נכבד את המאסטר ואת הפא באמת, רק אחרי שנוותר על העצמי (חלק ראשון)

(Minghui.org)

הנושא של כיבוד המאסטר והפא הוא דבר מאוד רציני. הבנתי זאת לאחר שנכחתי בקבוצת שיתוף עם מטפחים עמיתים. אני מקווה שבאמצעות כתיבה ושיתוף בנושא, מטפחים נוספים ישימו לב לעניין הזה.

לעזוב את העצמי ולחשוב קודם כל על המאסטר 

תכננו להשתתף בשיתוף התנסויות של מטפחים מעיירה סמוכה. הודענו שנגיע בבוקר ושנתקשר לפני שנגיע. אך הטלפון הנייד של המתאם היה כבוי. ידענו באיזו תחנה עלינו לרדת, אבל לא את הכתובת בה יתקיים השיתוף. חשבנו שהכל אורגן על ידי המורה, ושתכנוניו של המאסטר הם הטובים ביותר. אף שלא יכולנו ליצור קשר עם המתאם עלינו על האוטובוס.

מתרגלת עמיתה שאותה פגשנו רק פעם אחת, זיהתה אותנו באוטובוס. היא סיפרה לנו שהיא באה לאותה פגישה. הלכנו יחד איתה למקום השיתוף, הגענו בשעה 10 בבוקר. המקומיים עודכנו שהמפגש יתחיל לאחר ארוחת הצהריים. המטפחת שאתה הגענו אמרה שמשום מה הגיעה מוקדם מאוד. תודה, מאסטר! בלי סידורי המאסטר, היינו מחכים בתחנת האוטובוס יותר משעתיים.

הנושא העיקרי של השיתוף היה הנושא של כיבוד המאסטר והפא. מטפחים עמיתים ציטטו את הסיפור הבא:

יום אחד אלוהים דיבר עם השטן. שניהם ראו אדם עשיר בעולם האנושי. הוא היה מאמין מאוד מסור באלוהים. השטן אמר: "הוא מאמין בך בגלל שנתת לו הרבה טובות הנאה". לאחר מכן אלוהים נתן לשטן לבחון את האדם.

השטן גרם בהינף ידו, לכספו ולביתו של האיש להיעלם. האיש המאמין אמר: "תודה לך, אלוהיי! נתת לי הכל, ועכשיו לקחת את זה בחזרה". אשתו והנשים האחרות עזבו אחרי שהכסף והבית נעלמו. האיש שוב אמר: "תודה לך, אלוהיי! נתת לי הכל, ועכשיו לקחת את זה בחזרה". אז השטן גרם לילדיו למות. האיש שוב אמר: "תודה לך, אלוהיי! נתת לי הכל, ועכשיו לקחת את זה בחזרה". אז השטן הניף שוב את ידו, וכל גופו של האיש כוסה בפצעים. הוא עדיין אמר: "תודה לך, אלוהים. נתת לי את חיי, וכל כולי שייך לך". לאורך הזמן שבו הוא נעשה לזקן עני עם פצעים שמכסים את גופו, מחשבתו הראשונה של האיש הייתה תמיד על אלוהיו. כזה כבוד ואמונה היו לו! אחר כך, אלוהים החזיר לו הכל. מוסר ההשכל בסיפור הזה הוא לוותר על העצמי. המחשבה הראשונה אינה צריכה להיות: "מה אעשה עכשיו?"

כששמעתי את הסיפור הזה, עלתה במוחי מחשבה. המאסטר ברא הכל מהמיקרוסקופי ביותר עד המקרוסקופי ביותר. כל היצורים החיים - כולל החיוביים והשליליים ואת הכוחות הישנים - כולם מעריצים ומכבדים את המאסטר. לעומת זאת, האם אנו, תלמידי הדאפא, מיקמנו את המאסטר בראש וראשונה?

