ישויות חיות ממתינות להצלה (חלק שני)

(Minghui.org)

המשך מהמאמר בקישור אתר האינטרנט: http://he.minghui.org/?p=5396

בעודנו מוחזקים במרכז המעצר יישמנו בנחישות את לימודי המאסטר. הקמנו  קבוצת לימוד ואתר תרגול, הפצנו את נפלאות הדאפא לכל מי שפגשנו, ואיחדנו את כל המתרגלים לעבודת צוות.

כעבור זמן מה אפילו השומרים העוינים התרככו ונהיו ידידותיים. נצלנו כל הזדמנות להבהיר להם את האמת. במקום לחימה בצד הדמוני שלהם, בחרנו בחמלה. היינו עדים לכוח של החמלה. לילה אחד נשארנו לדבר עד מאוחר. שומר מבוגר הגיע, הקיש על החלון והצביע בשעונו, "כבר מאוחר, עליכם ללכת לישון עכשיו כך שלא תחמיצו את תרגילי הבוקר". לא יכולנו להאמין למשמע אוזנינו.

פעם מנהל מרכז המעצרים החליט לנעול בחוץ מתרגלת קשישה בכלוב מתכת. הכלוב הקטן מנע ממנה לעמוד או להתכופף. לא אפשרו להכניס לה אוכל ובגדים נוספים. היינו באמצע נובמבר, השלג כבר ירד. ביקשנו ממנהל מרכז המעצרים לשחרר את המתרגלת. הוא התפרץ בזעם. ואז מתרגל אחד אמר לו: "אם עדיין לא שחררת את זעמך, תנעל אותי במקומה. לפחות – תכניס אותה פנימה כדי שתוכל לאכול ולהתחמם. איך היא יכולה להחזיק מעמד, בהתחשב בגילה?" כששמע זאת צווח, "טוב! אתה תצא החוצה".

כשהמתרגל כפות באזיקים לצינור חימום, מנהל מרכז המעצרים פסע במסדרון בנחת הלוך ושוב  כשידיו מאחורי גבו. "כמה טיפש אתה", הוא העיר, "ברצונך להתחלף איתה! האם יש לך מושג איזה סבל תעבור? למה אתה כל כך טיפש? המתרגל השיב:"לא חשבתי יותר מדי עליה. לא יכולתי לראות אותה נעולה בכלוב רק רציתי להפסיק את הסבל שלה ולהכניס אותה מהר פנימה ". אחרי כ-30 דקות המנהל שחרר את שניהם. היינו עדים כיצד פעולה לא אנוכית של תלמיד דאפא עוררה את הצד הטוב של מנהל מרכז המעצרים, פעולה שאימתה את הפא, וביטאה את התכונה הנדיבה של היקום החדש.

3. מחשבות נכונות והעוצמה מקורן באמונה שלמה במאסטר ובפא

בחודש אוקטובר 2000 נסעתי עם כמה תריסרי מתרגלים לבייג'ינג. עם הגנתו של המאסטר, הגענו לכיכר טיאננמן. הכיכר היתה מלאה בשוטרים. תלמידי הדאפא שהיו בקרב ההמונים הרימו את קולם ללא הרף, חזק וברור וקראו, "פאלון דאפא הוא טוב!" "תכירו בחפותו של המורה".

השוטרים גררו את המתרגלים מתוך הקהל לתוך ניידות המשטרה. המתרגלים המשיכו להניף כרזות. פתאום מישהו שם את זרועותיו סביב גבי ודחף אותי קדימה לכיוון חגורת הביטחון של השוטרים. למדתי בדיוק את המאמר של המאסטר "רציונאליות" מתוך "יסודות להתקדמות במרץ II". המחשבה היחידה שלי הייתה,

"ולא להיתפס על-ידי הרוע מיוזמתכם".

הסתובבתי וצעקתי אל מי שדחף אותי: "מה אתה עושה?" הוא היה כל כך בהלם וכמעט נפל. לא העיז לומר מילה אחת, הוא קפץ אחורה לעבר ההמון, נעלם, כאילו כדי לברוח ממני. כעבור שבעה ימים חזרנו הביתה בשלום.

בסופו של דבר הצלחנו להשיג עותק של הספר "ג'ואן פאלון" במרכז המעצרים. מתרגלים אחדים העתיקו בכתב יד את הספר. עד מהרה היה לנו תיק מלא בהעתקים של הספר ומאמרים אחרים של המאסטר שבהם התחלקנו בסתר. יום אחד הרשויות במרכז המעצרים ערכו חיפוש פתאומי. ידענו שזה היה בגלל תיק החומרים שהיה לנו.  הרהרתי בזאת, "כל תלמידי הדאפא מצוידים בכוחות שמימיים. בזמנים קריטיים כאלה, אני חייבת להשתמש במחשבות הנכונות שלי כדי להגן על הפא". הנחתי את התיק מתחת לשמיכות שלי ועזבתי את החדר עם האחרים. מחשבתי התמקדה בתיק כל הזמן, כאילו הגנתי עליו בתוך ראשי. השומרים חיפשו במשך שעות ואפילו הפכו את המיטות שלנו, אך לשווא. ברגע שחזרתי לחדר, חיפשתי את התיק. הוא היה מונח היכן שהנחתי אותו, ללא פגע! שוב הייתי עדה בצורה ברורה לעין לגדולתו של הדאפא ולעוצמת המחשבות הנכונות של התלמידים. מאסטר, תודה לך על שעזרת לי בהצלת הספרים מכל סכנה. זה אפשר לי לחזק את המחשבות הנכונות והביטחון העצמי שלי ללא גבול.

