איך התגלו לי חסרונותיי תוך כדי עבודתי באן טי די

שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

מורה נכבד ונערץ, עמיתיי המטפחים היקרים,

כאשר מנכ"ל אן טי די ישראל פנה אלי לבקש שאצטרף ל- NTD, זה היה מספר שבועות לפני שסיימתי את עבודתי כעורכת בעיתון א.ט. אמרתי לו שאני עובדת בפול טיים ג'וב ואין לי זמן לעבודה באן טי די. הייתי עמוסה וגם ידעתי שהאנגלית שלי לא ברמה טובה. לכן גם הייתה לי כל הזמן תחושה שאם אני לא יודעת אנגלית אז מה יש לי לעשות שם? אני יכולה לתרום במקום שאני יכולה לתרום, לא במקום שצריך בו אנגלית. זה לא נראה לי הגיוני שאתאים. הייתי "ראציונלית".

יום אחד בדיוק אחרי שהפסקתי לעבוד ב"אפוק טיימס" נסעתי עם אחת המטפחות העובדות באן טי די. בדרך היא שאלה אותי: "למה שלא תבואי לעבוד אתנו באן. טי. די? אמרתי לה שהאנגלית שלי לא טובה, והיא אמרה שזה לא צריך להפריע.

זמן קצר לאחר מכן שוב פנה אלי מנכ"ל אן טי די ושוב אמרתי לו על רמת האנגלית שלי. הוא אמר שגם האנגלית שלו ושל האחרים לא תמיד עומדת ברמה. הוא לא קיבל את הסירוב שלי והציע שאתחיל ונראה.

כהתחלה הוא נתן לי דברים בעברית כמו לכתוב מכתבים, או להכין הודעות לעיתונות על התחרויות שאן טי די ארגנה, כמו תחרות ריקוד, ציור, אמנויות לחימה, בישול וכולי. אני לא בטוחה בכך, אבל נראה לי שהוא בדק אותי וראה את הרצינות שבה ביצעתי את המשימות. כי כל פעם שהוא שלח לי משימה שלחתי לו מיידית את מה שהוא ביקש. לפעמים אפילו שעה אחרי ששלח לי.

אחרי זמן מה המנכ"ל והמטפחת העמיתה ביקשו ממני להיפגש אתם וביקשו שאהיה מתאמת של יציאה לכתבות.

נבהלתי, שאלתי מה אני צריכה לעשות  הם אמרו שרק לתאם את היציאה לכתבות והציגו את זה כמשהו פשוט מאוד. למעשה זה היה הרבה יותר מורכב ממה שהם הציגו. צריך לחפש נושאים, לתאם עם מרואיינים ועם יח"צנים, למצוא מתוך הצוות מי יצא לכתבה, לתאם בין הצלם לכתב ולעורך הוידיאו וכולי.

ככה התחלתי. הייתה לי עוזרת שעשתה חלק מהדברים, ואחרי מספר חודשים ביקש ממני המנכ"ל לקחת את התפקיד של מנהלת החדשות באנגלית עקב עומס שהוא לא היה מסוגל לעמוד בו. אמרתי שוב: "אני לא יודעת אנגלית, איך אתכתב עם חו"ל? האנגלית שלי לא טובה". והוא אמר: "אני אעזור לך, אם תתקשי במשהו אני אעזור". בחששות גדולים נכנסתי לתפקיד. התחלתי לעשות את מה שצריך לעשות צעד אחר צעד, וכשנתקלתי במצב שלא ידעתי מה לעשות הייתי מתייעצת בו. הוא תמיד היה מוכן לעזור.

הוא גם הרגיע אותי כל הזמן, ואם הייתי עושה טעות הוא היה אומר: "לא נורא, כלום לא קרה". לאט לאט למדתי כל מה שצריך לעשות. כשהגיע לישראל מתאם החדשות הראשי מניו-יורק, אני כבר הייתי רשמית בתפקיד.