בואו ולא נדבר כרגע על מחשבותינו בחיינו היומיומיים. האם חשבנו על המאסטר כשנתקלנו בבעיות? המאסטר אמר:

"למשל, כשערכתי סמינר בצ'אנג-צ'ון היה אדם עם איכות מולדת טובה מאוד, באמת מבטיח, וראיתי בו פוטנציאל טוב. הגברתי קצת את הקשיים שלו כך שיתאפשר לו לשלם במהירות את החובות ולהיות מואר – התכוונתי לעשות כך. אבל יום אחד לפתע נראה כאילו שהוא סובל מאירוע מוחי והוא נפל על הארץ. הוא הרגיש שהוא לא יכול לזוז, כאילו ארבעת גפיו שותקו. הוא נשלח לטיפול נמרץ בבית חולים. לאחר מכן הוא היה מסוגל שוב ללכת. חישבו על זה כולכם, עם אירוע מוחי איך מישהו יכול לרדת מהמיטה ולהזיז שוב את הידיים והרגליים מהר כל כך? אבל במקום זאת הוא אמר שזה שהוא למד את הפאלון דאפא, זה מה שגרם לו לסטות. הוא לא חשב על זה: איך הוא יכול היה להתאושש במהירות רבה כזו מאירוע מוחי? אם הוא לא היה לומד פאלון דאפא באותו הזמן, יכול להיות שהוא היה מת שם כשהוא נפל. אולי הוא היה הופך משותק לשארית חייו והיה קורה לו באמת אירוע מוחי". ("ג'ואן פאלון", הרצאה שישית).

זה נדיר שמטפחים עמיתים שלוקים בקארמת מחלה, אומרים: "תודה לך מאסטר! נתת לי את גופי. הכל הולך לפי התכנונים שלך". המאסטר תמיד נותן לנו את הטוב ביותר. התבטאויות של קארמת מחלה הם דבר טוב, כי המאסטר משגיח עלינו. למעשה, מה שהמאסטר נשא בשבילנו, הוא הרבה יותר ממה שאנחנו נושאים. עלינו להודות למאסטר. אנחנו באמת צריכים לשמור על מחשבות נכונות!

אחדים מהמתרגלים אומרים שאנחנו צריכים לסבול בעצמנו את הקארמה שלנו, ושאנחנו לא צריכים לדחוק את הבעיות שלנו למאסטר. כשאנחנו חושבים על המאסטר, זה לא בשביל לרדוף אחרי הגנה מהמאסטר או כדי לעשות שהדברים יהיו יותר קלים עבורנו. אלא, זה כדי לוותר על העצמי, להתגבר על הרגשות האנושיים, ולהפקיד הכל בידי המורה.

נניח שאדם רגיל המוכר דגים טריים. הוא הורג עשרות דגים כל יום, מוריד את קשקשי הדגים וגורם להם לפרפר מכאבים. הוא הורג חיים רבים כל כך ביום אחד. עדיין זה רק גלגול אחד מחייו. מי יודע כמה קארמה הוא יצר בכל חייו הקודמים!

איך אנחנו יכולים לשלם על כל הקארמה בעצמנו? איך נוכל אי פעם לשלם את כל הקארמה? המאסטר שלנו דואג לנו, התלמידים. למעשה, הקארמה של כל אחד מאיתנו היא גם הגורל הקבוע מראש שלנו. להצלתנו, המאסטר ביסס את הקשרים הגורליים איתנו בעולם האנושי. כדי לעזור למאסטר טוב יותר בהצלתם, יצרנו קשרים גורליים טובים ולא כל כך טובים עם אחרים.

מתרגל עמית נתן פעם דוגמה. לזוג מטפחים היה בן. עורו של הנער היה מגורה. כשהוא גירד אותו, עורו דימם ויצר גלדים. הוא גירד את הגלדים והעור דימם שוב. הנער עבר תמיד סבב של כאב וחוסר נוחות. מצעי המיטה שלו היו תמיד עם כתמי דם.

ההורים לא ידעו מה לעשות, לכן ביקשו עזרה ממתרגלים אחרים. מתרגל עמית בא לבקר אותם, והתבונן בנער. הוא אמר: "לא נראה שהילד הזה הוא שלכם". ההורים הסתכלו אחד על השני ואמרו: "כמובן שהוא שלנו!" המתרגל העמית חייך ואמר: "הוא נראה כאילו הוא בנו של המאסטר". פתאום ההורים הבינו. ימים ספורים לאחר מכן, הילד הבריא.