בסוף ספטמבר 2001 נעצרתי באופן אכזרי. הזרועות שלי נפצעו מיד. השוטרים דחפו אותי לתוך לרצפת מכונית המיניוואן ואדם אחד התחיל להכות את פניי באגרופים בכל כוחותיו. הסתכלתי על המטורף הזה שנשלט בצורה פתטית על-ידי הרוע, לא חשתי דבר בלבי מלבד חמלה טהורה. בשלווה, תוך כדי שליחת מחשבות נכונות לסילוק הרוע ששלט בו אמרתי לו, "אני מתערבת שהבן שלך גאה מאוד בזה שאתה שוטר. מה הוא וחבריו היו חושבים אילו היו רואים אותך עכשיו, כאן, מכה בן אדם שמאמין באמת-חמלה-סובלנות? האם עדיין יהיה גאה?" ידו רפתה לאט לאט. המשכתי, "אתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שהוא ישנא אותך. הוא ישנא אותך בגלל שאתה הורס את חלומותיו. גרמת לו בושה בנוכחות חבריו, בגלל אבא שלו. אותו אבא שבו נהג להתגאות, הפך היום לאחד היצורים הרעים שרודף את הטוב." לאט-לאט עצר את ידו והרכין את ראשו. מאז הוא לא הכה עוד אף אדם.

הביאו אותי לאותה תחנת המשטרה שממנה נמלטתי בעבר. מחשש שמא אברח שוב,  כפתו את ידי השמאלית לצינור מתכת עבה מאחורי. לאחר מכן הדקו את האזיקים כדי לוודא שהמתכת חדרה לבשרי, והאזיקים לא היו חופשיים בעת שטלטלו אותם. הם נעלו את הדלת מבחוץ, והשאירו אותי עם שישה או שבעה אנשים בחדר. שלחתי מחשבות נכונות חזקות, "אני תלמידה של המאסטר. המאסטר מחליט על מסלול הטיפוח שלי. המקום הזה לא מתאים לתלמיד דאפא להישאר בו. עלי לעזוב את המקום מוקדם ככל האפשר כדי לייצר חומרים להבהרת האמת ולסייע בהצלת  ישויות חיות. בריחתי תהווה מכה ניצחת לרוע. מאסטר, בבקשה עזור לי".

באותו רגע הרגשתי שהמאסטר ממש לידי, מגן עלי. עצמתי את עיניי כדי להתמקד יותר בשליחת מחשבות נכונות. ביקשתי מהמאסטר לעזור לי. ושיננתי חלק מהפא. כשהגעתי ל-

"חוזק המחשבה הנכונה הוא החוזק של הכוח שלה" ("גם כן בכמה מילים" –יסודות להתקדמות במרץ מספר 2)

לפתע האזיקים נפתחו. ליבי החסיר פעימה. פתאום נזכרתי במאמרים רבים של המאסטר. המשכתי לשלוח מחשבות נכונות, מתחננת למאסטר שיסדר לי הזדמנוות לברוח. השעה היתה בערך 2:00 או 3:00 בבוקר כשכל האנשים בחדר רצו לגשת לשירותים, השאירו את הדלת פתוחה. יצאתי החוצה. במקרה עברה שםי מונית, בדיוק כפי שהמאסטר אמר:

"אם לתלמידים יש מחשבות נכונות חזקות,  למאסטר יש הכוח להפוך את השמיים על פיהם" ("הקשר שבין המורה לתלמיד" "הונג יין II", תרגום לא רשמי)

כתבתי התנסות זו כדי להזכיר למתרגלים שעוצמת המחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא נובע-ת ממידת אמונתם במורה ובפא. פעמים רבות כאשר אנו מתמודדים עם רדיפה או כביכול מבחן של קארמת המחלה, חוסר אמונה חזקה במאסטר ובדאפא מפעיל את המושגים האנושיים שלנו, ואז השין-שינג שלנו צונח ואנו עושים טעויות. המאסטר אמר:

"אמרתי שרמת הגונג של האדם גבוהה כרמת השין-שינג שלו". ("ג'ואן פאלון").

בספר "ג'ואן פאלון" המאסטר אמר :

"אמרנו שטוב או רע באים ממחשבה אחת של האדם וההבדל במחשבה האחת הזו יכול להביא לתוצאות שונות".

אם באמת נוכל לוותר על האנושיות שלנו, מחשבותינו תהיינה של אלוהות, ועצמתן תהיה אדירה. אבל זה לא כל כך קל לתקן את המחשבות שלנו כל הזמן. זה מזכיר לי את אותם המתרגלים שאינם חרוצים. לאחר שהם נתפסים על-ידי הרוע, הם משתמשים בכל הזדמנות לשנן את הפא, רמת הנחישות שלהם עולה מהר מאד. עם זאת, לאחר שחרורם, הם נופלים מטה שוב. הם מתייחסים לדאפא כאל קש לאחוז בו בעת סכנת טביעה. זהו מעשה אנוכי מאוד המאפיין את היקום הישן. עלינו לטפח כדי לסלק זאת. כל אימת שמתעוררת בעיה אנו חייבים לשאול את עצמנו, "האם אני באמת מאמין במורה ובפא? האם אני באמת מניח את חיי בידי המאסטר והפא? האם אני  נוהג לפי משנתו של המאסטרבמאת האחוזים?" אם אנחנו שואלים את השאלות האלה, יהיה לנו קל לאבחן את הבעיות.

זו הייתה האמונה השלמה שלי בפא והויתור שלי על החזקות שהצילו אותי. כל עוד אנו ממשיכים ללמוד את הפא, אנו ממשיכים לשפר את השין-שינג שלנו ומתקרבים לסטנדרטים שנקבעו על-ידי המאסטר והדאפא. הבה ונסיר דאגה מליבו של המאסטר בקשר לתלמידיו.