באותו זמן בערך פיטרו אותי מהעבודה, וכשמצאתי עבודה נוספת, פיטרו אותי מהר מאוד גם משם. הבנתי שזה לא סתם, ושמאפשרים לי להתמקד בעבודתי באן טי די. התחלתי להתמקד בניהול החדשות, כל שבועיים נכנסתי לפגישת אינטרנט של המתאמים בעולם עם המתאם הראשי, שבהן מנתחים כתבות וחושבים יחד איך להתמקצע יותר. כל ההדרכות והפגישות מתנהלות באנגלית. בתחילה היו לי חששות האם אוכל להתבטא והאם יבינו אותי. אבל ברגע ששחררתי את זה – הכול זרם.

התחלתי לפנות למטפחים כדי לגייס אותם לאן טי די ולעזור להם להתגבר על החששות מפני העבודה המיוחדת שם. כך נכנסו כמה כתבים וצלמים חדשים, הייתי צריכה לחפש לבד את נושאי הכתבות, לאחר מכן התחלנו לקיים פגישות צוות ולראות איזה סוג של נושאים לכתבות כדאי לעשות שיעניינו את הצופה בחו"ל. כשהצוות התרחב וגדל התיאומים דרשו יותר לוגיסטיקה ולראות את הדברים בתמונה רחבה יותר. נוצרו צוותי משנה של צלמים, של עורכי וידיאו, תסריטאים וכו', ולכל צוות יש מתאם. אני גם המתאמת של הכתבים-תסריטאים. הייתי צריכה ללמוד את כל הנושא של השרת שבו מעלים את הכתבות. בהדרגה נוספה לי עוד ועוד עבודה. אבל זה לא היה החלק הקשה.

הכי קשה עבורי בתפקיד הזה זה שאני לבד, אני צריכה להחליט על דברים מסוימים לבד, ולמרות שפעמים רבות אנשים מציעים לי דברים, ההחלטה היא שלי.

קשה גם לראות שכתבות עומדות תקועות, או שנעשו לא כמו שצריך. היו תקופות שלמות שדברים לא זרמו. כשמשהו לא זורם – זה הכי קשה וצריך למצוא פתרונות במקום שזה יזרום בטבעיות. ופתאום יש 1001 סיבות שזה לא מצליח לזרום, וצריך לראות איך לפרוץ את זה בצורה הטובה ביותר.

למשל: כשכתבה צריכה לצאת לשידור והיא תלוית-זמן, כלומר שחייבים לשדר אותה כשהיא עוד אקטואלית, ומתברר שהעורך שהיה צריך להעלות את הכתבה לשרת כדי שיוכלו לשדר אותה בניו יורק, לא סיים את העריכה או נתקל בבעיה טכנית. בבוקר מתברר שהכתבה לא שודרה. ואז יש להעלות את החומר שוב באותו יום, ולמחרת מתברר שעקב טעות בניו-יורק היא שוב לא שודרה למרות שהיא תלוית-זמן.

או כתבה שכמעט מוכנה ואז העורך מגלה שאין לו מספיק צילומים או אין צילומים מתאימים לתסריט ובגלל כמה תמונות צריך שוב לשלוח צלם לשטח. אלו דברים שנראים קטנים – אבל גורמים תסכול גדול. לפעמים אלו דברים טכניים, או שהם קשורים לשיתוף פעולה, שיכולים לעצור כתבה או לעכב אותה ביומיים שלושה – ואז צריך לטפל שוב ושוב ולא תמיד זה מסתדר איך שרוצים.

בנוסף, לצוות שלנו יש מחויבויות אחרות שונות. רובם עובדים למחייתם במקומות עבודה ויש להם משפחות, ואם פתאום צצה בעיה וצריך אותם ברגע שהם לא פנויים, אז צריך לחכות להם.

זו לא עבודה של "עשיתי וסיימתי" – תמיד עלול להיות שמשהו יצוץ. זה מקשה שהצוות אינו זמין כמו צוות שיושב באולפן במשמרות כמו ברשתות אחרות. כל זה מתנקז אלי, ואני צריכה לסגור את הדברים האלה. זה היה הכי קשה: לדעת לקבל את זה שהצוות שלי יכול להוציא רק מה שהוא יכול להוציא במצב הזה, ושהרבה דברים לא צפויים מתרחשים, ולפעמים חוזרים מהשטח בלי התוצאה המקווה בגלל כל מיני קשיים והפרעות. לדעת לקבל את האחרים בסבלנות עם מה שהם יכולים להביא מהמקום שהם נמצאים בו.