מחשבתו של אדם רגיל היא אנוכית. מתרגלים רבים מסלקים החזקות אחרי שהם מסתכלים פנימה, אך לא חושבים על המאסטר. איך יכול להיות לנו דבר ללא המאסטר? אפילו היקום יחדל מלהתקיים בלעדיו. האם אנו ממקמים את חיסול ההחזקות האנושיות, או את הכבוד כלפי המאסטר, בראש וראשונה?

מטפח עמית נתן דוגמה אחרת. מטפח ומטפחת יצאו החוצה כדי לדון בעובדות לגבי הפאלון דאפא, ופתאום הופיעו שוטרים. השוטר רצה לעצור את האישה. האיש אמר: "לא, אנחנו באנו ביחד ועלינו לעזוב ביחד". השוטר אמר לאיש: "אתה תעזוב. זה לא עניינך". האיש התעקש, אך לא יכול היה לעזור לאישה. הוא לא הבין מדוע.

לאחר מספר שנים הם נפגשו ודיברו על האירוע. המטפח שאל את האישה: "על מה חשבת כשנעצרת?" היא ענתה "חשבתי על חיסול גורמי הרוע שמניעים את השוטר". האיש אמר שהוא חשב: "זהו המאסטר שמגן על תלמידי הדאפא".

האיש הבין מיד את הסיבה. הוא חשב קודם כל על המאסטר. זה היה כה פשוט. הכוחות הישנים רצו להשתמש ברדיפה כדי לבחון את תלמידי הדאפא ולהרוס יצורים חיים. המאסטר אינו מכיר בזה. המאסטר רוצה שאנו נעזור לו בהצלת היצורים החיים. הכוחות הישנים מכבדים את המאסטר אך עדיין משתמשים באנשים כדי לרדוף יצורים חיים ואת אותם תלמידי דאפא שלא מוקירים את המאסטר בליבם, כדי להשמיד את הרודפים ואת אלה שהכוחות הישנים מחשיבים כלא ראויים להיות תלמידי דאפא. אם במחשבה ראשונה אנחנו לא חושבים תחילה על המאסטר זה מראה על אי כבוד למאסטר. אם אנחנו לא מכבדים את הממאסטר שלנו, אז לכוחות הישנים יש תירוצים רבים להפריע. אם אנחנו לא מכבדים את המאסטר שלנו, אז אפילו אם השגנו משהו, אלוהויות יסתכלו עלינו בזלזול.

מתרגל עמית שיתף פעם סיפור על שאקיאמוני. בעת שהיה מהלך נתן בודהא דיפאמקאר הרצאה. בדרכו הייתה שלולית. ילד צעיר הקשיב להרצאה. הוא לא רצה שהבודהא ידרוך על שלולית המים, לכן שיחרר את שערו ופרש אותו על השלולית. הבודהא הלך על השער. הבודהא הסתובב ואמר לילד: בגלל הכבוד שלך לבודהא תיעשה בעתיד הרחוק לבודהא שאקיאמוני. הכבוד למאסטר חשוב מאוד.

אם מדברים על העניין הזה, שמתי לב שמאמרים רבים שנמסרו לאתר מינג-הווי פורסמו לאחר עריכה. במאמר החדש "היזהרו מהפרעה דמונית מהמחשבה של האדם עצמו" המאסטר אמר:

"היחיד שמוביל את ההתקדמות של תלמידי הדאפא הוא המאסטר".

כמו גם:

"אחרת, אפילו אם הם עושים דברים טובים, האלוהויות יזלזלו בהם".

אנחנו תלמידי דאפא. כולנו גאים להיות תלמידי דאפא. כן, זוהי התהילה הגדולה ביותר. בכל אופן תלמידי הדאפא הם תלמידיו של המורה. אפילו החוק הגדול הוא של המאסטר. כולנו שייכים למאסטר. מתחילת הטיפוח שלנו ועד עכשיו, כל דבר ששיך לנו אושר על ידי המאסטר, שלא לדבר על דברים בעברנו! איך אנחנו יכולים, כבני אדם שמטפחים להשיג משהו בעצמנו?

המשך יבוא......

---