לסלק את ההאשמה העצמית ולעקור מהשורש את הפחד הנלווה אליה

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

ברכות למתרגלים עמיתים, ברכות למאסטר הנכבד,

זמן רב הקפדתי להיות עסוקה ללא הרף. ידעתי שזו הדרך הטובה ביותר למנוע מכל מיני פחדים שיושבים עמוק בתוכי, להזדקף ולהרים ראש. כך, במשך זמן רב (וכנראה גם בגלל מגוון החזקות אחרות) שמחתי להעמיס על עצמי עוד ועוד משימות ובעצם לברוח ממה שיושב שם בפנים. אבל כמה זמן יכול תלמיד דאפא לברוח?

אבל מעבר לפחדים ולחרדות, זה מתחיל בדברים הרבה יותר יום-יומיים. כבר לפני כשנתיים הבחנתי בנטייה שלי להסתכל על הדברים מנקודת מבט של חוסר ביטחון עצמי. מה שהעצים את חוסר הביטחון זה שהחלפתי תפקידים עם בעלי. כבר לא הייתי המפרנסת העיקרית של המשפחה, מהנדסת תכנה מצליחה, אלא במובן מסוים רק עקרת בית, שמן הסתם לא זוכה להערכה רבה מהילדים, לפעמים אפילו להיפך. אמנם גם עורכת בעיתון א.ט., אבל כיוון שהסתכלתי על הדברים מנקודת מבט חסרת ביטחון, ממש לא ראיתי את זה.

איך אני יכולה להציג את עצמי ככה בפני זרים, ובפני קרוביי ומכריי שאינם מטפחים? כך שבמפגשים רבים עם זרים, עוד לפני המפגש עצמו עלו הבושות והתחושה שאני "לא בסדר". כך, מבלי לשים לב, היה מאוד נוח ללכת ולהסתגר.

אבל זו הייתה רק תחושה לא נעימה שמלווה את השגרה. מדי פעם שוב הגיחו הפחדים הסוחפים של "את כל כך לא בסדר", "אם תמשיכי כעקרת בית את עוד עלולה להתנוון או להשתגע". והפחדים האלו ממש סחפו, כמו גלים שגורמים לאבד את השליטה. כשתיארתי בפני אחותי את התחושות האלו, היא מייד השתמשה במילה הפשוטה "אשמה", ולה זה היה כל כך ברור שזה העניין, שהרי זה נושא שיש לנו כל כך הרבה מה לעבוד עליו במשפחה שממנה הגעתי.

ואם אני צריכה להתמודד עם תחושת האשמה המיותרת שאני מפילה על עצמי, גם הסביבה דואגת להקיף אותי בזה. לאט לאט בעלי החל להיות נרגן וממורמר, ודאג להצביע על מגוון דברים שלא בסדר בעיניו, וכמה הוא לא מרוצה. וגם חלק מבני משפחתו הוסיפו את שלהם. נוסף על כך, גם בעבודה בעיתון נכנסתי לתחום חדש וכמובן שהתלוותה לשינוי תקופת לימוד של נושאים חדשים ולא מוכרים, שזימנה לי ביקורת רבה על איכות העבודה. אז אם זה מגיע מכל הכיוונים, ברור שאני לא בסדר...

אז ממה נובעים הפחדים האלו? מה אני בעצם כל כך משתדלת להסתיר מעצמי? לפני שקיבלתי את הפא, בשתי תקופות שונות בחיים שלי שקעתי למצב דיכאוני מסוים, בשתי הפעמים זה קרה בתקופות שבהן הייתי יחסית חסרת מעש. הראשונה נמשכה כחצי שנה לפני הגיוס לצבא, והשנייה בחופשת הלידה הראשונה (שנמשכה שלושה חודשים). בשני המקרים, מתקופה שבה הייתי מוקפת באנשים ובעשייה, פתאום נזרקתי להתבוסס במנגנוני ה-"את לא בסדר" עם זמן רב למחשבות. כך הקפדתי להפיק לקחים וכבר את חופשת הלידה הבאה קיצרתי לשישה שבועות. שחס וחלילה לא אצטרך להתמודד שום עם המצב הזה (זה היה זמן קצר לאחר שקיבלתי את הפא).

