להפטר מההחזקה לנוחות

(Minghui.org)

מתרגלת שאני מכיר אמרה לי פעם שהיא לא מרגישה טוב לאחרונה. היא סיפרה שיש לה כאבי ראש והרגישה חולשה כללית. כאשר המצב החמיר היא אף סבלה מכאבי שיניים. היא ניסתה למצוא את ההחסרות שלה ולהסתכל פנימה, אך לא הצליחה למצוא את שורש הבעיה.

כמה מתרגלים באזורים אחרים אפילו נפטרו בגלל שהמחשבה שלהם לא היhתה על פי הפא. הם קיבלו את המחלות שלהם והסכימו עם התכנונים של הכוחות הישנים. כמה מתרגלים אפילו התלוננו ואמרו שכביכול המורה לא היה הוגן כלפיהם מאחר והם עשו רבות למען הדאפא אך המורה לא הגן עליהם. מתרגל שסבל מסרטן לא הפסיק להבהיר את האמת אפילו כשהיה מאושפז בבית החולים. הוא המשיך להבהיר לאנשים ש"פאלון דאפא הוא טוב" ו"אמת-חמלה-סובלנות הוא טוב". אולם, הוא לא הצליח להבין מדוע הוא חלה ותהה מדוע המורה אפשר לזה לקרות.

כאשר החלה הרדיפה, כמה מתרגלים הפסיקו לתרגל מחשש שייעצרו. כיום הם לומדים את הפא ומתרגלים לעתים רחוקות. נודע לי שכמה מתרגלים חזרו ללמוד את הפא ולתרגל את התרגילים רק בגלל שהבריאות שלהם התרופפה. כמה מתרגלים סיפרו לי שכאשר המורה טיהר את גופם בתחילת הטיפוח שלהם, הם הרגישו נוח מאוד. כיום כשהם לא מרגישים טוב, הם לומדים את הפא ומתרגלים יותר, מתוך כוונה לחוות שוב את אותה הרגשה נוחה.

כולנו מטפחים את אותו פא, אך מדוע ישנם הבדלים גדולים כאלה בינינו? מתרגל אחד שעבר את מבחן קארמת המחלה אמר "אין טעם בכך להסתמך על אחרים ולבקש מהם לשלוח מחשבות נכונות כדי לעזור לנו. אני עברתי את המבחן על ידי אמונה איתנה במורה ובפא. ההבנה שלי היא שכמטפח אנחנו לא יכולים לפתור שום דבר בחמלה. הפתרון החומל האמיתי הוא בידי המורה!" אם אנחנו לא שקדנים ומתמידים, המורה אינו יכול לעזור לנו.

אני זוכר סיפור טיפוח עתיק על מטפח שביקש לחיות בנוחות.

מאסטר, שטיפח טאואיזם על הר לאו-שאן, הוביל פעם קבוצה של מטפחים ונתן לכל מטפח בקבוק של זרעי דלעת והסביר להם כיצד לזרוע את הזרעים. אם התלמידים מלאו אחר הוראותיו של המאסטר, הזרעים יגדלו ויהיו למטמון והתלמידים יקבלו כל מה שיבקשו. אולם, היה על התלמידים להשקות את נבטי הדלעת כל יום בשלוש טיפות דם מהאצבע האמצעית שלהם. אחד התלמידים חזר אל ההר כדי להתפנות. הוא שם לב שכאשר השתן שלו בא במגע עם האדמה האדומה, הוא הפך לנוזל אדמדם, שנראה כמו דם. לפתע, עלה במוחו רעיון. הוא לקח קצת מהאדמה האדומה הזו חזרה אל המקדש והפיק ממנה כמות מסוימת של נוזל אדום, בו רצה להשתמש כתחליף לדם מהאצבע האמצעית שלו. מאז, כאשר ראה את החניכים האחרים סובלים מכאב בגלל שהיו צריכים להקיז דם כל הזמן, הוא הרגיש שיש לו מזל מאחר והוא לא היה צריך לסבול כך יותר. אולם, כדי להסתיר את מעשיו מעיני האחרים, הוא המשיך לחבוש את אצבעו האמצעית, כדי שהאחרים יחשבו שהוא מנסה לעצור את הדם.

שלוש שנים לאחר מכן המטמון גדל. המאסטר לימד את תלמידיו את לחש הקסם ולימד אותם כיצד להשתמש במטמון. ואז המאסטר אמר "אתם יכולים לנסות את המטמון שלכם עכשיו. מה אתם מבקשים ממנו?" התלמיד הראשון אמר "המאסטר השקיע מאמץ רב למען הטיפוח שלנו. כתלמיד שלו אני רוצה לבקש למען המאסטר שלנו כמה אפרסקים ויין מגן עדן". לאחר מכן הוא קרא את הלחש, ואז ראה כמה יפהפיות שמימיות נושאות את האפרסקים ואת היין על מגשים. כל התלמידים שמחו מאוד! התלמיד השני אמר "אני רוצה מרכבה מעופפת למען המאסטר שלנו, כדי שהמאסטר שלנו יוכל לרכוב במרכבה שלו ולתור בעולמות החיצוניים". לאחר מכן הוא קרא את הלחש ומרכבה זהובה רתומה לסוסים כסופים הופיעו. כל תלמיד ביקש משהו למען המאסטר. לאחר מכן המאסטר הסתכל על התלמיד שהשתמש בנוזל האדום ואמר "עכשיו תורך". התלמיד, מלא ביטחון, קרא את הלחש ואמר "היפתח!" אך שום דבר לא קרה. הוא קרא את הלחש מספר פעמים והתחיל להזיע. אז המאסטר אמר "אתה לא צריך לקרוא את הלחש יותר. אתה חושב שאני לא יודע? כדי להימנע מכאב השתמשת בנוזל מהאדמה האדומה במקום בדם מהאצבע האמצעית שלך. הדם מהאצבע הזאת קשור ללב שלך. המאסטר מלמד אותך לטפח את הטאו מהלב". כאשר סיים לדבר המאסטר לקח את התלמידים שסיימו את הטיפוח שלהם ועף איתם. המטפח שחיפש אחר נוחות חבט את עצמו בקיר מלא בחרטה כשהוא נותר עם הדלעת הגדולה שגידל.

האם המחשבה לחפש אחר נוחות שונה מלהשתמש ב"נוזל מהאדמה האדומה" כדי להשקות את המטמון? המטפח שחיפש אחר נוחות יכול היה רק לבכות מחרטה כאשר האחרים השלימו בהצלחה את הטיפוח שלהם ועזבו את העולם הזה עם המאסטר שלהם.

אנחנו לא יכולים לחשוב על טיפוח במטרה שאנחנו רוצים רק להרגיש בנוח, ואנחנו לא יכולים לחשוב על טיפוח כעל דרך לשפר את הבריאות שלנו. אם אנחנו לא רוצים להתחרט, עלינו להפטר מההחזקה לנוחות. צריכה להיות לנו אמונה איתנה בפא, להשלים את הטיפוח ולעזוב עם המורה שלנו.