מתוך הרצאה רביעית בספר "ג'ואן פאלון":

"במהלך תהליך ההפיכה של הקארמה, כדי שתוכל לנהל את עצמך היטב וכדי שלא יופיעו מצבים כמו אצל אנשים רגילים העושים את הדברים גרוע, אתה צריך תמיד לשמור על לב של חמלה ועל מצב לב שליו. אם לפתע תיתקל בבעיה, תוכל לטפל בה היטב. כשאתה תמיד שומר על לב של טוּב לב וחמלה, כשתתעורר לפתע בעיה יהיה לך זמן ומרחב למתן את העימות ולחשוב."

מבחינת הטיפוח שלי למדתי להבליג ולוותר. אם אני רוצה שכתבה תצא והיא לא יוצאת מסיבות שונות – אני צריכה להבליג ולשחרר את הלב הזה. אני צריכה להבליג ולעזור למטפחים שלא יכלו בגלל המצב שלהם לעשות את הדברים. היה קשה כי לפעמים צריך להתמודד גם עם תנודות שמתרחשות בתוך הצוות, שמישהו מושך לצד מסוים ונוצרים מצבים לא קלים הייתי צריכה להבליג כי באותה תקופה חסרה לנו מקצועיות בשביל להשיג את המטרות.

מתוך הרצאה שביעית בספר "ג'ואן פאלון":

"אם אדם מצליח בטיפוח או לא, הכול תלוי בטיפוח של הלב ההוא. זה אותו דבר לגבי כל אחד וזה לא יעבוד אם חסר אפילו מעט."

הייתי צריכה גם לשחרר את הציפייה שלי שכתבה תצא איך שדמיינתי שהיא תצא. לפעמים כתבה שדמיינתי שתצא באופן מסוים יוצאת אחרת ואני מרגישה החמצה ומתייסרת, ולפעמים אני לא מצפה לכלום ורואה שיוצאת כתבה יפהפייה.

מתוך הרצאה שישית בספר "ג'ואן פאלון":

"כיוון שלבני האדם יש צ'ינג, כעס זה צ'ינג, שמחה היא צ'ינג, אהבה היא צ'ינג, שנאה היא גם כן צ'ינג, ליהנות לעשות דברים זה צ'ינג, לא ליהנות לעשות דברים זה שוב צ'ינג, לראות מישהו כטוב או כלא טוב, לאהוב לעשות משהו או לא לאהוב לעשות משהו – הכול צ'ינג, ואנשים רגילים חיים בדיוק בשביל הצ'ינג. אז כמתרגל וכאדם שמעבר לרגיל, אין על האדם להשתמש בעיקרון הזה כדי לאמוד דברים. על האדם לפרוץ את הדברים האלה. לכן לגבי החזקות רבות הנובעות מהצ'ינג עלינו להתייחס אליהן בקלילות ולבסוף להיות מסוגלים להניח את כולן."

פה העבודה שלי עם עצמי הייתה אינטנסיבית מאוד כי כל הזמן היה עלי לאזן איך אני מייצבת את המצב ולא נגררת לתוכו, למרות שהיו מצבים שכן אפשר היה להיגרר לזה. זו עבודה מאוד חזקה עם עצמך להישאר רגוע ובקור רוח ולא ליפול לקונפליקטים רציניים.

לאורך כל התקופה הייתי צריכה להבין ולהתחשב במצבים של הצוות. למשל, תקופה ארוכה כמעט כל הצילומים נפלו על צלמת אחת מסוימת שהייתה צריכה לשאת בלחץ הזה. במשך יום עבודה אחד יכלו להגיע אלי כמה וכמה מצבי קושי  כאלה, ואני הייתי צריכה לעמוד בזה. מה שעזר לי זה עבודה עם עצמי, רובה קשורה להבנה שלי שעלי לשחרר את הלב הזה שלי של הציפיות.

בזמן התסכולים לפעמים המועקה כל כך חזקה שהיה לי צורך לשתף מישהו. כששיתפתי מטפח עמית הוא היה כל הזמן אומר לי "את צריכה לטפח את הדיבור", וכך למדתי לשתוק ולהבליג, ובו בזמן לטפח גם את הדיבור שלי.