והנה אני שוב בבית, לפחות עם הרבה עשייה בעיתון שחוסכת לי את ההתמודדות, אבל כשמדי פעם גלי האשמה והחרדות מצליחים שוב לזקוף קומה. אז אין ברירה, חייבים להפסיק לברוח! צריך להסתכל על הפחדים האלו בעיניים ולעבור את ההר הזה, שכן כפי שנכתב בהרצאה שישית בספר "ג'ואן פאלון":

"פחד הוא גם סוג של החזקה"

בעיקר כשלפחדים האלו מתלווה חוסר הביטחון העמוק שלי, שגורם לי להסתגר ומפריע לי להבהיר את האמת ולערוך את הראיונות הנדרשים ממני ככתבת.

כך במשך כחודשיים (אולי פחות, אבל בחוויה האישית שלי בערך כחודשיים), פעם פעמיים בשבוע, היה עובר עליי שוב גל של מחשבות נוראיות של "את כל כך לא בסדר", "צאי וחפשי עבודה נורמלית שתהיה מוקפת באנשים ולא תהיה לך סיבה לייסר את עצמך".

ומטפחות עמיתות יקרות, שנאלצו שוב ושוב לשמוע ממני על גלי החרדה והאשמה, הזכירו לי כל פעם מחדש שהמחשבות האלו הן בכלל לא שלי, אלא שד שיושב שם בפנים ורודף אותי. וההיגיון כמובן קיבל את זה, וידע שהן צודקות. שהרי כפי שכתוב בהרצאה ראשונה ב"ג'ואן פאלון":

"החיים המוקדמים ביותר של האדם באים מהיקום. חלל היקום רחום במקור ויש לו התכונה הזאת גֶ'ן-שָן-רֶן. כשאדם נולד הוא מותאם לתכונת היקום".

והרי בחרדות אין שום אמת חמלה וסובלנות, הן בוודאי לא מגיעות מהאני המקורי שלי. אבל שוב כשמגיע גל של חרדות ואשמה אני נסחפת אתו.

ואז, כשכבר ידעתי שזה בכלל לא אני, אלא כנראה רק שד שטיפחתי והעצמתי עם השנים, וידעתי שאני לא צריכה להקשיב לו, אבל בינתיים לא ממש הצלחתי, פורסם המאמר של המאסטר "מה המשמעות של 'לעזור למאסטר לתקן את הפא?". סוף סוף קיבלתי את גלגל ההצלה שלי.

ואז זה היה כל כך ברור! מדוע בעבר, כשנתקלתי בקשיים הקשורים לקארמת מחלה מיד עלו המחשבות הנכונות החזקות שלא מאפשרות לשום הפרעה להיכנס, אבל במקרה הזה נעלמה האמונה? האם לפחדים מדיכאונות שהיו רלוונטיים בימים שקדמו לטיפוח, יש מקום כלשהו עכשיו בתקופת הטיפוח? עם כאלה פחדים, היכן האמונה הבסיסית שלי במאסטר ובפא?

וזה כבר היה כמו מטה קסם. תוך פחות משבוע לאחר שהצלחתי להשתחרר מהחרדות, בעלי הגיע לחבר/יועץ רוחני שעזר לו לראות היכן הוא לא שלם עם עצמו, ולכן גם מתקשה לקבל בהשלמה את סביבתו, וגם הוא הצליח במהרה להשתחרר מהמצב הביקורתי שהיה שקוע בו.

