבות על קולינריה.

מתוך "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס" (אוקטובר 2009):

"בחברה רגילה לא משנה מהי העבודה שאתם עושים, או באיזה סביבה אתם מוצאים את עצמכם, דברים אלה מכוונים רק לספק לכם סביבת טיפוח ואמצעים שונים המאפשרים את הטיפוח. עליכם להיות באמת ברורים בקשר לכך, לנהל את עצמכם היטב ולהיפטר מהתחושה האנושית הזו של חוסר הוגנות."

וזה הגיע – ובגדול. קיבלתי עמוד שלם לכתבות גדולות יותר ולמתכונים (אם כי לפי דעתי עדיין אין מספיק מקום לתמונות), וחוץ מזה הייתי צריכה לכתוב כתבות כל שבוע, וזה היה לי קשה, היות ועדיין הייתי צריכה לכתוב בעברית כתבה תוך יומיים-שלושה והשפה היא לא שפת האם שלי.

הכתבה שהזכרתי קודם הייתה הראשונה במדור החדש על קולינריה והתפרסמה גם עם מתכון. אז הבנתי שהלב שלנו תמיד צריך להיות רגוע, מה שצריך להיות זה מה שיהיה. עשיתי כל כך הרבה מאמצים לא לחתוך אותה בגלל המתכון, ובלי שאדאג היא יצאה כמו שהיא, כולל המתכון. המורה כל הזמן אומר לנו את זה – אז למה הלב האנושי הזה לא מוכן להקשיב?

מתוך "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס" (אוקטובר 2009):

"טיפוח הוא עניין של תחום השין-שינג של אדם, כמו גם כמה אחראי הוא לגבי הצלת ישויות חיות ואיזה גישה יש לו כלפי זה."

המורה גם עזר לי בכל התקופה העמוסה שבה העיתון יצא כל שבוע. התקופה הזו הגיעה לאחר פרק זמן שהפסקתי כל פעילות בעיתון, ולא היו לי בתכנון שום מקומות שיכולתי ללכת ופתאום התחלתי לקבל הרבה הזמנות מיחצנים לביקורת על מסעדות. כך שבלי בעיה התפרסמה כתבה במדור קולינאריה בכל גיליון.

היום העיתון יוצא פעם בפורמט חדש, פעם בחודש, אבל אני מאמינה שבעתיד יצא בתדירות יותר גבוהה ושהוא יגדל.

כוח המחשבה של מטפח

מתוך "יסודות להתקדמות במרץ", "המחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא הן בעלות עוצמה חזקה":

"למעשה, לכל תלמיד דאפא יש את היכולות. רק שהיכולות לא מתבטאות בממד החיצוני, כך שהם חושבים שאין להם כוחות על-טבעיים. אבל לא משנה אם הם יכולים או לא יכולים להתבטא בממד החיצוני, כאשר המחשבות האמיתיות של האדם מתגלות, הן בעלות עוצמה רבה."

המורה אומר לנו שמחשבה הנכונה יכולה ליצור פלאים ואני חושבת שאם אנחנו היינו זוכרים את זה ומאמינים למורה בלב מלא היינו יכולים להציל הרבה יותר ישויות חיות.

אין לי יכולות על-טבעיות פתוחות ואני לא רואה מה קורה כשאני שלחת מחשבות נכונות. כנראה אני לא מספיק מאמינה למורה בנושא הזה, או שאין לי הבנה עמוקה, למרות שכמה פעמים ראיתי איך מחשבה נכונה פועלת. אבל זה לא היה מספיק מרשים. אבל פעם אחת נתנו לי לראות איך דבר בלתי אפשרי יכול להיות אפשרי.

חזרתי מתל אביב לירושלים. האוטובוס שלי הגיע וברגע שהייתי צריכה לעלות עליו הייתי באמצע שיחה טלפונית. הוצאתי מהתיק כריכה קטנה שבתוכה היו שתי כרטיסיות: האחת – "חודשי-חופשי" המאפשר לי במשך החודש לנסוע בכל קו אוטובוס פנימי בירושלים, והשנייה –כרטיסיה ל-5 נסיעות בין-עירוניות בין תל אביב לירושלים. בגלל שהראש שלי היה עסוק בשיחה הטלפונית בטעות הראיתי לנהג את ה"חודשי-חופשי" שלי כשאני בטוחה שאני מראה לו את הכרטיסיה הנכונה, וחייכתי לו כמו שאני עושה בדרך כלל. בתגובה ראיתי חיוך מוזר וחשבתי שזה בגלל שאני מחייכת לו ונראית לו נחמדה. אז חייכתי לו עוד יותר והמשכתי לתוך האוטובוס. התיישבתי ונסעתי. באמצע הנסיעה אני פתאום מבינה מה קרה. המחשבה הייתה כל כך פתאומית שהיה ברור שזה לא קרה סתם, שזה היה בשביל שאבין מה הכוח שיש למחשבה של מטפח. מה שקרה זה שמשום שהאמנתי שזו הכרטיסייה הנכונה, המחשבה החזקה שלי גרמה לנהג לחשוב שזו הכרטיסיה הנכונה. זה נתן לי להאמין בכוח שלנו. כשהגענו לירושלים ניגשתי לנהג ואמרתי לו שבטעות הצגתי לו כרטיס הלא נכון ושזה קרה בטעות. הוא לא צחק כמוני, הוא הרגיש מאוד נבוך. ביקשתי סליחה. מה יכולתי לעשות, איך להסביר לו מה קרה? אם אנחנו לא תמיד מבינים את כוח המחשבה של מטפח – איך הוא יבין.

עוד מקרה קטן שקרה לי לא מזמן. מקרה שיכול לקרות לכל אחד, מאוד נפוץ. נכוויתי בבית וחשבתי "נכוויתי", לא חשבתי על זה הרבה, הייתה רק מחשבה שיש לי כוויה. כשהלכתי לעבודה חשבתי שכדי שמקום יתרפא מהר, אני לא צריכה להרטיב את היד. הפצע נעשה כל יום גדול יותר למרות שנזהרתי שלא להכניס את היד למים. עברו כמה ימים ופיתאום צצה במוחי מחשבה שאני מטפחת, איזה פצע? לי לא צריך להיות דבר כזה! למחרת זה כבר היה בסדר.

אני מאמינה שאם כל אחד מאיתנו ייתן תשומת לב למחשבות שלו במידה הרצויה, יוכל לזהות מחשבה אנושית ולהבחין בינה לבין מחשבה אלוהית, אנחנו נוכל לטפח יותר במרץ והמעשים שלנו ייעשו יותר יעילים – וזה מה שהמורה מצפה מאתנו.