מתוך "טיפוח דיבור", הרצאה שמינית בספר "ג'ואן פאלון":

"כמטפחים, עלינו לשקול את עצמנו על-פי קנה המידה של הפא כדי לקבוע אם עלינו לומר דברים מסוימים. מה שיש לומר לא יצור בעיה אם האדם יעמוד בקריטריון של השין-שינג של המטפחים בהתאם לפא."

אני פעילה גם בלתת כתף לצוות. כי הרבה פעמים נוצרת מצוקה.

מה שקורה זה שמטפח לפעמים נמצא במצב לא קל גם מבחינת הטיפוח וזה משתקף גם בבית ובמשפחה, או שמישהו בצוות לא מרגיש בטוח בעצמו ובמקצועיות שלו, לפעמים כתב אומר שהוא לא יכול לצאת, ואני רואה שמה שחוסם אותו זה לא שהוא באמת לא יכול, אלא פחד לצאת.

ואז אנחנו ביחד מאווררים את הנושאים האישיים ואז מגיעים לדון בכתבה, ואז מתברר שהמטפח פתאום רואה שזה לא באמת קשה. למדתי שאם אין תמיכה מוראלית בצוות העובדים, לא יכולים להוציא כתבות טובות. ומבחינת סדרי העדיפויות הבנתי שקודם כל צריך לטפל במצוקות ובמשקעים שיש בצוות, ורק בסוף בסוף לשים את הנושא של הוצאת הכתבה. כי אם יש מצוקות ומשקעים אז זה יתבטא בכתבה. אז למדתי להקשיב הרבה. ואת זה אני תמיד אהבתי לעשות מאז שאני ילדה. אהבתי לעזור לאנשים להתמודד. זה כבר חלק ממני.

במשך כל הזמן הזה נדרשו מאתנו סטנדרטים מסוימים, כמו מכסה של כתבות שצריך לעמוד בה, איכות מסוימת של כתבות, נושאים שיעניינו אנשים בחו"ל. לא הצלחנו לעמוד במכסה של 12 הכתבות שנדרשו מהסניף שלנו. זה הפריע לי מאוד שלא עמדתי במכסה.

מתוך "על הרומן 'האסון של היקום'":

"מה שאני רוצה להגיד לכם הוא זה: אתם עברתם מבחנים וקשיים אדירים כדי להגיע למקום בו אתם נמצאים היום. בהחלט אין עליכם לתת ללב שלכם להטלטל כמו צמח מים, מתנועע עם הרמז הראשון לרוח."

פעם אחת כתבתי למתאם הראשי בניו יורק שאני מרגישה מתוסכלת מבחינת הכתבות שאנחנו שולחים אליהם, ונדהמתי שהוא ענה לי: "אל תדאגי, הצוות הישראלי עושה עבודה טובה מאוד".

בתקופה האחרונה הצוותים התחילו להתמקצע בסדנאות מסודרות. לפני חודשיים הגענו קרוב מאוד למכסת הכתבות הנדרשת בחודש: 11 מתוך 12, והחזון שלנו לעשות הרבה יותר, להעלות את איכות הכתבות ולעשות כתבות עומק כמו רשתות טלוויזיה מן המניין.

יום לפני כתיבת ההתנסות (אמצע אוקטובר 2010) בפגישה עם כל המתאמים סביב העולם, דיברנו על ההשפעה של סדנאות לניתוח כתבות על איכות הכתבות, ומתאם החדשות הראשי שוב ציין לטובה את עבודתם של שני צוותים בעולם, אחד מהם הצוות הישראלי.

בסך הכול אני עובדת באן טי די שנתיים, ואני מרגישה התקדמות די גדולה בצוות. מערכת היחסים עם צוות הכתבים-תסריטאים התהדקה מאוד בזכות הפגישות השבועיות. אני רואה שהנושא איך לתכנן את הנושאים ואת הכתבות חשוב גם להם.

אולי יש לנו הרבה ללמוד, אבל היום יש גיבוש שאז לא הרגשתי אותו, והוא כן יכול לדחוף קדימה כדי לעשות את מה שצריך לעשות. וזוהי זכות גדולה שניתנה לי לעבוד במחציתם של מטפחים נפלאים אלו.

במידה ונאמרו דברים שלא היו הולמים, נא העירו לי עליהם בחמלה

אני מאחלת הצלחה לוועידה השמינית שלנו תודה רבה לכולכם