משלב זה נשאר לי להתמודד רק עם תחושת האשמה, אבל כבר בלי החרדות מכך שאני עלולה להתנוון או לאבד את שפיותי. לפחות באותו שלב הצלחתי לקחת את הביקורת העצמית קצת יותר בפרופורציה. אבל למה היא עדיין יושבת שם ולמה אני בכלל מקבלת אותה? חודש מאוחר יותר, אחרי גל חדש של ביקורת, עזר לי משפט מההרצאה השישית ב"ג'ואן פאלון":

"אני מתרגל. אל תתייחסו אלי כך, אני מטפח של פאלון דאפא".

האם אני מתייחסת אל עצמי כאל מטפחת כשאני מקשיבה לשד שיושב שם בפנים? לשד הזה אין שום זכות להטיח בי כל כך הרבה אשמה, ומה פתאום אני מקשיבה לו ומקבלת את "דבריו"? וזה כבר נתן לי כלי חזק יותר להדוף את מחשבות האשמה ואת הפחדים שעוד עלו מדי פעם. אני לא יכולה לומר שהמחשבות האלו כבר לא מגיחות יותר, אבל עכשיו כשהן עולות אני דווקא מנסה לסלק את כל מנגנוני ההדחקה שמנסים להדוף את אותם הפחדים חזרה פנימה, ובמקרים רבים אני מגלה שדברים ממש חסרי משמעות מעוררים את הפחדים האלו.

כך התחלתי לסלק את כל המושגים שבניתי עם השנים ושגרמו לי להתרחק ממפגשים עם אנשים כדי לא "לפשל" או להיחשף לביקורת, למשל מגוון מחסומים ששמתי על עצמי ומנעו ממני לנהל שיחה קולחת. הנסיעה לוועידת הפא בניו יורק השנה זירזה במידה ניכרת את התהליכים האלו כי היא חידדה בצורה הברורה ביותר את סדרי העדיפויות. בהרצאתו בניו יורק השנה "מהו תלמיד דאפא", המאסטר אמר:

"במילים אחרות, לפי החוק של "יצירה-התייצבות-התנוונות-הרס" כולם אמורים להתקדם לעבר הרס. זה החוק של היקום. אין לזה קשר לחמלה. זה פשוט חוק."

וגם המשך ההרצאה עזרה לי להבין עד כמה הזמן כבר דוחק:

"התהליך של מה שעברתם לא יתרחש שוב, כי הגענו לשלב הסופי של השלב הסופי. אמרתי לפני כמה רגעים שאנשים רבים רצו להפוך לתלמידי דאפא, אבל זה קשה ביותר להיכנס עכשיו. יש סיבה נוספת, הגדולה מכל, שהיא שהמבחן והרדיפה הקשים ביותר שכוונו לתלמידי הדאפא הם כבר בסופם. הלחץ והקושי שמקיפים את כל העולם וסוג המבחן שבוחן אם יש לכם האומץ לטפח ואם תוכלו לבחור בנתיב הנכון – הקטע הזה של ההיסטוריה כבר עבר ואיננו עוד."

בשבוע שלפני קיום הוועידה הובהר לי איזו החזקה ניצל השד ביעילות כה רבה. כבר בשבוע שעבר הבחנתי שזו ההחזקה אני רודפת אחריה, ומשפט מהרצאה שישית ב"ג'ואן פאלון" עזר לי להבין באיזו החזקה מדובר:

"ברגע שהוא שמח זו הייתה החזקה, ההחזקה של קורת-הרוח"

והנה אתמול זה כבר בלט בפני שחור על גבי לבן, מתוך הרצאה שמינית ב"ג'ואן פאלון":

"בהיבטים אחרים בטיפוח-תרגול ובמשך התהליך צריך גם כן לשים לב שלא לפתח את המנטליות של קורת-הרוח – המנטליות הזו יכולה בקלות להיות מנוצלת על ידי שדים."

תודה לעמיתיי המטפחים שעזרו ותמכו עם סבלנות רבה בכל פעם שנזקקתי לאוזן קשבת, ותודה למורה הרחום, שליווה אותי בחמלה רבה לאורך כל הדרך.

אנא הצביעו על כל דבר שאינו הולם.